נכון להיום, מוסדות להשכלה גבוהה נוהגים לחלק כתובות דואר אלקטרוני על התחום (ה-domain) שלהם לאנשי הסגל ולסטודנטים שלהם. היתה תקופה שבה הכתובות האלו היו הכתובות הראשונות, או היחידות, של הסטודנטים. אבל כך היה אולי לפני בערך עשור – היום סטודנטים חדשים מגיעים ללימודים עם זהות דיגיטאלית ברורה ומגובשת, ועם כתובת דואר אלקטרוני אישי שבאמצעותו הם מנהלים חלקים נרחבים מחייהם המקוונים. אין להם צורך בעוד כתובת, והסטודנטים של היום ממעטים להשתמש (אם בכלל) בכתובות שמחלקים להם. במקום לסייע, ריבוי הכתובות יכול ליצור בלבול – יתכן והודעות רשמיות שנשלחות לכתובת המוסדי אפילו אינן נקראות מפני שסטודנטים שוכחים לבדוק את הדואר המוסדי שאינו משמעותי עבורם.
במקום לחלק כתובות על שרת המוסד, הרבה יותר הגיוני לנתב את הדואר הרשמי לכתובת המועדפת של כל סטודנט. יתכן וסידור כזה אפילו חוסך משאבים תקשוביים. וזה מה שבוסטון קולג’ החליט לעשות.
אבל לעומת ההיבט הטכני שאולי מעניינת, אבל לא מעבר לזה, התמונה התרבותית הכללית שמצטיירת מההחלטה הקטנה הזאת של בוסטון קולג’ די מרתקת. חלוקת כתובות דואר אלקטרוני לסטודנטים על ידי מוסד להשכלה גבוהה כאילו מכריזה שהמוסד נמצא במרכז ההוויה הדיגיטאלית של הסטודנט ואחראי לעיצוב הזהות המקוונת שלו. יכול להיות שלפני עשור היתה מידה לא קטנה של אמת בתיאור הזה. לעומת זאת, בני הנוער של היום מגיעים לקולג’ים ולאוניברסיטאות אחרי שהם כבר הקדישו זמן ומאמץ בעיצוב הזהות המקוונת שלהם. הם אינם זקוקים ל-“עזרה” של המוסדות, והמוסד איננו יכול לתפוס את המרכז. הלימודים של בני נוער אינם אלא עוד צומת אחת ברשת הדיגיטאלית הענפה של הסטודנט.
יתכן שמדובר בצעד קטן של מוסד להשכלה גבוהה, אבל הצעד הקטן הזה משקף שינוי משמעותי בתרבות שלנו, והמקום של האינטרנט בתוכה.
ואצלנו-“היעדים הם: שימוש באאוטלוק כגורם מרכזי לתקשורת בין כל גורמי בית הספר…”http://gbs.sisma.org.il/Pages/HomePage.aspxהחדשות המלהיבות במקומותנו, הם אנכרוניזם במקומות אחרים.אלישע