האם לזה קוראים “מהפכה”?

בסיום הדיווח של דפנה ליאל בחדשות של ערוץ 2 של יום חמישי (12.1) על הצעת חוק לאפשר לתלמידים להביא מכשירים דיגיטאליים לבית הספר, ליאל אומרת:

לאור המשפט הזה אולי קצת מיותר לציין שקשה למצוא איזושהי מהפכה חינוכית בתוך הצעת החוק. ובכל זאת, נדמה לי שחשוב להדגיש את זה. עיקר הדגש של הצעת החוק, של חברת הכנסת עינת וילף, הוא כנראה כלכלי: ספרי לימוד הם יקרים. הנחת היסוד של החוק היא שהפקת ספרים דיגיטאליים ורכישתם זולות יותר מהפקת ורכישת ספרים מודפסים. בכסף שיחסכו אפשר יהיה לרכוש את המכשירים שעל גביהם יקראו את הספרים הדיגיטאליים. הטיעון הזה איננו חדש, ולמיטב ידיעתי יש בו גרעין לא קטן של אמת, ללא קשר ליתרונות האפשריים האחרים שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להעניק לתהליכי הוראה ולמידה.

ובכל זאת, יש משהו טיפה מוזר בניסוח המשפט של ליאל. החוק מציע שתלמיד יוכל להביא מכשיר דיגיטאלי לכיתה ולהשתמש בו שם. אם כך, מה יהיה אחרי מהפכת המחשוב? האם אז יחכה לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי (רכוש משרד החינוך) בתוך בית הספר כך שלא יהיה צורך שהוא יביא את שלו? אולי מישהו רואה בכך מהפכה, אבל בעיני תהיה זאת נסיגה. אין ספק שנכון להיום יש משהו בתפיסה של Bring Your Own Device (הבא את המכשיר האישי שלך) שפוגעת בשוויון ההזדמנויות, מהסיבה הפשוטה שלא כולם יכולים להביא משהו. אי לכך, אם באמצעות החוק נוצר מצב שבו משאבים יופנו למי שזקוק להם מפני שלא יהיה צורך לטפל במי שכבר יש לו, יש בו מרכיב חיובי וחשוב. אבל אפשר לקוות שהתפיסה של BYOD צומחת לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם משיקולים חינוכיים.

(במאמר מוסגר אולי חשוב לציין כאן שכאשר מושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר, ביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים במדינתו, השיקולים שלו היו כלכליים בלבד. בנוסף, על פי רוב המו”לים הגדולים יהיו המרוויחים הגדולים של המעבר לספרי לימוד דיגיטאליים.)

אבל נדמה לי שצריכים לשאול כאן שאלה אחרת בנוגע ל-“מהפכת המחשוב” שכנראה עתידה להגיע למערכת החינוך. ההתייחסות בכתבה של ליאל למכשירים דיגיטאליים – מחשבים ניידים, טבלטים, וקוראים למיניהם – היא אל מכשירים שמאפשרים גישה לספרי הלימוד (ובמקרה הטוב, להמחשות או לתרגולים שבתוך הספרים). במילים אחרות, יש עדיין סמכות יודעת כל שמופקדת על העברת הידע אל התלמיד, אבל הסמכות הזאת מבינה היום שאמצעי ההעברה שעמדו לרשותה עד היום אינם מספיק יעילים, ולכן יש צורך בחדשים. על אף מס השפתיים למיומנויות המאה ה-21 (המפוקפקות בלאו הכי) כמו יצירתיות וחדשנות, חשיבה ביקורתית, או שיתוף, שלכאורה חבויות בדיגיטאליות וחיכו לעידן שלנו כדי לצוץ על פני השטח, המהפכה שהמשרד מציע היא בסך הכל מהפכה של ספרי לימוד בגירסה דיגיטאלית. לאחר המהפכה הזאת התלמידים כנראה יביאו את המכשירים שלהם לבית הספר כדי לשבת בשקט בכיתה ולקרוא את הפרק שבוודאי יכלו לקרוא גם בבית. מי יודע – אולי, מפני שהתצוגה הדיגיטאלית תהיה כל כך מעוררת התעניינות, בכלל לא יהיה צורך במורה בכיתה.

היה נדמה לי שחדירת התקשוב לתוך מערכת החינוך היתה אמורה לאפשר גישה למקורות שונים ומגוונים, לקשר תלמידים בכיתה אחת לאחרים בעיר, ואפילו בארץ, אחרת, לפתוח בפניהם אמצעי פרסום שיהפכו אותם ללומדים פעילים. במקום אלה, התלמידים שלנו יזכו בספרי לימוד דיגיטאליים שיהפכו את התרמילים שלהם לקלים יותר. בדרך למהפכת המחשוב במערכת החינוך אני כנראה פספסתי משהו.