לא נוסטלגיה; תיעוד

יש רשימה ארוכה של נושאים חשובים שראויים להתייחסות כאן, אבל ביקור קצר בספריה בקיבוצי ביום שישי האחרון העלה אצלי את הרצון לכתוב על משהו שהוא אולי פחות חשוב, אבל בכל זאת מעניין.

הספריה של הקיבוץ עוברת שינויים. הכרטסת מוחשבה כבר לפני מספר שנים, אבל עכשיו משלימים את המעבר למחשוב ואין כבר צורך ברהיט המיושן שמכיל את הכרטיסים. מי שרוצה למצוא ספר מסויים יכול לפנות ישירות למחשב כדי ללמוד היכן במדפים הוא נמצא, ואם הוא פנוי להשאלה. לפני בערך עשור צילמתי מספר כרטיסי השאלה מספרים הוצאו מהספריה. נהגתי להציג אותם בהרצאות ולהסביר שמדובר בגלגול מוקדם של רשת חברתית – באמצעות העיון בכרטיס יכולנו לגלות מי כבר קרא את הספר שאנחנו שוקלים אם לקרוא, וגם כמה זמן הוקדש לקריאתו. היתה זאת, הרבה לפני פייסבוק, דרך לסמן Like.

הכרטסת שעכשיו מוציאים מהספריה מילאה תפקיד שונה, וכזכור, היום הקטלוג הממוחשב מהווה דרך יעילה יותר להגיע לספר. הכרטסת מעץ כבר איננו נחוץ, והוא עובר לארכיון. יש טעם להציג את הרהיט, אפילו אם זה רק בארכיון, אבל תכולתו, הכרטיסים עצמם, ממש מיותרים, והם הובאו לפח.
ספק אם יש מישהו שבוכה על התהליך הזה. אפילו מי שטוען שאי-אפשר לוותר על ריח הספר המודפס, או טוען שהחזקת ספר ביד מעניק לקורא חוויה ייחודית שאין לו תחליף בספר הדיגיטאלי, בוודאי רואה ערך במחשוב הכרטסת. אבל גם מי שרואה חיוב בהתקדמות הדיגיטאלית יכול להרגיש שמשהו אובד. אלכס מדריגל, בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic לפני חודש, מבחין בין הספר כאוסף מילים לבין הספר כחפץ – חפץ שמכיל “מידע” רב מעבר למשמעות של המילים שנמצאות בו:
The growth of digital bandwidth means that it will fall to our moment – this early 21st century – to decide the long-term future of this print record. We are unlikely to lose the books as bags of words. But we might very well lose them as objects.

That’s because libraries are in a tough spot. Few people check out 19th-century books. The volumes are weird looking to a modern reader, and their typesets seem designed to cause eyestrain. So, librarians—being aware of this unpopularity, as well as their own never-very-big budgets – might decide that they should either put these books in deep storage or get rid of them altogether, after scanning their innards.

מדריגל איננו שולל את מפעל הדיגיטציה של גוגל, אבל הוא מזכיר לנו שגם כאשר באמצעות הדיגיטציה ספרים רבים נעשים הרבה יותר נגישים מאשר היו בעבר, חלק מהמידע שבהם – אולי ההערות שקוראים רשמו בתוכם, אבל אולי פשוט כתמי אוכל שטפטפו לדפים כאשר הקורא אכל תוך כדי קריאה – יאבדו. ואולי אי-שם בעתיד דווקא מידע כזה יעניין אותנו, ויוכל לשפוך אור על תרבות הקריאה שלנו.

