אני מודע מאד שעל אף השם של הבלוג הזה, בזמן האחרון הוא עוסק פחות ופחות בסוגיות הקשורות באופן ישיר לתקשוב, ויותר ויותר בשאלות חינוכיות כלליות. אין זה אומר שבעבר לא התייחסות לשאלות פדגוגיות או בתיאוריות חינוכיות, אבל התאמצתי לקשר בין השאלות האלו לבין התקשוב. אמנם לא התרחש כאן שינוי גורף, אבל ברור לי שלפחות במידה קטנה המיקוד השתנה. יותר מאשר אני מעלה סוגיות תקשוביות ובוחן כיצד הן משפיעות על החינוך, אני מעלה סוגיות חינוכיות ושואל אם התקשוב כפי שהוא חודר לתוך בתי הספר היום בכלל מסוגל לקדם אותן. פיסקה שקראתי אתמול בבלוג של טים פורמן, בלוגר חינוכי שאליו הגעתי דרך
מאמרון של טום הופמן, חידדה עבורי את השינוי הזה.
הופמן קישר למאמרון חדש, וקצר מאד, של פורמן בו הוא הביע את סלידתו מתכניות כמו Teach For America, תכניות שמכניסות בוגרי אוניברסיטה לתוך בתי ספר לשנתיים. באופן גלוי פורמן מלגלג על היומרה של תכניות כאלה וכותב שאין כמו שנתיים של הוראה כדי להפוך אדם למומחה. הוא כותב שאחרי שנתיים שבהן ה-“מורים” האלה מתאמנים על ילדים עניים הם עוברים הלאה למקצועות אחרים. הוא מוסיף:
I was a huge, international expert on pedagogy, classroom management, curriculum, and child development in my second year of teaching. Then, ten years later, I was mortified what an arrogant showboat I had been in the early years—there is so much more to it than what you see in the first years.
אני מניח שרבים מאיתנו שצברנו שנים של נסיון בכיתה יכולים להזדהות עם דבריו של פורמן. הרי בשלב מסויים גילינו שכדי להפוך למורים טובים עלינו להתגבר על היוהרה שמאפשרת לנו להגיד שאנחנו יודעים את הכל ולהתחיל ללמוד להיות מורים של ממש. אבל במסגרת Teach For America סטודנטים צעירים יכולים ללמד במשך שנתיים ולעבור הלאה, משוכנעים שהם יודעים את הכל. (ורצוי לזכור שלא מעטים מבוגרי התכנית “ממשיכים” בתחום החינוך כנציגים של בתי ספר charter, וחותרים נגד החינוך הציבורי.)
התעניינתי לדעת קצת על מי שכותב דברים כאלה. בהתחשב בעובדה ששם הבלוג של פורמן הוא “School Tech Connect” היה די ברור שמדובר באיש חינוך שעוסק בתקשוב, אבל רציתי לדעת יותר. בדף ה-About me של הבלוג הוא מוסר שהוא צבר מעל 20 שנות נסיון כמורה בתחומי הלשון וההיסטוריה, והיום הוא עובד כמומחה לענייני טכנולוגיה במחוז בשיקגו. לאור הרקע הזה היה לי די ברור למה הזדהיתי עם דבריו במאמרון.
אבל מה שבאמת תפס אותי היה דווקא פיסקה קטנה, ואפילו רק חלק מפיסקה, שמופיעה בטור בצד שמאל של הבלוג. שם, תחת הכותרת WHAT’S ALL THIS ABOUT?, פורמן מצביע על שינוי שהתרחש בבלוג:
במילים אחרות, כאשר החינוך (לפחות בארה”ב) נעשה לבן ערובה של המבחנים הסטנדרטיים שנכפים על התלמידים השכם והערב, ומכתיבים את תכניי הלימוד, ובמידה רבה גם את דרכי ההוראה, העיסוק בתקשוב נעשה רק פן אחד של מאבק הרבה יותר רחב. חשוב לזכור שהתקשוב מגויס היום לשירות המבחנים האלה ולתפיסה החינוכית שהם מייצגים. לכן, האפשרות שהתקשוב ימלא תפקיד חינוכי חיובי בבית הספר תלויה בתוצאה של המאבק היותר גדול. אפשר אולי לנשום לרווחה ולהכריז שבישראל אנחנו עדיין לא שם, אבל יש חשש גדול שגם אנחנו נגיע לזה. וכאשר מתנהל מאבק כזה, צריך להיות ברור ששאלת השימוש בתקשוב בבתי הספר, חשובה ככל שתהיה, איננה אלא נושא משני.