לרר וקובן כותבים על ההחלטות הרבות הדרושות באלתור מוצלח של נגן ג’ז ובקליטת כדורים חוזרים אצל שחקן כדורסל שצריך להחליט היכן למקם את עצמו עוד לפני שהכדור מחטיא את הסל. מדובר בהחלטות זעירות ומהירות שאינן תוצאה של ניחושים או של מזל, אלא של אימון ולימוד כך שלמקצוענים האלה יש מאגר אדיר של מידע שממנו הם יכולים לשלוף את הצעד הבא שלהם. הצופה מן הצד איננו מודע לחשיבה שמתרחשת – לשיקולים השונים ולהחלטות המהירות והרבות – ולעתים קרובות פוסק שהמלאכה שבביצועה הוא צופה איננה מסובכת או שהתגובה המהירה שהוא רואה אינה תוצאה של חשיבה מקצועית.
קובן כותב שהחלטות כאלו אינן נחלתם של נגני ג’ז ושל שחקני כדורסל בלבד. הוא מזהה פעילות דומה במלאכת ההוראה:
Here is where I turn from improvising jazz and basketball rebounding to classroom decision-making. Non-teachers would be amazed at the total number of decisions teachers make during a 45-minute lesson, the frequency of on-the-fly, unplanned decisions, and the seemingly effortless segues teachers make from one task to another. Decisions tumble out one after another in questioning students, starting and stopping activities, and minding the behavior of the class as if teachers had eyes in the back of their heads.
במאמרון חדש בבלוג שלו גם גרי סטייגר בודק אם קיים דמיון בין המורה לבין תחום עיסוק אחר. אבל להבדיל מההשוואה המחמיאה של קובן, סטייגר שולל בתוקף את ההשוואה הזאת:
There will be lots of talk at next week’s ISTE Conference about “those of us in the industry.”You can keep your industry! I’m an educator!
Better yet, keep your industry away from my professional community.