כתבה קצרה באתר החדשות של פרויקט One Laptop Per Child מדווחת על בעיה רצינית בהטמעת הפרויקט באתיופיה. מתברר (אם “מתברר” היא אכן המילה הנכונה כאן) שאין התאמה בין השימוש במחשב ה-OLPC בידי התלמידים שמקבלים אותו לבין שיטות ההוראה הנהוגות בבתי הספר במדינה. הכתבה מביאה דיווח של דייוויד הולו (Hollow), נציג של גוף שעוסק בתפוצה של טכנולוגיות מידע בעולם מטעם האו”ם. הולו עקב אחר השימוש במחשב ה-OLPC באתיופיה, וגילה שהמחשב איננו מוצא חן בעיני מורים רבים והם אפילו אוסרים על השימוש בו בכיתות. בנוסף, הורים רבים חשים שהעיסוק במחשב בבית בא על חשבון זמן שהיה צריך להיות מוקדש ללימודים רגילים.
לפי הכתבה, בשיעורים בבתי הספר של אתיופיה המורה נמצא במרכז. תפקידו של התלמיד הוא לשנן את מה שהמורה אומר, לרשום את דבריו במחברת, וללמוד בעל פה. בסביבה לימודית כזאת, אין זה מפתיע שהמורים וההורים אינם רואים בעין יפה שימוש במחשב שמזמין את התלמיד לחקור בעצמו, להתנסות, לבדוק את היכולות של הכלי. לפי הכתבה:
Yet XO laptops were added (to) this rigid system without extensive teacher training or tight integration into the national curriculum. So as the students progressed past the teachers in computing acumen, the teachers quickly felt threatened by this technology, and unable to control it, felt undermined by it, especially in the classroom.
במילים אחרות, יכול להיות שהמחשב עושה דברים נפלאים, אבל הדברים האלה אינם בהכרח מה שמערכת החינוך באתיופיה רוצה שיקרה בבית הספר. לפי הכתבה התלמידים באמת מצליחים להשתמש במחשב כפי שמתכנניו קיוו, אבל אין זה אומר שאפשר לכנות את השימוש הזה “מוצלח”:
From a Constructionist perspective, the laptops are a great success – children are self-directing their learning around the teachers. Yet from the teachers’ and parents’ perspective, that’s play, not studying.
סכומי עתק הושקעו בפרויקט ה-OLPC – גם בפיתוח, וגם בהפצה. אני בטוח שכוונות מובילי התכנית היו טובות וחיוביות. אבל אותם מובילים כנראה חשבו שמספיק להציג מחשב נפלא וזול למערכות החינוך במדינות מתפתחות כדי שאלו יאמצו אותו בחום. וכנראה שזה לא קורה. הכתבה מצטטת את מיגל ברכנר, מרכז פרויקט ה-OLPC באורוגוואי, שקובע כלל פשוט מאד:
… if you don’t include the teachers, the project will fail.
מעציב ללמוד שזה לא קרה באתיופיה, אם כי מפתיע לקרוא שכלל שהיה צריך להיות מובן מאליו איכשהו נשמט מהתודעה של מובילי פרויקט ה-OLPC. באתיופיה אי-ציות לכלל הזה כנראה עולה לפרויקט ביוקר. אפשר אולי להכליל את הכלל עוד יותר ולקבוע שכדי להצליח הפרויקט צריך להתאים לתנאים התרבותיים של הסביבה. כלל כזה בוודאי נכון בכל מקום, כולל בבתי הספר בישראל.