בדיקה אפילו רופפת במאמרונים שמתפרסמים כאן מראה שלאחרונה באופן די קבוע אני מביע ביקורת על תחום התקשוב בחינוך. חשוב לי להדגיש שהתחום הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד. כמויות כסף הולכות ותופחות זורמות ליזמויות דיגיטאליות “חינוכיות”, אבל יותר מאשר היזמויות האלו מכוונות להשפעה חיובית על הלמידה נדמה שבראש ובראשונה הן מכוונות להשפעה חיובית על חשבון הבנק של היזמים. לא לכך פיללתי. אבל אני מודה שעל אף העובדה שפעם אחר פעם אני נתקל בסדר העדיפויות העקום הזה, וביומרה חסרת הכיסוי שהרווח של היזם יביא גם תועלת ללומד, יש גבול למספר הפעמים שכדאי להשמיע ביקורת. האין שום דבר חיובי שאפשר להגיד?
אכן, יש … אם כי הפנינה שאותה אני מבקש לציין הפעם די מסתתרת אי-שם לקראת הסוף של כתבה סתמית למדי שסוקרת כנס של EdTech Europe שנערך לפני כשלושה שבועות. כמו עם מרבית הכנסים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, גם EdTech Europe היה כבד מאד בנציגים של חברות שביקשו לקדם את המרכול שלהן, ודל מאד בנציגים מהשטח, אם מורים או אם חוקרי חינוך אקדמיים. זה איננו פסול, וכמובן הוא גם איננו מפתיע. הקרן שמממנת את הכנס מצהירה ש:
Through partnerships with various educational philanthropic and non-profit organisations, the EdTech Global Foundation strives to encourage innovation, creativity and entrepreneurialism within the worldwide education industry.
לאור הצהרה כזאת ברור שמרחב הפעולה של הקרן הוא ה-“education industry” ולא מערכת החינוך או בתי הספר. עבור הקרן החדשנות החינוכית היא תשתית לפיתוח טכנולוגי שתאפשר הצלחה מסחרית, ואילו תרומה של ממש ללמידה או להוראה משנית למטרה הזאת. חמש ה-“תובנות” בנוגע לטכנולוגיה חינוכית שמובאות בכתבה ממחישות זאת. “תובנות” אלו עוסקות בשוק הטכנולוגיה החינוכית, במודלים אפשריים לחדירה לשוק, ובהשפעה הכלכלית החיובית ששיפור בתוצאות מבחני PISA יכול להבטיח. חינוך ו/או למידה בקושי באים לביטוי. במקום זה אנחנו זוכים לקלישאות. כותב הכתבה מציין, למשל, שבעשורים האחרונים טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לעצב את העתיד, אבל כדי שזה יקרה צריכים לדעת לתפעל את הטכנולוגיות האלו. ומתברר שיש כאן הזדמנות ליוזמה:
Little wonder that the use of technology in education is attracting increasing attention as the fostering of skills needed to adapt to our changing world becomes more important.
הדגש כאן הוא על רכישת כישורים לקראת תפקידים עתידיים במערך העבודה, ולא על רכישת דעת כללית על העולם ומקומו של הפרט בו. וגם זה איננו צריך להפתיע – רשימת הכישורים של המאה ה-21 שעדיין מככבת במסמכים “חינוכיים” רבים גובשה, כזכור, על ידי ה-Partnership for 21st Century Skills שמורכב גם הוא מחברות מסחריות טכנולוגיות. הכישורים האלה משרתים את האינטרסים הכלכליים של אותן חברות, ולא בהכרח את האינטרסים של התלמיד או של החברה בכללותה. כמו אותה רשימת כישורים, רוב המשך הכתבה איננו אלא אוסף אמירות סתמיות. נדמה לי שקראנו אותן הרבה יותר פעמים מאשר אני כתבתי את דברי הביקורת שלי (אני, הרי, מתעייף מעצמי, וכותבי הכתבות האלו מוכנים להשמיע את אותם הדברים עד בלי די).
אבל הבטחתי מילה טובה, ועד עכשיו יש רק (שוב) ביקורת. הגיע הזמן למשהו אחר. ובכן, הכתבה מביאה משפט אחד מתוך הרצאה של ליז ספרואט (Liz Sproat) ראש תחום החינוך לאירופה, המזרח התיכון, ואפריקה של חברת גוגל. בהרצאה שלה ספרואט ציינה שלא די בגישה למידע, והוספיה:
If students are asking the kinds of questions that Google can answer, they aren’t asking the right questions.
לפני כמעט שלוש שנים השתתפי ב-“קורס” מקוון של גוגל במיומנויות חיפוש. (היה נדמה לי שדיווחתי כאן על הקורס הזה, אבל היות ולא הצלחתי למצוא את הדיווח, כנראה שלא עשיתי זאת.) במהלך הקורס ההוא התרשמתי שלמרבה הצער הקורס עסק, פחות או יותר באופן בלעדי, באיתור עובדות, ולא בחשיפה למידע מעניין שמעורר התעניינות וסקרנות. אינני שולל את החשיבות של היכולת להגיע המהירות לעובדות, אבל היכולת הזאת היא היבט מצומצם מאד ממכלול מיומנויות הלמידה שבהן מערכת חינוכית צריכה לטפל. הצטערתי אז שגוגל ראתה לנכון לטפח דווקא את הכישורים האלה. לכן, אם היום מישהו במעמד מכובד בחברה רואה את הדברים אחרת, אני שמח לברך על כך.