יכול להיות שיש קשר, אבל אני גם מודה שיכול להיות שהעיסוק האינטנסיבי שלי בנושא אחד גורם לי למצוא קשרים במקומות שהם אינם קיימים. כך או כך, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג של קתי דייווידסון, שעוסק בטענה שמימדי הדיסלקציה, וצורותיה, שונים בשפות שונות, אמרתי לעצמי שהיא כותבת גם על התקשוב.
הנושא שעליו דייווידסון כותבת באמת מעניין, אבל אני אהיה בין הראשונים להודות שאין לי הרקע או הכלים לשפוט בין הגישות השונות שהיא מתארת. דייווידסון מסבירה שמחקרים מראים ששיעורי הדיסלקציה גבוהים יותר בשפות שבהן הכתיב שלהן פחות פונטי:
We’ve known for a long time that one form of dyslexia (the most classic form) is about the linkage between speech and reading functions which, in character-based languages, are disaggregated. It is the impartial mapping of speech onto writing, sound and visual processing of semi-phonetic processes, that causes confusion. This is also one reason why English-speakers have the highest dyslexia rates.
אבל כזכור, אינני בקיא בנושא הזה. הוא מעניין, אבל הוא לא עד כדי כך מעסיק אותי. לעומת זאת, פיסקה אחרת במאמרון של דייווידסון בהחלט משכה את עיני:
In the US, we expect a functional literacy at around 10-11. And we don’t devote nearly as much time to reading/writing and we almost never acknowledge to kids that phonetics is problematic. So you have kids learning the authority of school at exactly the same time they’re being told rules for pronunciation and reading that don’t make sense. Maybe it’s hard to explain to a kid that the rules are inconsistent because of the history of linguistics and mass printing in English. But you can emphasize that the rules are contradictory and point to places where memorization is pretty much the only way to get them right.
אני אמנם לפעמים אדם די נמהר, אבל אינני עד כדי כך פזיז או טיפשי שאכניס את עצמי לתוך שדה הקרב של “מלחמות השפה” בין מחנות הפונטיקה וה-“שפה כמכלול”. אבל גם בלי להסתכן באש הצולבת הזאת, אפשר לזהות דמיון בין מה שדייווידסון כותבת בנוגע לחוקי הפונטיקה שנלמדים על ידי תלמידים באותו הזמן שהם אמורים להפנים את הסמכות של בית הספר, לבין מצב דומה עם התקשוב.
תלמידים רבים מאד “לומדים” מיומנויות מחשב מסויימות במסגרת הכיתה, כאשר הם כבר רכשו את אותן מיומנויות לפני שהם הגיעו לאותה כיתה, וגם לפני המורים שלהם. לא פעם מלמדים מיומנות מסויימת שהתלמיד מזמן למד לבצע בצורה אחרת ויעילה יותר. וכמו בדוגמה שדייווידסון מביאה, קשה לא להרגיש שזה מערער את סמכות בית הספר בעיני התלמיד. בנוגע לתלמיד שאיננו “מבין” את כללי הפונטיקה, דייווידסון מציעה שבמקום לקבוע שמדובר בתלמיד לקוי למידה, ראוי לעודד את יכולת ההבחנה שלו:
That fidgety first-grader who “doesn’t get” the phonetics rules? He’s right! He should not have to be told to suppress his alert, critical instincts. He or she should be applauded for good observational skills, praised for not accepting rules blindly when they don’t make sense, and helped with other methods.
וכך גם בנושא התקשוב. הדרכים ה-“נכונות” לבצע פעולות תקשוביות למיניהן משתנות כמעט מידי יום, עם הופעתן של כלים חדשים, ועם שכלולים בכלים הקיימים. בית ספר שמלמד שיש דרך אחת נכונה לבצע פעולות מסויימות מגביל את תלמידיו, ומונע מהם לנצל את מלוא האפשרויות התקשוביות שממשיכות להתפתח. אבל הרבה יותר גרוע, אותו בית ספר מאותת לתלמידיו שהוא איננו מבין את הסביבה המתוקשבת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בסמכות של עצמו בעיני התלמידים.