לפני יומיים כתבתי על האכזבה שהתעוררה אצל שלי בלייק-פלוק כתוצאה מבחינת הפעילויות הלימודיות שנבנו בסביבה החדשה של TED-Ed. כזכור, הסביבה הזאת נחשבת אצל רבים כתרומה משמעותית למורים שמכינים שיעורים לכיתותיהם. לעומת זאת, בלייק-פלוק הגיע למסקנה שמערכי השיעור והפעילויות שהוא בדק אינם אלא שיעורים “מסורתיים” בלבוש של טכנולוגיה חדישה.
אפשר, כמובן, לטעון שאין חדש תחת השמש, ושהאכזבה היתה צפוייה. הרי בסופו של דבר הרוב המכריע של “פעילויות” לימודיות מסתכמות בהגשת טקסט לתלמידים (ובמקרה הזה סרטון הוא גם “טקסט”), והנחייתם לענות על שאלות כדי להראות שהם באמת קראו אותו. אם כך אכן המצב, אולי הפגם איננו בפעילויות עצמן, אלא בעצם הציפייה למשהו מעניין, או מיוחד, יותר.
במבוא קצר לשיר שהוקלט בהופעה חייה, דן היקס, זמר אהוב עלי משנות ה-60 המאוחרות, מכריז:
This is a song… you know, they’re all songs, right? What are you gonna do? One song to the next, that’s it folks. Don’t look for anything else.
בשיעורים כמו בשירים, ובכל זאת אנחנו כן מחפשים משהו אחר, גם אם במידה רבה אנחנו יודעים שאנחנו נתאכזב. קנדס שיבלי, מחנכת ותיקה שבשנים האחרונות מרכזת פרויקט של הדרכת מורים לשימוש בטכנולוגיות, פוגשת את האכזבה הזאת כאשר היא בוחנת כלים דיגיטאליים חדשים. במאמרון שהתפרסם לפני חודש בבלוג שלה שיבלי כותבת:
Lately I have seen so many variations on sites to make quizzes, flashcards, and sticky notes, I am beginning to feel guilty even sharing them. It’s almost as bad as passing out printable worksheets over and over and over. I don’t want any teacher to think that “integrating technology” means nothing more than using an online quiz or flashcards for assessment or practice. Yes, these tools have a place (everyone needs to start somewhere), but they are no closer to harnessing the true power of technology than tying a horse to pull your car.
שיבלי כותבת שהיא איננה רוצה שמורים יקבלו את הרושם שהייעוד של טכנולוגיות דיגיטאליות בכיתה הוא בסך הכל ככלים נחמדים להגשת דפי עבודה לתלמידים. לקיץ הזה היא קובעת לעצמה מטרה:
I am on a mission to find more easy-to-use tools that go “Ooooooo” and are not simply electronic versions of what I did in school decades ago.
אפשר לקוות שהיא תצליח, אם כי נדמה לי שהסבירות לכך די נמוכה. ככל שהכלים הדיגיטאליים משתכללים, אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים לכך שהפונקציות שהכלים האלה ממלאים מתרכזות במספר יחסית מצומצם של תחומים. הדיגיטאליות מנגישה לנו עוד ועוד טקסטים, אבל היא איננה קוראת אותם, או מבינה אותם, בשבילנו. כמו-כן, הדיגיטאליות יכולה להרחיב את מעגל האנשים שאיתם אנחנו דנים, אבל דיון מוצלח עדיין מחייב את כישורי ההתבטאות והקשב שלהם היינו זקוקים לפני-כן. מהבחינות האלה הדיגיטאליות אמנם מרחיבה את היסודות ללמידה המוכרים לנו, אבל היא איננה משנה אותם. לאור זה, נדמה לי שאם בעתיד יישמע “Ooooooo” בסביבות החינוכיות שלנו, סביר להניח שהוא לא יישמע כתגובה לכלים חדשים, קוסמים ככל שיהיו. וזה דווקא לא נורא. עדיף שה-“Ooooooo” הזה יישמע בעקבות מה שעושים עם הכלים האלה. אפשר לקוות שכך יהיה.