ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו”ח/ISOC-IL

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו”ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט”ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: “אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?” (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד”ר אשר עידן בכנס מו”ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו”ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *