איריס פותחת עם ציטטה מדוג נון, מחנך כיתות יסוד באלסקה, שמדווח על שיפור בהרגלי הקריאה של תלמידיו. על אף השיפור הזה נון מהרהר שכאשר המורים בוחרים את הספרים שעל תלמידיהם לקרוא, התלמידים אינם מפתחים את הטעם האישי של עצמם. איריס מהרהרת אם אולי הבעיה הזאת בפיתוח הטעם האישי בקריאה קיימת גם בכתיבה – במתח בין הכתיבה המונחית לבין הכתיבה החופשית:
ומה באשר למטרות? מטרתה של הכתיבה המונחית על פי ההשוואה היא להביא לכך שידעו לכתוב ואילו מטרתה של הכתיבה החופשית להביא לכך שהכתיבה תהפוך לשגרת חיים.
מה ראוי שיעשה בבלוג בשרות הלמידה? שוב משימות? תחליף מחברת?
בעידן התקשוב הגישות האלו הפכו לקצוות, כאשר האמצע כמעט לא נמצא – או שמכוונים, או שמשחררים את התלמיד לפלס לעצמו דרך. הגישות האלו בדרך כלל מאופיינות בכינויים “sage on the stage” ו-“guide on the side”, והשתיים מוצגות כמנוגדות זו מזו. אבל יש גישה “אמצעית”. אריקה מקוויליאם האוסטרלית מזהה גם היבטים חיוביים וגם שליליים בשתי הגישות האלו, ומציעה גישה שלישית, מה שהיא מכנה “meddler in the middle” (אפשר לעיין במצגת שלה). בגישה הזאת המורה מסוגל גם להוביל, וגם לעמוד מן הצד, הוא יודע להסביר, אבל גם מאפשר לתלמיד לגלות בעצמו, ואולי החשוב מכל, הוא יודע מתי מתאים להפעיל כל אחת מהאסטרטגיות האלו.
גישת ה-“meddler in the middle” נשמעת כל כך מובנת מאליה עד שאפשר לחשוב שלא היה צורך לבטא אותה בכלל. היא הרי מבטאת את המהות של מלאכת החינוך שמזהה את הצרכים של הלומד ופועלת לפי הצרכים הספציפיים האלה. אבל משום מה, נדמה לי שהתבצרנו בקצוות ושכחנו את המובן מאליו. לכן טוב שמקוויליאם נותנת לגישה הזאת שם. אינני יכול לדבר בשם איריס, אבל נדמה לי שכאשר היא כותבת על ללחוץ בעדינות, לזה היא מתכוונת.
תודה לך ג'יי, על הקריאה הקשובה (כזו שמפענחת גם בין השיטין), על העמדה הדיאלוגית ועל ההתייחסות שהיא תמיד מעשירה ומוסיפה נדבך.
איריס