רק אחרי שהעליתי מספר התייחסויות לכנס מתקוונים ללמידה שנערך ביום חמישי לפני שבוע שמתי לב שכלל לא התייחסתי לנקודה שהיא אולי החשובה ביותר. יוחאי עשה זאת, בבלוג שלו באדורשת, ובעקבות מה שהוא כתב, ראיתי לנכון להרחיב טיפה על אותה נקודה. יוחאי מציין שהוא התרשם מאד מדבריו של דוד פסיג על הסינגולריות הטכנולוגית, אבל …
מהי הסינגולריות של רוח האדם?
אכן, שמענו רבות בכנס על יכולות החישוב של המחשבים שיעמדו לרשות התלמידים של מחר. כמו-כן, שמענו על נפלאות הכלים שעומדים לרשותם כבר היום. אבל אני חש שמשום מה החינוך – כיצד אותה עוצמה חישובית ואותם כלים נהדרים משרתים את הלמידה – נבלע אי-שם בתוך החזון הטכנולוגי.
מבקרים של התקשוב בחינוך נוהגים להדגיש שהרדיפה אחרי הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מהשאלות החינוכיות האמיתיות – איך להבחין בין עיקר וטפל, מה צריך בן אדם לדעת כדי לחיות חיים של ערך, איך להיות אדם. נדמה לי שאלה מאיתנו שעוסקים בתחום יודעים עד כמה אותם מבקרים מתאמצים לא לראות שאנחנו כן מתייחסים לשאלות כאלו. אבל אין זה מפטר אותנו מלהודות שלפעמים גם אנחנו מעמידים את הטכנולוגיה מעל לכל, ומאבדים את חינוך, כמו שנדמה לי קרה בפאנל בכנס.