כרטסת הספריה איננה הספרים שבמדף. רובנו סבורים שהמידע שבכרטיסים משמעותי פחות מאשר התוכן של הספרים עצמם. עם זאת, גם הכרטיסים מספרים סיפור. לפני עשרים שנה ניקולסון בייקר פרסם מאמר ארוך בו הוא מחא על פינוי הכרטסות של ספריות אקדמיות והחלפתן בקטלוגים ממוחשבים. (המאמר, “Discards”, מופיע באוסף מאמרים של בייקר – “The Size of Thoughts“.) באותה תקופה מערכות החיפוש של הקטלוגים הממוחשבים היו די פרימיטיביות, ובייקר הביא דוגמאות לבעייתיות של הקטלוגים הממוחשבים והקשיים שבהם נתקלים כאשר מחפשים מקורות דרך מילות מפתח. עשרים השנים האחרונות ראו שיפורים ושכלולים רבים באיתור דיגיטאלי של מידע בספרים ובספריות. רבים מהחששות של בייקר התבדו – כלי החיפוש של היום בהחלט מוצלחים. אבל בנקודה כלל תרבותית יש עדיין תוקף לדבריו. בייקר מבקש מאיתנו לראות את הספריה לא כאמצעי למטרה, כדרך להגיע לידע, אלא כמקלט לספרים שהיום אולי אף אחד איננו מתעניין בהם, אבל שאי-שם בעתיד עשויים להיות בעלי ערך, במיוחד מפני שמה שאנחנו רואים כחשוב עשוי להשתנות:

Again, lest we become confused and forgetful, the function of a great library is to sort and store obscure books. This is above all the task we want libraries to perform: to hold on to books that we don’t want enough to own, books of very limited appeal, unshielded by racks of Cliffs Notes or ubiquitous citations or simple notoriety. A book whose presence you crave at your bedside or whose referential or snob value you think you will need throughout life, you buy. Libraries are repositories for the out of print and the less desired, and we value them inestimably for that. The fact that most library books seldom circulate is part of the mystery and power of libraries. The books are there, waiting from age to age until their moment comes. And in the case of any given book, its moment may never come – but we have no way of predicting that, since we are unable to know now what a future time will find of interest.
בייקר, שבכתיבה הבדיונית שלו מסוגל למקד את המבט על פרטים קטנים ומדויקים, מציין שדרך העיון בכרטיסים שבכרטסת ניתן ללמוד לא רק על התפתחות בשיטות המיון, אלא גם על השימוש במכונות כתיבה שונות, ואפילו, דרך כתמי השמן והדיו שעליהם, אלו כרטיסים זכו לעיון רב יותר מאשר אחרים. יתכן ובמצעד אל הדיגיטאלי אין ברירה – יחד עם הרווחים הרבים שהדיגיטאליות מקנה לנו, תכונות מוחשיות יאבדו לנו. סביר להניח שאנחנו מוכנים לוותר על היכולת לפענח חלק מהרגלי הקריאה של דורות קודמים באמצעות כתמי הדיו שעל כרטיסי הכרטסת. בסך הכל הכרטסות הראשונות הופיעו בספריות רק לקראת סוף המאה ה-19 (כפי שאנחנו לומדים בוויקיפדיה) כך שבממדים היסטוריים האובדן הזה איננו גדול כל כך.

אבל בעידן שבו הדיגיטאלי הופך כמעט לדת, בעידן שבו מעקמים את האף כלפי כל דבר השייך לעידן הדפוס, כדאי לשים לב לתלונות של בייקר. הוא מזכיר לנו שהמעבר לדיגיטאלי איננו מביא רק רווח. אנחנו גם מפסידים משהו. מותר לנו להחליט שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר (ועל פי רוב אני מוכן לעשות זאת), אבל אל לנו לחשוב שאין מחיר בכלל. הסיפור שכתמי השמן מהידיים של המדפדפים בכרטסת מספרים איננו הסיפור המרתק ביותר, אבל עדיין עלינו להודות שבמקרה הזה הדיגיטאלי מרדד את המידע שמגיע אלינו.

ועוד דבר אחד: תחילה היה לי ברור שאסתפק בצילום של קרטוני הכרטיסים שהובאו לפח. אבל אחרי יום של הרהור חזרתי אל הפח והעמסתי קרטון אחד, עם כמה מאות כרטיסים, לבגז’ של המכונית שלי. אין לי מושג מה אעשה איתם (ואני בוודאי אינני מעז להכניס אותם הביתה) אבל בינתיים הם שמורים לא רק כצילום, אלא בצורה המוחשית ביותר.

תגובה אחת בנושא “לא נוסטלגיה; תיעוד”

  1. שאפו ענק!
    מצטרף לתחושה – סנטימנטליות חסרת תקנה, אבל מי שלא חש צער ועגמה לנוכח השינויים שהביאה הדיגיטציה, וסילקה את הרשימות והכרטיסיות, התלושים, הבולים, השוברים והטפסים, הוא פשוט חסר לב, ובעצם הוא לא בן אדם…. :-)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *