אחד המדורים המעניינים ביותר בענייני חינוך בעיתונות האמריקאית מופיע בוושינגטון פוסט. במדור הזה, The Answer Sheet, וולרי סטראוס מפרסמת מאמרונים רבים הנוגעים לסוגיות הלוהטות בחינוך היום. לפעמים היא מפרסמת מאמרונים שהיא עצמה כותבת, ולפעמים של כותבים אורחים. לפני שבוע סטראוס פרסמה מאמרון של ננסי קרלסון-פאיג’, אישיות חינוכית אמריקאית מוכרת בתחום הגיל הרך. קרלסון-פאיג’ מתריעה בנוגע לשעות הרבות שילדים צעירים (וגם מבוגרים יותר) מבלים מול מסכים. לדעתה, השהות מול המסך באה על חשבון המשחק החופשי של הילדים, ובגלל זה היא פוגעת בפיתוח הדמיון והיצירתיות שלהם. כמו-כן, השהות הזאת גורמת נזק להתפתחות החברתית של הילדים, ומעכבת את היכולת שלהם להתמודד עם תסכולים. קרלסון-פאיג’ מסבירה:
What children see or interact with on the screen is only a representation of things in the real world. The screen symbols aren’t able to provide as full an experience for kids as the interactions they can have with real world people and things. And while playing games with apps and computers could be considered more active than TV viewing, it is still limited to what happens between the child and a device — it doesn’t involve the whole child’s body, brain, and senses. In addition, the activity itself and how to do it is already prescribed by a programmer. What the child does is play according to someone else’s rules and design. This is profoundly different from a child having an original idea to make or do something.
זאת איננה, כמובן, הפעם הראשונה שטענות כאלו מושמעות. מבקרים רבים משמיעים טענות דומות. גם אצל קרלסון-פאיג’ הן אינן חדשות. המשפט הפותח באתר האישי של קרלסון-פאיג’ מתמצת היטב את עיקר הגישה שלה:
Today’s cultural pressures on children—media saturation, materialism, test-driven schools, and the fast pace of life—threaten to undermine some of the basic building blocks of healthy development.
אבל יש הבדל לא כל כך קטן בין הטענה הכללית של המשפט הזה לבין מה שקרלסון-פאיג’ כותבת במאמרון שלה בוושינגטון פוסט. במשפט הפתיחה באתר שלה קרלסון-פאיג’ מתייחסת לא רק למדיה. היא מציינת גם את הגישה המטריאליסטית הרווחת בחברה, וגם את תרבות המבחנים של בתי הספר. אלה אינן מופיעות במאמרון שלה. פתאום כל האשמה נופלת על הטכנולוגיות הדיגיטאליות שמציפות את הילדים שלנו במסכים שמפרידים ביניהם לבין העולם האמיתי.
בבלוג שלו, גרי סטייגר מגיב לדבריה של קרלסון-פאיג’. סטייגר שואל אם האשמה באמת נמצאת רק בטכנולוגיה, ומדגיש שטכנולוגיות רבות יכולות דווקא לעודד את הדמיון ואת היצירתיות. הוא מהרהר, לדוגמה, אם אולי יותר מאשר האינטרנט מונע את היצירתיות, בתי הספר עושים זאת. סטייגר מביע את החשש שגעגועים לתקופה שעברה מהעולם מובילים את קרלסון-פאיג’ למסקנות פשטניות:
It is hideously simplistic to privilege one media over another, especially when decrying the death of creativity or loss of innocence. For example, nobody ever questions the cognitive value or impact on creativity of a kid holding a Hotwheels car and saying, “Vroom Vroom,” over and over again for hours at a time. We value that activity, right? Do we have any evidence that it is more beneficial than a toy with batteries or Internet connection? Does a wooden toy increase creativity more than one made of plastic? If drawing with a crayon is better than drawing with your finger on a screen, why is it so? How do we know? Is drawing with a crayon better for childhood development than drawing with chalk?
