יתכן שכבר פעמים רבות מדי ציינתי כאן שאינני שותף להתלהבות של הקהילה החינוכית ממה שמכונה כישורי המאה ה-21. אבל אולי אני מגזים בביקורת שלי. הרי אם הסגידה למינוח הזה תסייע לקדם רעיונות חינוכיים שמציבים את התלמיד במרכז ותאפשר לתקשוב לתפוס מקום של כבוד בתהליך הלמידה, למה לי להתלונן.
ובכל זאת, כאשר מעמידים את המונח הזה במרכז, נוצר הרושם שכל ההיסטוריה של החינוך אינה אלא הערת שוליים לעבודה החינוכית ה-“אמיתית” שנעשית היום. כך טענתי בעבר, אבל זה נבע בעיקר מתחושת בטן. השבוע מצאתי “הוכחה”. תוך עיון באתר של ה-Partnership for 21st Century Skills מצאתי מצגת (כקובץ PDF) בשם Developing a Framework for 21st Century Learning. בעמוד 10 של המצגת הזאת אפשר לראות את התרשים הנפוץ שמאתר את המסגרת של הכישורים. התרשים הזה פופולארי מאד, וספק אם יש מישהו שעוסק בתקשוב ו/או במידענות בחינוך שאיננו מכיר אותו:
אבל בעמוד 9, בדיוק לפני התרשים המוכר הזה יש תרשים נוסף – “מודל של חינוך של המאה ה-20”. התרשים הזה מעניין ביותר, אבל לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שאין:
האם אנשי ה-Partnership באמת סבורים שבמאה ה-20 החינוך עסק בנושאי ליבה בלבד? האין זה קצת מוזר שהיום עוסקים ב-“הערכה של המאה ה-21” ואילו במאה הקודמת עסקו רק ב-“הערכה”? ממה שמופיע בתרשים של המאה ה-20, בכלל לא טיפלו אז ב-Life Skills. כמו-כן, כנראה שגם כישורי למידה וחשיבה נולדו במאה הנוכחית.
כלל חשוב בחינוך הוא “דע מאין באת”. הרי בלי זה, קשה לדעת “לאן אתה הולך”. אבל כנראה שלאנשי ה-Partnership יש כישורים חדשים שאינם דורשים את הידיעה הזאת. דווקא בגלל זה נדמה לי שהמקום שאליו הם יגיעו לא יהיה חינוכי במיוחד.
ג'יי
פוסט מעניין מאוד, אכן זה נשמע “שיווקי” הכישורים של המאה ה 21.
רק החינוך מצהיר על התקדמות למאה ה 21 של העוסקים בו ושל הלקוחות שלו, רק החינוך מצהיר שהוא בפיגור טכנולוגי והנה הוא “סוגר” זאת, וכדי להצדיק הוא מציג את אותה הגברת בשינוי אדרת.