עוד על ציונים – ללא שום קשר לתקשוב

אתמול ציינתי שמצאתי הגיון בדבריה של קתי דייווידסון שמפני שבעידן הדיגיטאלי מעודדים אותנו “להשתתף”, חשוב לערב סטודנטים בתהליך של מתן ציונים לעמיתיהם לקורסים בהם הם לומדים. ואם הגישה הזאת – שגם במתן ציונים עלינו להכין סטודנטים למציאות שלתוכה הם עתידים למצוא את עצמם – נכונה, אז אולי גם הסיפור הבא, שעל פניו נראה מופרך, דווקא הגיוני.

אולי צריכים להתחיל מהסוף – מספר עיתונים (הניו יורק טיימס, למשל) מדווחים שמנהלת בית הספר במדינת קרוליינה הצפונית, שהיתה מעורבת בשיטה מקורית לשפר ציונים, נאלצה להתפטר. ה-“שיטה” שלה אכן נראית הזויה, אבל אולי זה רק משום שאנחנו עדיין לא מבינים עד כמה היא רואה את העתיד.

התכנית היתה די פשוטה – פרויקטים מסורתיים לגיוס כספים לבית הספר, מכירה של עוגיות למשל, לא הצליחו להביא הרבה כסף, ולכן המנהלת הגתה רעיון חדש: תמורת $20 היא אפשרה לתלמידים או להורים לקנות 20 נקודות שאפשר היה להוסיף לשני ציונים במבחנים (10 נקודות למבחן אחד, ו-10 למבחן אחר) כדי להעלות ציון. הדיווח בניו יורק טיימס היה בסך הכל שלושה משפטים, וזה שבוושינגטון פוסט היה אפילו קצר יותר, אבל שם קראנו שהמנהלת הסבירה שאותן נקודות לא היו מספיקות כדי לשנות ציון סופי, ולכן לא היה מדובר ב-“קניית ציון”.

כאן, כמובן צריכים לשאול שאלה נוספת: אם הנקודות שהתלמידים (או הוריהם) רכשו לא ממש יכלו לשנות ציון, האם לא היתה כאן הונאה מצד המנהלת שהתכוונה לקחת כסף אך לא לתת עבורו שום תמורה. ואפשר לשאול את השאלה מהצד השני – איזה תלמיד, או הורה, היה משלם $20 שבעצם לא היה אלא תרומה מפני שהוא לא קיבל שום דבר תמורת התשלום? אם באמת היו תלמידים או הורים ששילמו עבור ה-“שרות” הזה, אולי במקום לזכות בציון גבוה יותר הם היו צריכים להשאר כיתה.

כתבה בעיתון בקרוליינה הצפונית מצטטת מפקחת במדינה שמביעה חשש מהמסר שהתלמידים אמורים לקבל מהתכנית הזאת:

אבל עם כל הכבוד, סביר להניח שלא מעטים פועלים בדרך הזאת “מאוחר יותר” ודווקא לא מסתבכים. אולי המסר של התכנית תואמת את מציאות ימינו. בית הספר המדובר נמצא באיזור עני, ומשאביו מצומצמים מאד. ההחלטה לנסות לגייס כסף בדרך הזאת נובעת, כנראה, מצורך אמיתי. למשפחות עשירות דרכים תרבותיות יותר לקנות ציונים, או לדאוג לכך שילדיהם יקבלו את החינוך שהם ראויים לו. אם יש מסר כאן, אולי הוא שעדיף להיות עשיר.