פרידמן מביא כמה הצעות שבעיניו עשויות לעזור לפונים אליו כן לקבל עזרה. בין אלה, הוא מציע שהפונים יציגו את עצמם בצורה ברורה, ויסבירו טוב יותר למה המידע שהם מבקשים נחוץ להם. הוא מוסיף שרצוי שהפונים גם יסבירו מה הם כבר עשו כדי לאתר את המידע הרצוי. נקודה אחרת הרשימה אותי במיוחד:
Understand what research actually is, and what it is not. It is not the same as trying to get someone else to do it for you, or to give you what you want on a plate. In other words, expect to do some work yourself.
אם ההתנהגות שפרידמן מתאר במאמרון שלו אופייני היום, אותו מסר נקלט טוב מדי. אישית, אני יכול לדווח על פניות שעליהן שמחתי להשיב, מפני שהרגשתי שהפונים לא ביקשו לנצל אותי לצרכים שלהם, או ציפו שאעשה את העבודה בשבילם, אלא שהם באמת רצו קצת הכוונה. אין טעם להשאיר כתובת דואר אלקטרוני על אתרי האינטרנט שלנו אם איננו מוכנים שיפנו אלינו. אבל היו גם פעמים לא מעטות שהיה ברור שהפנייה לא היתה לקבל עזרה, אלא לנצל אותי. לא פעם הרגשתי שאם הפניתי מישהו למאמר שכדאי לקרוא, במקום לקרוא אותו הוא רצה שאספר לו מה כתוב בו, וגם שאפרש אותו. ללא ספק היתה מידה של תוכחה בהמלצה ההיסטורית “RTFM”, אבל היתה בו גם נימה של כבוד – אם תהיה מוכן להשקיע את המאמץ, גם אתה תוכל ללמוד מה שאחרים יודעים.
אני חושש שהמיידיות שאליה התרגלנו, לא מעט בעזרתו הנדיבה של האינטרנט, פועלת לרעתנו כאן. כאשר פעם אחר פעם האינטרנט מבטיח לנו תשובות מהירות, ההבטחה הופכת לציפייה. אני עדיין מעריך את הגולש שמאתר כתובת דואר אלקטרוני באתר שמעניין אותו ופונה לבעל האתר על מנת לברר משהו, או כדי לקבל מידע נוסף. בוודאי שאין לוותר על האפשרות הזאת. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נלמד שפנייה לעזרה היא פנייה, ולא דרישה לעשות משהו במקום שנעשה אותו בעצמנו.