מאז פרסום ספרו “העולם הוא שטוח” (ואולי גם לפני-כן) תומס פרידמן נחשב ידען בנוגע לתהליכים כלכליים וחברתיים שמתרחשים בעולם. בספר פרידמן הביע את החשש שארה”ב לא תוכל להתמודד עם ארצות מתפתחות שבהן מערכות חינוך דינאמיות מקדמות את תלמידיהן ומכשירות אותם להתמודד בהצלחה על משרות חשובות ומבוקשות. אנשי חינוך רבים אימצו את פרידמן כנביא ופונים אליו לעתים קרובות לקבל עצה. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן שאני חושש שלפרידמן השפעה שלילית על החינוך מפני שהחשש מכשלון כלכלי מול העולם השלישי מוביל לשימת דגש על הישגים שניתנים למדידה באמצעות מבחנים סטנדרטיים, וכתוצאה מסלקים את היצירתיות ואת החשיבה הביקורתית מבתי הספר. היום, בניו יורק טיימס, פרידמן פרסם כתבה שעוסקת כמעט כולה בחינוך.
אינני מתיימר להבין בכלכלה, ולכן אינני יכול להעריך את הנתונים שפרידמן מביא. אלה מבוססים על דוח של חברת מקנזי, חברה לייעוץ כלכלי מאד מוערכת. לפי הדוח, כשלים של המערכת החינוכית השפיעו ישירות על ירידת כלכלת ארה”ב ועל החלשות המעמד שלה בכלכלה העולמית. מתוך דף הפרסום על הדוח באתר של מקנזי:
The report finds that the underutilization of human potential as reflected in the achievement gap is extremely costly.
שוב, אני מקווה שהתחזית העגום של הדוח, ושל הכתבה של פרידמן, לא תוביל לחינוך שרואה ברווח כלכלי מטרה מרכזית (אם לא בלעדית). אבל דווקא לא לזה אני מבקש להתייחס כאן. בבלוג שלו היום טום הופמן מגיב לכתבה של פרידמן. הוא שם לב למשפט מוזר, וגם מדאיג, שבה. פרידמן רואה שביב של תקווה במשבר הכלכלי. הוא מסביר:
With Wall Street’s decline, though, many more educated and idealistic youth want to try teaching.
הופמן (ואני איתו) מתקשה להבין. האם הצעירים האידיאליסטים שעליהם פרידמן כותב הם אלה שבשנים לפני שהבועה הכלכלית התפוצצה נהרו לבורסה כדי להתעשר? האם אנחנו צריכים להיות אופטימיים שאותם אידיאליסטים מחליטים עכשיו שכדאי יותר להיות מורים? מערכת החינוך, גם בארה”ב וגם בישראל, בוודאי זקוקה למורים, אבל אינני משוכנע שבחירת הקריירה החדשה של הצעירים האלה באמת מעודדת.
אתה בטח מתכוון ל”עִם”…
תודה רבה – תוקן. כנראה שזה מראה שלא כדאי לכתוב בשעת לילה מאוחרת. אבל יש כאן גם עוד הוכחה לכך ש-“בעזרת מספיק עיניים כל הבאגים שטחיים”.