לפני שבוע היינו עסוקים בעניינים די גורליים, ובאופן די הגיוני כמה נושאים בתקשוב החינוכי שבימים רגילים היו זוכים להתייחסות נדחקו הצידה. לא נורא. הנסיון מלמד שמעטים הם הנושאים שממש הולכים לאיבוד. על פי רוב במוקדם או במאוחר הנושאים החשובים חוזרים שוב לכותרות. ובכל זאת, ראיתי לנכון להתייחס כאן לנושא שקראתי עליו לפני שבועיים, ובמידה מסויימת נשכח – לא רק אצלנו, אלא גם במרבית המקורות שאחריהם אני עוקב. נדמה לי שהנושא לא זכה לכותרות רבות לא מפני שהוא איננו חשוב, אלא מפני שמדובר בקנדה, ועל אף העובדה שבהתפתחות התקשוב החינוכי לקנדה מקום מכובד, בארה”ב קל מאד לשכוח שהמדינה הגדולה הזאת בכלל קיימת.
לפני שבועיים מיכאל גייסט, פרופסור למשפטים קנדי שמתמחה בחקיקה אינטרנטית, ציין בבלוג שלו שבחמש השנים האחרונות אפשר לזהות שינוי משמעותי בהתייחסות של המחוקק לזכויות של הציבור. גייסט זקף את השינוי הזה לכך שהאינטרנט נעשה לנושא חשוב בעיני הציבור, וגם נעשה לאמצעי שדרכו הציבור מצליח להתארגן כדי לטפל בנושאים החשובים לו.
למחרת גייסט דיווח על כך שבאותו יום חוק חדש בענייני אינטרנט וזכויות יוצרים נכנס לתוקף בקנדה. לפי גייסט לא כל סעיפי החוק הם לטובת הציבור, אבל בנקודות מסויימות וחשובות, מדובר בהתקדמות חיובית. בין סעיפי החוק:
- החינוך, הסאטירה והפרודיה נכללים בתחום השימוש ההוגן
- בחוק הגנות עבור שימוש לא מסחרי של תוכן תוצרת המשתמש (user generated content)
- מכסת הקנס על שימוש בלתי-חוקי אך לא מסחרי של חומרים מוגנים בחוק איננה גבוהה
- הוכנסו לחוק תנאים חריגים לטובת השימוש בחומרים מוגנים בזכויות בסביבות חינוכיות
גייסט מציין שיש סעיפים בחוק שאינם לרוחו, אבל בחשבון הכולל מדובר בצעד חשוב בכיוון הנכון:
In 2007, the government was hours away from introducing a bill that contained virtually no user-oriented provisions. Today, a bill took effect that has its flaws but also creates some of the most expansive copyright user rights in the world.
בזירה החינוכית נדמה שמי שיש לו עורך הדין הטוב יותר (או היקר יותר) הוא זה שיכול לקבוע מה מותר ומה אסור בנוגע לזכויות יוצרים. כמובן שאין זה המורים. אי-לכך, נהוג פשוט לא להסתבך ובמקום זה להגיד למורים “אל תקח”. אם החוק הקנדי החדש מבשר באות (ואני נוטה לחשוב שאכן כך) יכול להיות שמשהו משתנה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק לא רק בקנדה, אלא גם אצלנו, נבין שהחוק צריך להתייחס ל-“שימוש הוגן” בחינוך ביד מאד רחבה. אפשר לקוות, ואפילו לצפות.