על פי רוב אינני מרבה להתייחס כאן לכלים או למכשירים תקשוביים ספציפיים, וזאת משום שחשוב לי להדגיש שהכלי עצמו איננו מה שחשוב, אלא הדרכים החינוכיות שאנחנו מוצאים להשתמש בו. ה-iPhone הוא כלי נהדר (ולא אתנגד אם מישהו יחליט לתרום לי אחד כדי שאוכל לוודא שזה אכן נכון) אבל אני מעוניין בשימוש בטלפונים סלולאריים משוכללים בלמידה ובהוראה באופן כללי, ולא בטלפון המסויים הזה. ובכל זאת, לפעמים, ובמיוחד כאשר כלי חדש זוכה לכיסוי נרחב בכלי התקשורת, יש טעם להתייחס לכלי ספציפי. כך המצב לגבי ה-iPad שרבים מנבאים לגביו שתהיה לו השפעה מהפכנית על החינוך.
במסגרת אחרת כבר התייחסתי טיפה ל-iPad, ולספקות שלי ושל אחרים לגבי נחיצות המכשיר. אני בטוח שהוא מכשיר נהדר, אבל אין זה אומר שמה שהוא עושה הוא דווקא מה שאנחנו (ולא רק בחינוך) צריכים. לפני מספר ימים גם ג’ף אוטכט כתב על ה-iPad. הביקורת שלו, כמו הביקורת של אחרים, התמקדה בכך שמדובר במכשיר שמעניק לנו חוויה נהדרת של צריכת מדיה:
If you want a new way to consume information, it’s a great piece of technology that allows you to do that.
לפי אוטכט, כשמדובר בחינוך התכונה הזאת היא בעצם חסרון:
We already have ways to consume information in education. Consuming information has never been our issue. What we need help with is teaching students how to become producers of information and knowledge.
ההערה הזאת של אוטכט מאד תואמת את רוח התקופה שלנו. בעצם, היא כבר הפכה למוסכמה, כך שאני מניח שרבים מאיתנו קוראים אותה ומהנהנים בראש ועוברים הלאה. אבל דווקא בגלל זה נדמה לי שחשוב לעצור רגע ולשאול “האמנם?”. מס השפתיים שאנחנו משלמים לרעיון של “תלמידים כמפיקי מידע” עשוי להטעות אותנו. הרי בחינוך “הפקת מידע” איננה מטרה בפני עצמה. המטרה היא הבנייה – יצירת מצב שבו התלמיד מתמודד עם מידע על מנת להפוך אותו לשלו. “הפקת מידע”, דוגמת “כתיבת ספר הלימוד” איננה בהכרח מסייעת להפנמת המידע, או להבנתו. לעתים קרובות מדי היא איננה אלא פעלתנות לשמה. תלמידים שכותבים ספר לימוד עשויים בסך הכל להעביר פיסות מידע ממקור אחד למקור אחר, מבלי לבחון מה אותו מידע מראה, או לשם מה הוא נחוץ. הם אולי “מפיקים מידע” אבל אין זה אומר שהם באמת לומדים. בצורה דומה, אין ספק שיש ערך בפרסום כתיבה של תלמידים בבלוגים. אבל העובדה שמשהו התפרסם בבלוג איננה הוכחה לכך שהוא באמת היה ראוי לפרסום. התלהבות היתר כאן עשוי ליצור מצב שבו תלמידים אינם לומדים להבחין בין בוסר לבין משהו שעבר בדיקה ועריכה. הם עשויים לחשוב שמי שכתב את מה שהם קוראים, אם בספר או אם ברשת, לא עבר שוב ושוב על מה שהוא כתב, ושלפעמים הוא שכתב אותו לחלוטין מחדש לפני הפרסום.
אז? אני שותף לביקורת של אוטכט על ה-iPad. נחמד ככל שיהיה, נדמה לי שנכון להיום חסרים בו מרכיבים שהם הכרחיים כדי להפוך אותו לכלי לימודי של ממש. אבל לא כדאי לנו לזנוח את הצרכנות לטובת ההפקה. חשוב שנמשיך לנסות להכשיר את התלמידים שלנו להיות צרכני מידע ביקורתיים. אני חושש שתלמיד שלא ילמד להיות צרכן מידע ביקורתי לא יצליח להפיק מידע איכותי.