נקיונות לפסח, ומספר מטלות נוספות, תרמו לגידול משמעותי במצבור המאמרונים שמחכים לעיון אצלי. יש ימים שבהם אני בר מזל ולא מתפרסמים מאמרונים רבים שאליהם אני חש צורך להתייחס. אבל יש ימים אחרים, והם הרוב, שבהם הרשימת המאמרונים הראויים להתייחסות הולכת ומתארכת. יש נחמה חלקית בכך שמי שאולי קורא את מה שאני כותב כאן גם עסוק בנקיונות ואיננו מחכה להמלצות ממני על כיצד להקדיש זמן שממילא אין לו. אבל מה לעשות, וגם כאשר אנחנו טרודים בעיסוקים חשובים יותר מאשר תקשוב בחינוך (מה? יש עיסוקים חשובים יותר?) בלוגרים רבים ממשיכים לכתוב מאמרונים מעניינים. אירה סוקול, למשל.
בדרך כלל סוקול עוסק ביסודות. הוא מצליח לזכך נושאים סבוכים למרכיבים הבסיסיים שלהם, ולהתמקד במה שבאמת חשוב. במאמרון של השבוע הוא כותב על קריאה (ועל כתיבה) ומצהיר:
סוקול כותב שאם המטרה של הוראת הקריאה היא בסך הכל פענוח אותיות ומילים, ממש לא איכפת לו אם ילדים ילמדו “לקרוא”. כמו-כן, הוא מוסיף שאם הכתיבה מוגדרת כלא יותר מאשר היכולת ליצור מילים מאותיות, שוב, לא איכפת לו אם ילדים ילמדו “לכתוב”. עבור סוקול, הקריאה והכתיבה הן פעולות שבבסיס האנושיות שלנו, פעולות שמטרתן הגברת התקשורת בין בני אדם:
Let me say it this way: There is no reason, in and of itself, to “read.” We read to access the information in written form. There is no reason, in and of itself, to “write.” We write to distribute information to others.
כמובן שסוקול איננו היחיד, או הראשון, שכותב דברים כאלה. השבוע, למשל, נט הנטוף, סופר ומבקר אמריקאי ותיק, כותב על מפגש שלו עם טוני אלברדו, מי שהיה המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק בשנים 1983-1984.
הנטוף כותב על ראיון שהוא ערך עם אלברדו קצת אחרי פרסום התוצאות של מבחני הקריאה בעיר. התוצאות הצביעו על עלייה משמעותית ביכולת הקריאה של תלמידי העיר, אבל למרות זאת, אלבורדו היה מדוכדך:
“Oh, they can read,” he said, “but I’m not so sure they know how to think. That’s where teaching has to go.”
סוקול מדגיש שהקריאה והכתיבה צריכות לשרת מטרות מעבר ליכולות טכניות:
Reading matters because we want our students to have effective and efficient ways to access stories and information. Writing matters because we want our students to be creators and distributors of stories and information…. But you know what? How they get to these things, should matter a whole lot less to us.
הוא עצמו מעיד שהוא “קרא” לא מעט ספרים מבלי להחזיק ספר מודפס בידיו, אלא דרך האזנה. כמו-כן הוא גם “כתב” חלקים נרחבים של שני ספרים בעזרת יישומים שהמירו קול לטקסט. הוא מדגיש שאם המטרות שלנו אינן טכניות בלבד, אלא תקשורות והגישה למידע, כבר היום קיימות טכנולוגיות שמאפשרות את אלה.
סוקול עוסק בעיקר בחינוך המיוחד, ובטכנולוגיות שמסייעות לאנשים עם מוגבלויות. לכן, אפשר לחשוב שכאשר הוא מתאר את הטכנולוגיות האלו הוא עושה זאת כדי לקדם אוכלוסיות “מיוחדות” שזקוקות לתיווך “טכנולוגי” על מנת להשיג מה שאוכלוסיות “רגילות” משיגות באופן “טבעי” יותר. אין ספק שזאת מטרה נעלה, אבל נדמה לי שסוקול עושה משהו הרבה יותר “יסודי”. במציאות החינוכית של היום, מציאות של “back to basics”, סוקול מראה לנו שהפענוח והיכולת להרכיב מילים מאותיות אינם היסודות, אלא רק האמצעים. היסודות הם התקשורת והגישה למידע. ואי-לכך, מול הקריאות הרמות לחזור ליסודות בחינוך, אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב אינם צריכים להתבייש. הרי אנחנו, בעצם, עוסקים ביסודות האמיתיים.
Post Views: 94