הוא מבקש מאיתנו להעריך את טיב הפעולה שמתבצעת באמצעות הטכנולוגיה במקום להתמקד במאפיינים שטחיים. הרי אם הערך הוא פעולת הציור, האם באמת משנה באיזה כלי הילד מצייר? ואולי הבעיה איננה בטכנולוגיה. סטייגר מעלה אפשרויות אחרות:
What role are parents playing in the overregulation of children’s play through overprotection and over-scheduling? What is the impact of homework on play? What has silent lunch and the end of recess done to children’s creative development?
סטייגר הוא תלמיד של סימור פפרט. הוא דוגל בהוראת ה-Logo ובשימוש בעולמונים. לעתים קרובות הוא מבקר בחריפות את השימוש בכלים אינטרנטיים שלעתים רבות מדי מזמינים פעלתנות שטחית ולא לימודית של ממש. בעיניו השימוש הזה הוא רק לכאורה “חינוכי”. לאור זה יש חשיבות מיוחדת לתמיכה שהוא מביע כלפי זמינות המידע שברשת, וכלפי הכלים הדיגיטאליים שמאפשרים את הגישה אל המידע הזה:
How can having the ability to answer any question you wonder about instantly be bad for children? If you make simple things easy to do, you make complexity possible.
למען האמת, מתחשק לצטט את התגובה של סטייגר במלואה. הוא מיטיב להרחיב את הראייה מעבר לתפיסה המצומצמת למדי של קרלסון-פאיג’. אבל התגובה של סטייגר מהווה תגובה מהצד של הטכנולוגיה בלבד. קיימת צד נוסף שכדאי להזכיר. הביקורת של קרלסון-פאיג’ כלפי טכנולוגיות דיגיטאליות נובעת מהחשש שאלה מונעות את המשחק החופשי שכל כך חשוב להתפתחות של ילדים. היא כותבת:
Researchers who have tracked children’s creativity for 50 years are seeing a significant decrease in creativity among children for the first time, especially younger children from kindergarten through sixth grade. This decline in creativity is thought to be due at least in part to the decline of play.
מחקר של סנדרה רוס וג’סיקה דילון מאוניברסיטת קייס-וסטרן ריזרב שהתפרסם לאחרונה ב-Creativity Research Journal מעלה את הסברה שהטענה על ירידה ביצירתיות אצל ילדים איננה תואמת את המציאות. רוס ודילון סקרו 14 מחקרים שנערכו בין 1985 – 2008. המחקרים האלה בדקו את ה-“pretend play” – משחק עם מרכיבים של דמיון ושל “כאילו” – אצל ילדים בגילאים 6 – 10. כולם מסכימים שבתקופה הזאת היתה ירידה בזמן המשחק שעומד לרשות הילדים. אבל רוס ודילון גילו משהו די מפתיע:
The main findings of this study were that there was no evidence of change in some aspects of children’s pretend play and improvements in other areas. There has been no evidence of change in children’s pretend play, from 1985 through 2008, in terms of organization of the play story and amount and range of affect expression. Imagination has increased in recent play samples as has comfort engaging in the play task. It is encouraging that these cognitive and affective processes in play have remained the same or improved, given the decline in unstructured time for children.
נדמה שרוס ודילון הופתעו מהממצאים האלה. הן שואלות מה היה יכול לגרום להם. בין היתר הן מציינות:
It is also possible that the complexities and challenges of modern culture require creative problem-solving and imagination to function from day to day.
הסברה הזאת מזכירה את טענותיו של סטיבן ג’ונסון בספרו “Everything Bad Is Good For You“. יתכן שדווקא המורכבות של הסביבות שבהן ילדים (וגם מבוגרים) נמצאים תורמת לפיתוח הדמיון והיצירתיות. גם אם יתכנו הסברים אחרים לתופעה שרוס ודילון מזהות, עצם האפשרות שהילדים של היום אינם פחות יצירתיים מחייבת אותנו לראות את הטענות של קרלסון-פאיג’ באור קצת אחר. כמו שסטייגר כותב, אולי דרוש פחות נוסטלגיה, ויותר שכל ישר.