ואולי בכל זאת פיקאסו צדק?

בסביבות חינוכיות נהוג לצטט את ההתייחסות של פבלו פיקאסו לעולם המחשבים:

מחשבים הם חסרי תועלת. הם יכולים רק לתת לך תשובות.

להבדיל מציטטות שמרבים לייחס לאנשים מפורסמים אבל דווקא נאמרו על ידי אנשים פחות ידועים, פיקאסו כנראה באמת אמר את זה, או לפחות משהו מאד דומה. בדיקה של ה-Quote Investigator, שהוא על פי רוב מקור מהימן, מאמתת את הייחוס, אם כי פיקאסו כנראה לא השתמש במילה "מחשבים" אלא "מכונות חישוב". היות והציטוט כנראה מ-1964, אפשר להבין שהמונח של אז שווה ערך למה שאנחנו היום מכנים מחשב.

אני מכיר את האמירה הזאת בערך שלושים שנה. נדמה לי שפגשתי אותה לראשונה ממש סמוך לפריצת ה-WWW לתודעה (והיה בוודאי שם שראיתי אותה לראשונה). חשוב להבין שעל פי רוב, ב-1964 המחשב באמת היה בסך הכל מכונת חישוב. לעומת זאת, בתחילת שנות ה-90 המחשב האישי נעשה לנקודת הכניסה למאגר המידע העשיר – האינטרנט. במילים אחרות, בשנות ה-90 המחשב שפיקאסו הכיר בשנות ה-60 כבר לא נתן "תשובות", אלא פתח עבורנו אפשרויות רבות לשאילת שאלות. לכן, עם כל הכבוד לפיקאסו (טוב, בהתחשב ביחס שלו לנשים אי אפשר להעניק לו את "כל" הכבוד) כאשר גוגל פרצה לתודעה רבים מאיתנו שמחנו להעיר שפיקאסו טעה. המחשב היה למכשיר שעודד את החיפוש ואת החקר.

זה היה המצב במשך תקופה ארוכה. זאת ועוד: במהלך שנים די רבות היינו עדים לתופעה מאד מיוחדת – אתר האינטרנט המוכר והפופולרי ביותר, האתר שעבור רבים היה התגלמות האינטרנט, פעל כצינור לאתרים אחרים. גוגל לא ביקשה להחזיק את המבקרים אצלה באתר הבית לזמן ממושך, אלא דווקא שלחה אותם החוצה ממנה. חשוב להבין עד כמה הרעיון הזה פעל בניגוד להגיון הבסיסי של אתרי אינטרנט שמטרתם היתה להאריך את זמן השהות אצלם. וכזכור, חיפוש מידע באמצעות גוגל היה שונה מאד מה-"תשובות" שעוררו את לגלוגו של פיקאסו. אבל הגלגל הסתובב, ויתכן שהיום פיקאסו שוב צדק.

מתיאו וונג (Matteo Wong) ב-The Atlantic כותב על השינויים בחיפוש של גוגל בעידן ה-AI. הוא מתאר את הפיתוח העכשווי של מה שבגוגל מכנים AI Mode. מדובר במצב שבו אין תיבת חיפוש, ולכן גם אין צורך להקפיד על בחירת מילות חיפוש (מה שפעם קראו "שאילתות"). במקום זה יש chatbot. ומה עושים?:

You ask a question and the AI spits out an answer. Instead of sifting through a list of blue links, you can just ask a follow-up.

מי שעקב אחר השינויים שהתרחשו בחיפוש בשנתיים האחרונות אכן הבין שזה הכיוון שבו הדברים התקדמו. עוד בחודש ינואר מט הונן (Mat Honan) כתב ב-Technology Review של MIT ש:

