ליסה ליין מלמדת היסטוריה, וכאדם שעוסק בתחום הזה, הגיוני שיש לה זיקה מיוחדת למסמכים ולמקורות. ואכן, היא מודה שהיסטוריונים אוהבים לשמור דברים. ובכל זאת, היא מהרהרת שאולי אנחנו מגזימים באגירת חומרים בקורסים מתוקשבים. היא כותבת:
We say it’s about creating something entirely new in an online environment, but we want to save it like it was India ink on parchment. We seek flow, yet end up with geological strata.
התחושה שאנחנו טובעים בפריטי מידע איננה תחושה חדשה. עוד במאה ה-16 היו מלומדים שהתריעו שאנחנו זקוקים לאמצעים שיאפשרו לנו להתמודד עם ים המידע שמציף אותנו. ומאז הבעיה כמובן רק החריפה, בין היתר מפני שהדיגיטאליות מאפשרת לנו לשמור כל דבר בלי שום מאמץ. ליין מציינת שמיד עם ההודעה שקהילות Ning יפסיקו להיות חינמיים, צצו אלטרנטיבות שהציעו דרכים להעביר את כלל הקבצים שנוצרו בקהילות האלו. ותוך החיפוש הזה אחר אכסניה חדשה, כמעט ולא שאלנו אם אנחנו באמת זקוקים לכל הקבצים שהצטברו. בצורה דומה, אנחנו מקליטים את הוובינרים שלנו ושומרים אותם ברשת. אבל על אף העובדה שנעים לנו לדעת שהם זמינים, ספק אם מישהו מאזין להקלטות האלו. ובאמת, בקצב שבו חומרים חדשים מופיעים, למי יש זמן לישנים? (עוד מימי ה-VCR נאמר לנו שכמעט אף אחד לא חזר לצפות באותם אירועי הספורט שהוא דאג להקליט.)
אבל קשה להתכחש לעובדה שחלק גדול מהפעילות הלימודית שלנו מתבסס על שמירת מידע. לפי ליין:
We want our students to keep “blogfolios” for their whole lives, archiving all their stuff to show future employers as they bounce through those 15 careers they’re going to have.Our pedagogy shifts to student-created content, student connectivist exploration. We focus on storing that learned content in bookmarking sites and RSS readers, to be accessed later. Some of us now spend more time stashing than reading.
ליין כותבת שלעתים קרובות משתתפים בסמינרים שואלים אם השקפים של המצגות יועלו לאתר הקורס – כאילו שהשואלים באמת ימצאו את הזמן לעיין במצגות האלו שוב. ואפילו אם לא כל כך נעים להודות בכך, הנסיון מלמד שחומרים רבים שנשמרים דומים מאד לחומרים אחרים. פעמים רבות, כאשר אני מעיין במצגת דרך Slideshare אני נתקל במספר לא מבוטל של מצגות נוספות שמכילות פחות או יותר את אותו המידע. וכולן שמורות ומחכות למישהו שיש לו הזמן לעיין בהן. המצב הזה מביא את ליין להרהור נוסף:
Maybe what we need to let go of is saving everything. If the scarcity of information, the storing of knowledge in books and libraries, is what made education so exclusive, let’s stop worrying about hoarding the goods.
תחילה מצאתי את עצמי מהנהן בראש בהסכמה. אין צורך לשמור, ובוודאי לא לאגור. אבל במחשבה שנייה משהו צרם לי. יתכן שפעם החינוך היה מאד אקסקלוסיבי מפני שמידע היה מצרך נדיר, והגישה אליו היה מוגבל. אבל לא נראה לי שהשמירה הכמעט אובססיבית של חומרים של היום היא אגירה שמקורה בחשש שהם יגיעו לציבור הרחב. ההפך הוא הנכון. כאשר אנחנו שומרים, אנחנו עושים זאת לא רק לעצמנו, אלא גם כדי להפיץ לאחרים. (לדעתי, השמירה במקומי בנוסף לעותק שנמצא ברשת נובעת מקשיי ההסתגלות שלנו לשימוש בענן, ולא מפני שאנחנו חשים צורך לאגור משהו נדיר.) ליין כותבת שאם נלמד לעסוק פחות בשאלות של שמירה, נוכל לשנות את מוקד הלמידה:
The pedagogy could then change from content storage, regardless of method, to content experience. Or just experience. To be in a classroom, or an online session, is an experience.
רבים מאיתנו בוודאי יסכימו שזה באמת העיקר. אבל נדמה לי שעל מנת שנוכל להתמקד בחוויית הלמידה עלינו ללמוד להתייחס אחרת לאין-ספור הקבצים שאנחנו יוצרים. במקום לראות את הקבצים האלה כעבודות גמורות, המוכנות להגשה או המוכנות לתלויה בלוח הכיתה (או מוכנות להפצה במרחבי האינטרנט), עלינו לראות אותם כביטוי של החשיבה שמתרחשת אצל הלומד. עלינו להבין שרבים מקטעי המחשבה הדיגיטאליים שלנו הן בסך הכל שווי ערך לפתקאות ולשרבוטים שאנחנו רושמים. יתכן שאפשרויות הפרסום ברבים שהאינטרנט פותחת עבורנו סוחפים אותנו להרגיש שכל הגיג דיגיטאלי ראוי לפרסום, וגם לשמירה. אבל ברוב המקרים הוא איננו אלא עדות מוחשית לתהליך החשיבה. ואם נוכל ללמוד להתייחס אל הדיגיטאלי בדרך הזאת, נוכל גם להשתחרר מחלק הגדול מהדחף לשמור את הכל.