קשה לקבוע מתי העומס המכביד הזה גבר על היתרונות שבמתן יכולת ההבעה לכל תלמיד, אבל בשלב מסויים הפופולאריות של קבוצות דיון בסביבה החינוכית דעכה. הפורום הפך בעיקר לאמצעי שדרכו ניתן למסור שיעורי בית למורה (בדרך כלל כקובץ מצורף). יתכן שהמערכת גילתה שהיא לא עד כדי כך מעוניינת במה שכל תלמיד רוצה להגיד. סביר להניח שאותו הדבר קרה עם הבלוגים שפרחו מאד לפני כעשור. אולי גם כאן המערכת הבינה שאם מעודדים תלמידים לכתוב לבלוג מישהו גם יצטרך לקרוא את מה שהם כותבים, ולמי יש זמן לכל הקריאה הזאת.
ההרהור הזה התעורר בעקבות מאמרון בבלוג של קתי דייווידסון מתחילת החודש. במאמרון דייווידסון מצטטת קטע מתוך ראיון עם סמואל דלייני, אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים של הדורות האחרונים. הקטע לקוח מתוך סרט על דלייני שהופק בשנת 2007. דלייני חובש כובעים רבים, וביניהם של מרצה באוניברסיטה. בקטע המצוטט הוא מסביר למה בדיון בכיתה הוא דורש מכל הנוכחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור, גם אם הם אינם “יודעים את התשובה”:
Don’t you realize that every time you don’t answer a question, you’re learning something? You’re learning how to make do with what you got, and you’re learning how not to ask for a raise…you’re learning how to take it. That’s not good! That’s not good! So, from now on, whenever I ask a question, everybody’s got to put their hand up. I don’t care whether you know the answer or not. You have to put your hand up…I’m going to call on you and if you don’t know the answer, I want you to say nice and clear: I don’t know the answer to that, Professor Delany, but I would like to hear what that person has to say. And we’ll pass it on. And so this is what we started doing. And I said, whenever I ask a question, everybody put their hand up. I don’t care whether you know or not…You need to teach people they are important enough to say what they have to say.
אני חושש שהתפתחותם של “ספרים דיגיטאליים”, של “עצמי למידה” למיניהם, וכמובן גם של כלים לאיסוף נתונים וניתוחם, האפילה על ההתייחסות אל כלים דיגיטאליים כאמצעים להעצמת תחושת המסוגלות של התלמיד. דבריו של דלייני מזכירים לנו שמעבר ליכולתם של כלים דיגיטאליים להנגיש מידע או להמחיש תופעה, בתשתיתם הם יכולים “ללמד” תלמידים שיש ערך וחשיבות במה שיש להם להביע.
ביטוי לערך הזה אפשר למצוא בהנחיות שכותב פול מונהיימר, מורה בחטיבת ביניים בבית ספר במדינת אורגון, לתלמידיו בעניין הבלוג השיתופי של הכיתה שלהם. מנהיימר כותב:
When I say my hopes for the blog are high, I mean that I want our WorCult Blog to be a space where you get to ‘show off’. You are all great thinkers and I want that to be obvious to anyone around the web that finds their way to our blog. Our blog is a public showcase for the learning we are doing in this unique project-based class.