לפני כמה ימים מארק ווגנר, דמות יחסית מוכרת בתקשוב החינוכי בארה”ב, פרסם מאמרון בבלוג שלו, וגם ב-EdTechBlog, בלוג קבוצתי בו הוא משתתף. ווגנר לא כתב את המאמרון, אלא פרסם אותו עבור ג’ולי סטוארט, מורה לכיתה ב’ בבית ספר בדנבר שבמדינת קולוראדו. המאמרון די קצר, וכותרתו מצליחה לקלוע לרוח התוכן:
September 24, 2012 marked the beginning of this amazing journey for my second grade class with the arrival of our classroom set of Nexus 7 tablets. We had been following the shipment via UPS with their tracking system, so when we saw that they were in Colorado at a UPS depot just miles from our school, the class could hardly sit still! The school office was alerted to make the phone call once the truck arrived with this very special delivery. Beth and I knew our world was about to change in a matter of hours.
אפשר להבין את ההתרגשות – הן של סטוארט והן של התלמידים. מחשבי טבלט מאד מפתים, וקשה לשמור על איפוק כאשר מכשיר כזה מגיע לידיים לראשונה. לכן, קשה לבוא בטענות כלפי ההתרגשות הזאת. זאת ועוד: אפילו אם ההתלהבות של סטוארט נראית מוגזמת, אני מניח שרבים מאיתנו היו מתלהבים באופן דומה לו זכינו במתנה כזאת.
אבל הבעיה שלי איננה עם ההתרגשות, או עם אווירת החג שבכיתה של סטוארט. יש לי בעיה עם מה שנראה כביטול כל מעשה חינוכי בכיתה של סטוארט לפני קבלת הטבלטים. סטוארט כותבת:
This had to be the best day ever for my second graders! The addition of these tablets is going to change the way my students learn this school year and beyond into their futures. The 21st century has arrived in my classroom, and I cannot wait to see where it takes us.
פעמים רבות אנחנו מכריזים שהטכנולוגיה איננה מה שמחולל את השינוי. אנחנו מדגישים שהדרך שבה המורים והתלמידים מנצלים את הטכנולוגיה היא אשר הופכת את הכלי למשהו לימודי. אני רוצה להאמין שגם ג’ולי סטוארט חושבת כך. למרבה הצער, הדברים שהיא כותבת רומזים אחרת. אם יום קבלת הטבלטים היה היום הטוב ביותר עבור התלמידים שלה, אני חושש שהימים הבאים יהיו ימים של אכזבה – לא מפני שהכיתה תגלה שלא כייף להשתמש במכשירים האלה, אלא מפני שהם יגלו שהלמידה נשארת כפי שהיתה. אני בעד זה שתלמידיה של סטוארט ישתמשו בטבלטים – ולא רק ל-“למידה” אלא גם ל-“משחק”. כמו-כן, אני מקווה שהשימוש בטבלטים ירחיב ויעמיק את חוויות הלמידה של הכיתה. אבל אם החלום של סטוארט אכן התגשם עם קבלת הטבלטים, אני חושש שזה סימן שאנחנו עדיין מצפים שהטכנולוגיה תציל אותנו. אם אנחנו עדיין תולים את התקוות החינוכיות שלנו בכל כלי חדש שיוצא לשוק, מצבנו די עגום.
גם המורים הצעירים הם תוצר של תרבות הצריכה המופרעת בה חדש יותר הוא גם טוב יותר ואיכותי יותר. כמו אותם אנשים הממתינים יומיים בתור לרכוש את האייפון החדש ללא כל רציונל מאחורי זה. זה רק טבעי שדרך החשיבה העדרית הזו תחלחל לתוך מערכת החינוך
אני חושב שכבר משחר ההיסטוריה המוכרת, המין האנושי תמיד תלה תקוות בטכנולוגיה שתציל אותו או תשפר את מעמדו ביחס לחבריו.
אינני צופה שינוי מגמה בקרוב. יכול להיות שזה מובנה :-)