AI means the end of internet search as we’ve known it

הכתבה של הונן ארוכה וסוקרת את ההיסטוריה של החיפוש באינטרנט. אני מניח שהיום מעטים זוכרים את !Yahoo (שלא היה מנוע חיפוש אלא קטלוג אינטרנטי) ועוד פחות זוכרים את Archie. אבל גם אם ההיסטוריה מעניינת, היא איננה העיקר. הונן מציין את הבעייתיות אשר בתקצירי המידע שה-AI מחוללת היום. במקום לקשר אותנו למקור, ה-AI מתמצתת (לפעמים מילה במילה) את דפי המקור שעליהם ה-"תשובה" שלה מבוססת, אבל היא איננה מפנה אותנו אל הדפים האלה. אנחנו "זוכים" לתשובות נעדרי הקשר (ואיננו מגיעים לדפים שבהם הטקסט המקורי מופיע). הונן מצטט את ליז ריד (Liz Reid), ראש תחום החיפוש בגוגל, שמסבירה את ההבדל בין החיפוש שעד היום הכרנו, לבין מה שגוגל עושה היום באמצעות ה-AI:

For a while what we did was organize web pages. Which is not really the same thing as organizing the world’s information or making it truly useful and accessible to you.

ראיית המרחב העצום של המידע אשר באינטרנט כתשתית שממנה דולים "תשובות" היא גם, ביסודו של דבר, ראייה מצומצמת, מגבילה, ומוטעית של מה שנמצא בו. ה-WWW הוא (עדיין) יצירה אנושית, ומפני שהיא כזאת היא מורכבת מדעות ומהתייחסויות שונות ומגוונות. הפיכת כל זה לתשתית ל-"תשובות" שאפשר להגיש לפי בקשת הפונה מחטיא (לפחות לדעתי) את המהות של המשאב האדיר הזה.

זאת ועוד: היכולת של הכלים האלה להגיש לנו "תשובות" היא לא רק פונקציה של היכולות המשתפרות תדיר של כלי ה-LLM, אלא גם של הכמויות האדירות של מידע אישי אודותינו שגוגל ומטא ואחרים צוברים. באמצעות המידע האישי הזה התשובות שמוגשות לנו מותאמות למי שאנחנו – במה אנחנו מתעניינים, אלו דברים אנחנו קונים, היכן אנחנו נמצאים כעת ועוד. עבור רבים מאיתנו האפשרות לקבל תשובות ממוקדות ומדויקות מצדיקה את הוויתור על הפרטיות שכרוכה בכך. למען האמת, עבור פניות רבות קשה לראות בכך בעיה. עבור החיפוש "מזג האוויר", למשל, קשה להתנגד לקבלת תחזית מדויקת של שלושה הימים הקרובים, ולא רק עבור המקום שבו אנחנו נמצאים כעת אלא גם עבור היכן אנחנו טסים (הכלי הרי יודע שרכשנו כרטיסי טיסה). זה הרבה יותר כדאי מאשר לערוך חיפוש כדי לקבל קישור לאתר שבו עלינו להקליד את העיר המבוקשת כדי לקבל את התחזית. ולהודות באמת, הרוב מאיתנו מזמן ויתרנו על הפרטיות.

אבל יש הבדל גדול בין היעילות שה-AI יכולה להעניק לנו עבור מה שמתרחש ביום-יום שלנו, לבין הפנייה לרשת לשם לימוד נושא. יתכן מאד שבחיי היום-יום שלנו אנחנו שמחים לקבל "תשובות". אבל כאשר אנחנו מבקשים ללמוד משהו (אם במסגרת ממוסדת או באופן עצמאי), מתן תשובות סוגר ותוחם את הלמידה. הוא איננו מעודד סקרנות אלא קוטע אותה. דווקא במסגרת של למידה מה שמעניין אותנו הוא ריבוי האפשרויות, החשיפה לגישות ולפרשנויות שונות ומגוונות. בהערה שבאופן ברור נכתבת עם מידה גדולה של אירוניה הונן מיטיב לבטא את ההבדל בין השניים. הוא כותב:

Who wants to have to speak the language of search engines to find what you need? Who wants to navigate links when you can have straight answers? And maybe: Who wants to have to learn when you can just know?

יתכן מאד שאני שייך לדור שהולך ונכחד, דור שמוצא ערך בעשיית המאמץ לפענח ולהבין, דור שמקבל בברכה ריבוי אפשרויות שמחייבות בירור ובחינה, דור שמאותגר על ידי מגוון גישות. אבל אם בעבר חשבתי שאני מהדור שחשב שפיקאסו טעה, במציאות של היום, מציאות שבה ה-AI משנה את החיפוש באינטרנט ואף מייתרת אותו, אני חושש שהוא דווקא צדק.