לא לזאת הכוונה

טים סטאמר מתוסכל. הוא מסביר שהגדרת התפקיד של המשרד במערכת החינוכית של המחוז בו הוא עובד היא “הטמעת טכנולוגיה חינוכית” (instructional technology integration). התחום הזה מעניין ומעסיק את סטאמר. הוא אוהב את העבודה שלו. אבל יש בעיה:
much of what we actually do has nothing with either “instructional technology” or instruction.
ואם המשרד בו סטאמר עובד איננו עוסק בהטמעת טכנולוגיה חינוכית, במה הוא כן עוסק? הפרויקט המרכזי, שזוכה למספר הרב ביותר של עובדים ושל שעות עבודה, הוא מאגר שאלות גדול שמשמש מורים להרכבת מבחנים. סטאמר מוסיף שהמשרד מקדיש משאבים רבים לשני מאגרים נוספים – מאגר ממוחשב שמכיל פעילויות (מורשות) רבות שממנו מורים יכולים לתכנן מה לעשות בכיתה, ומערכת מידע מקיפה שמכילה מידע ניהולי רב. עבור כל אלה סטאמר מדגיש – אלה אינם טכנולוגיה חינוכית. ואם לא, מה כן? סטאמר כותב:
Simple. It’s anything that students use to develop and enhance their learning. Or, in the words of our school board, students should “use technology to access, communicate, and apply knowledge and to foster creativity”.
סטאמר איננו טוען שהעיסוקים של משרדו אינם חשובים. הוא מכיר בעובדה שלאור המורכבות ההולכת וגדלה של מערכות, בתי ספר זקוקים לכלים ניהוליים משוכללים. אבל הוא מוחה על כך שמשאבים רבים כל כך מוקדשים למה שבעיניו משני לעיקר. התוצאה עגומה:
students have fewer and fewer tools for all that creating, communicating, and collaborating we say we want the kids to be doing.
אפשר להבין את התסכול שלו. ולמרבה הצער, המצב שסטאמר מתאר איננו ייחודי למחוז שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *