עוד עדות לכך שזה לא רק הטכנולוגיה

במשך מספר שנים, עד לפני בערך שנה, בהרצאות על התקשוב בחינוך, הרביתי לצטט קטעים מתוך המבוא של ספר שהתפרסם ב-1843 מאת ויליאם אלקוט, Slate and Black Board Exercises. נהגתי לעשות זאת כדי להמחיש שגם לוח הגירים היה פעם טכנולוגיה חדשה והשימוש ה-“נבון” בו לא היה מובן מאליו. (הקטעים מהספר של אלקוט עדיין מעוררים מחשבה, אבל לאחרונה לא מצאתי הזדמנויות להשתמש בהם.)

נהגתי להסביר שכאשר אלקוט כתב את הספר שלו לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה, אם כי זה איננו בדיוק נכון. כתבו עם גיר על לוחות לפי מאות שנים, והעדויות הראשונות לשימוש בלוחות גיר בחינוך בארה”ב הן מתחילת המאה ה-19, בערך דור לפני הספר של אלקוט. מדובר, כמובן, בלוח הגירים בקדמת הכיתה. לוחות אישיים (slates) היו בשימוש הרבה לפני-כן. לאור זה, כאשר אלקוט כתב את הספר שלו, הטכנולוגיה לא היתה חדשה אם כי היתה זאת תקופה של הפצה רחבה של הלוחות ואלקוט הבין שמורים שרוצים לשלב את הלוח בהוראה שלהם אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה מושכלת. לפני חמש שנים ציטטתי מהספר של אלקוט כאן.

ולמה כל ההיסטוריה הזאת? השבוע, בבלוג שלו, לארי קובן פרסם מאמרון של ברדלי אמרלינג, המדען הראשי של חברת פירסון. אמרלינג מדווח על הביקור שלו בבתי ספר ביפן לפני שנה, ועל השימוש בלוחות גירים שהוא פגש שם.

מתברר שבבתי הספר של יפן לוחות גירים זוכים לשימוש נרחב. הוא כותב:

Over a three-week period of observations in Saitama prefecture, I captured 17 classroom videos from various subject areas across 1st to 12th grade. Every classroom I visited was equipped with a large green chalkboard. There were few computers, few projectors or smartboards, and no other visible forms of 21st century technology in most of the classrooms. Japanese colleagues and researchers confirmed this was representative of the average K-12 classroom in Japan. In January 2015, the Tokyo Broadcasting System reported approximately 75% of Japanese classrooms still use chalkboards as the primary medium for presentation of lesson content.
יפן נחשבת למדינה שאזרחיה הם בין הראשונים לאמץ כלים דיגיטאליים. ואם כך, למה דווקא בבתי הספר עוד משתמשים בלוחות גיר, שכזכור אפילו בתקופה של אלקוט, לפני כמעט 180 שנה, כבר לא היו טכנולוגיה חדשה? התהייה הזאת של אמרלינג הפכה די מהר להערכה – מתברר שהשימוש בלוחות היא מתוכננת היטב, וגם משוכללת. לפי אמרלינג:
Language arts and social studies teachers used a variety of chalk colors, each with a consistent meaning and precise purpose related to grammatical terms, literary themes, or systems of government. They used magnetic timers on the board to pace activities and posted magnetic labels of student names to assign workspace for whole-class demonstrations. Most importantly, teachers carefully preserved a lesson storyline as they progressed across the board. They added elements in a strategic sequence that helped bring coherence to the lesson, and rarely erased content unless they reached a major instructional transition.
מהתיאור הזה אפשר להבין שהשימוש בלוח ביפן אכן מתוכנן היטב, ושדפוסי שימוש מאד ברורים וגם מורכבים התגבשו בעקבות נסיון רב. אינני שולל שימוש פשוט יותר בלוח – הרי הזמינות וקלות השימוש הם מבין תכונותיו החיוביות – אבל ברור שהמורים ביפן מצליחים לעשות הרבה יותר איתו מאשר רק לסכם שיעור, או לנסות להדגיש לתלמידים מה עליהם לזכור מהשיעור. זאת ועוד: השימוש המושכל הזה כנראה גם מניב פרי.

אבל יש עוד משהו אצל המורים היפניים שמניב פרי. אמרלינג איננו רק מתאר שיטות השימוש בלוח, אלא גם את ההווי החינוכי שמתוכו השימוש הזה מתפתח. הוא מסביר שלמורים היפניים מינוח מיוחד לשימוש בלוח שנוצר במהלך סבבים של lesson study:

During a typical lesson study cycle, teachers conduct research, analyze curriculum, and design a detailed “research lesson” to address a jointly selected investigative theme. One team member teaches the research lesson while colleagues observe and collect data on student learning. The team then engages in extended discussion of results and potential revisions.
לפני שבע שנים הזכרתי כאן את ה-lesson study היפני. זה היה במאמרון שהתייחס לקצב האיטי שבו, גם בעידן של שינויים טכנולוגיים תדירים, תכנית הלימודים של יפן משתנה. באותה תקופה ה-lesson study היה עבורי די חדש, והתרשמתי ממנו עמוקות. כתבתי אז:
במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.
בתגובה לאותו מאמרון, אגב, אלישע בביוף העלה קישור למאמר בעברית על ה-lesson study היפני של ד”ר עמי וולנסקי, היום המדען הראשי של משרד החינוך. אותו קישור, לדף באתר האינטרנט של משרד החינוך, איננו פעיל יום, אבל העובדה שוולנסקי הכיר את המפעל הזה והתרשם ממנו יכולה לעורר תקווה למערכת החינוכית הישראלית היום.

אבל מעבר לכך, יש (כמובן) היבט תקשובי משמעותי לדברים של אמרלינג. הוא מיטיב לבטא אותו:

The more I observed Japanese masterful use of the chalkboard, the more I reflected on technology approaches in US classrooms. Not only do educators rarely discuss the rationale for which technologies might best support particular learning opportunities, many US schools are consumed by a haphazard race to adopt the latest innovation. While many classrooms are decked out with shiny new tablets, document projectors, smartboards, or infrared response systems, far too often these devices are under-utilized, and methods of use vary widely across teachers.
לכך הייתי מעיר שהבעיה איננה ניצול מצומצם מדי של הכלים, או שימוש מגוון מדי בקרב המורים (דווקא בעיני זה דבר חיובי) אלא (כן, זה היה צפוי) תרבות השימוש. הגדולה של לוח הגירים איננה בתכונות שטבועות בלוח עצמו, אלא בנסיון שהמשתמשים בו יוצקים לתוכו, נסיון מצטבר המועבר בצורה מושכלת לעוד ועוד מורים. לוח גירים בלי lesson study, או כלים תקשוביים בלי משהו דומה, פשוט אינם מספיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *