עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת (ולמען האמת, גם הרבה לפני-כן) יזמים מעולם התעשייה השמיעו ביקורת כלפי הדרך שבה בתי ספר מתנהלים. הם טענו שאם בתי הספר רק ילמדו מהנסיון שלהם, ויתנהלו כמו מפעלים עסקיים, אפשר יהיה לפתור את בעיות החינוך.
במבוא לספרו משנת 2004 “The Blackboard and the Bottom Line” לארי קובן מביא את סיפורו של אחד היזמים האלה שהיה בטוח שהוא יודע מה בתי הספר צריכים. ג’יימי וולמר הוכר אז כמייצר הגלידה הטובה ביותר בארה”ב, והוא הוזמן להרצות מול כנסים של מורים ומנהלים, כאשר המסר שלו היה פשוט: צריכים להעתיק את הידע הניהולי שהוא ואחרים רכשו בעסקים לבתי הספר. מדובר בסיפור קלאסי שזכה לפרסום רב –
סיפור האוכמניות. אפשר למצוא אותו פעמים רבות ברשת, גם כטקסט, וגם
כסרטון שבו וולמר מספר על האירוע (בסרטון הזה וולמר אומר שהמפגש המדובר התרחש בשנת 1990, ואילו קובן כותב שזה אירע בסוף שנות ה-80). הוא מופיע גם בעברית, אם כי רק פעמים מעטות –
לדוגמה באתר של הסתדרות המורים משנת 2005.
אותו מפגש שעליו וולמר מספר היה ההתחלה של מסע מתמשך שלו, מסע שנמשך עוד היום. הוא משקיע רבות בפרויקטים לשיפור בתי הספר, אבל הוא גם יודע מה שלא הבין אז. במילים שלו:
למדתי שבית ספר איננו עסק.
אבל למה אני נזכר בסיפור הזה עכשיו? יכול להיות שעדיין מוקדם מדי לזהות מגמה, אבל לפי
כתבה ב-TechCrunch מלפני כשבועיים, יתכן ויש האטה בהשקעות של יזמים ושל חברות הזנק לתחום של התקשוב בחינוך. מוסרים לנו שבמהלך 2014 $1.2 מיליארד גויס לתחום הטכנולוגיות בחינוך, ואילו השנה, גם אם אנחנו רק במחציתה, הסכום שגויס נמוך מזה באופן משמעותי. הכתבה ב-TechCrunch מנסה למצוא הסבר להאטה הזאת, ובין היתר אנחנו קוראים:
Few industries have been as seductive, or as frustrating, for technology investors as the business of education. For people who make their living by financing technological solutions to problems consumers and businesses often never knew they had, the glaring inefficiencies in education today represent a tempting target.
רצוי להתעכב רגע על המשפטים האלה. הרי מספרים לנו שתחום החינוך הוא גם מפתה, אבל גם מתסכל. הפיתוי נובע מ-“חוסר היעילות הבולט” שהוא כנראה גם מה שקורץ למשקיעים. הרי מי יכול לטפל בבעיות של “חוסר יעילות” טוב יותר מאשר אנשי עסקים?
אבל מתברר ששוני מבני, אולי אינהרנטי, בין עולם העסקים לבין עולם החינוך מקשה על היכולת של אנשי העסקים לפתור את בעיות החינוך. הכתבה מצטטת אחד המשקיעים הבולטים בתחום הטכנולוגיה בחינוך שמסביר את הבעיה:
In many cases they (בתי הספר) don’t seem to show the sense of urgency that the corporate world does. That has something to do with why the level of investment goes up and down.
האשמה, כנראה, נמצאת בבתי הספר, ובעולם החינוך באופן כללי, מפני שהם אינם מבינים עד כמה אנשי העסקים באמת רוצים להציל אותם, ולכן אינם חשים את דחיפות הנושא. והתוצאה היא שלא מעטים מהמשקיעים שוקלים שוב את ההשקעות שלהם. נוצר הרושם שהמשקיעים מחליטים להעניש את החינוך, ואומרים לו: “אם אינכם מוכנים לאפשר לנו רווח גדול ומהיר על ההשקעה שלנו נצטרך להשקיע במקום אחר”.
כאשר ג’יימי וולמר נכנס לראשונה לתחום החינוך הוא היה בטוח שיצליח בקלות ובמהירות להציע פתרונות. הוא גילה שאם הוא באמת רוצה להשפיע כדאי לו ללמוד על החינוך, ועל ההבדל בין עולם העסקים ועולם החינוך. משום מה, אינני מתרשם שהדור החדש של אנשי עסקים שרואים בתקשוב החינוכי הזדמנות לשנות את החינוך, וכמובן גם להרוויח (לא בהכרח בסדר הזה), מסיקים את המסקנה המתבקשת הזאת. וולמר החליט שהוא נשאר לטווח הארוך, החלטה שכנראה איננה רווחת אצל הדור החדש של היזמים. בסיום הכתבה ב-TechCrunch אותו המשקיע שצוטט קודם מנסה לתאר את הלך המחשבה של המשקיעים שמתאכזבים מתחום החינוך:
I don’t think that investment in education-related technologies is over, but I think there’s some hesitancy. Some people stuck in companies that have taken too long to get to scale are saying, ‘Geez! This education technology segment is tough.
בהתחשב בעובדה שהכניסה המאסיבית של משקיעים ושל חברות הזנק לתוך תחום החינוך והטכנולוגיה בחינוך התחילה רק לפני שנים מעטות, יש טעם לשאול מה בעיניהם נחשב כתקופה סבירה עד שיראו רווח מההשקעה שלהם. נדמה לי שהיה צריך להיות מובן מאליו שהחינוך הוא תחום שדורש סבלנות והתמדה. אבל אפשר לפחות לברך על כך שכמה מהמשקיעים האלה מתחילים להבין שמדובר בתחום קצת יותר מורכב מאשר חשבו תחילה.