הכלי לחינוך, או החינוך לכלי?

רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך קובלים על כך שהכלים שבהם אנחנו משתמשים לא נבנו לצרכי חינוך אלא לצרכי עסקים ומסחר. יוצא שכאשר אנחנו מאמצים את הכלים האלה לתוך הסביבה החינוכית אנחנו מאלצים את החינוך ליישר קו עם סגנונות עבודה שאינם תואמים את המטרות של החינוך. אני מודה שלא פעם גם אני טוען כך.

העפרון והעט לא פותחו עבור החינוך, ובכל זאת מצאנו שהם יכולים לשרת אותנו לצרכי למידה. כמו-כן גם המחברת, ואולי אפילו לוח השעם. אבל ההשוואות האלו אינן הוגנות – המחשב איננו כלי אחד אלא מכלול של כלים, שכל אחד מהם יכול למלא פונקציות שונות, ואם “הצייר” הפרימיטיבי שהכרנו לפני עשור יכול להיות מקביל של דף נייר ריק וקופסה של גירים, לא מעט כלים אחרים אינם “פתוחים” (כפי שפעם כינינו אותם) אלא משרתים פעולות מוגדרות היטב שאינן קשורות ללמידה. ובכל זאת, ביסודו של דבר, התמלילן מציע לנו דף ריק (או אולי מחברת שורות) ואיננו מכריח אותנו לעשות שום פעולה מעבר לכתיבה.

אם יש כלים שמקבעים אותנו בסגנון עבודה מסויים, נראה לי שאלה דווקא כלים שפותחו עבור הלמידה, או ליתר דיוק, עבור הוראה. רוב המערכות לניהול הלמידה (learning management systems) מבקשות להעתיק לסביבה המתוקשבת את הכיתה הפרונטאלית ואת הקורס המסורתי בו יש מרצה שאחרי ההרצאה שלו נותן מטלות לסטודנט שהוא חייב להגיש. התסיסה של השנים האחרונות סביב הפוטנציאל החינוכי של Web 2.0 מצביע על כך שדווקא כלים שלא נועדו מלכתחילה לחינוך הם אלה שגורמים לאנשי חינוך לחשוב שאפשר אחרת, ולבחון את דרכי ההוראה של עצמם.

לי בלקאל (Leigh Blackall) חושש שעל אף מה שנראה כמו שימוש נרחב בכלי Web 2.0 בחינוך, ונסיונות לא מעטים של אנשי חינוך לשלב את הכלים האלה לתוך תהליכי הוראה ולמידה, החינוך איננו שואל את השאלות הקשות המתבקשות מהשימוש הנרחב בכלים האלה בתרבות הכללית:

The challenge I think, is to educationally consider the culture being recorded in these mediascapes, in such a way so as to ask let alone answer more than the obvious questions. The obvious (and pointless) questions are “how can we use these tools to do what we’re doing more effectively?” Questions like this miss the bigger issue. In depth engagement with social media seems to lead many educators to the question, “is what I am doing even relevant anymore? what is my new relationship to this culture – if it becomes dominant in my society?” Journalism has asked itself, the entertainment industry has asked itself, the retail sector has itself, the government arena is asking itself, why not the education sector? So far, too few of us are asking these questions, fewer still are exploring answers.
על אף הנטייה שלי להסכים עם בלקאל, אינני בטוח שמה שהוא מבקש באמת אפשרי. קשה לצפות, הרי, שמערכות חינוך ישאלו את עצמן אם יש להן זכות קיום. אם שאלות כאלו מתעוררות, הן בדרך כלל באות מבחוץ. ובמידה מסויימת, זה כן קורה. בלקאל כותב:
We (inside the institutions) need to go into social media and networked spaces to find out how it works and what our relationship to it might be. This means having an account on Wikipedia, Youtube, Slideshare, Twitter, uStream and Blogger or WordPress and engaging with the networks there and at least finding a synergy.
אבל לא מעט מורים כבר עושים את זה (ובלקאל יודע את זה). הבלוגוספירה החינוכית מלאה בדיווחים על פרויקטים שמשתמשים בכלי Web 2.0, ודווקא לא מעטים מאלה כן באים מלמעלה, מהממסד החינוכי, ולא רק מהמורה בשטח הצמא למשהו שונה או חדש. אבל אם בנקודה הזאת אני נוטה לחשוב שבלקאק איננו רואה את הפעילות הרבה שקיימת (אם כי גם אני הייתי רוצה לראות שימוש הרבה יותר נרחב), בנקודה אחרת, הנגזרת מהנקודה הראשונה שלו, נדמה לי שהוא בהחלט צודק. הוא כותב:
From a management perspective we should stop setting up internal systems that duplicate these cultural mediascapes, and sidetrack our engagement by catering to irrelevant institutional concerns. If the only reason you’re using a Learning Management System is to easily manage assessment and feedback, then you’re not asking a relevant question. If you haven’t stopped to think if an “ePortfilio” service isn’t already being offered in the “gift economy” market, then you’re not asking if there is even a need beyond our institutional assessment methods. Is there really any benefit to having an internal blogging system beyond brand awareness? Same for a social networking system, or a wiki etc? What do we gain by having our own small and inadequate versions of the wider space?
תקציבים ומאמצים גדולים מושקעים בבניית מערכות “למידה” שאינן אלא נסיונות להעתיק לתוך החינוך מה שכבר זמין ונגיש לנו בחוץ (ולעתים קרובות מדובר בהעתקות לא כל כך מוצלחות). נכון, מה שמקבלים בחינם יכול להעלם ללא שום התרעה (וזה קרה ועוד יקרה) אבל במקרים רבים הכלים שמערכות חינוך בונות בכסף טוב יוצרות כפילות מיותרת. ובנוסף – וכאן בעיני הנקודה החשובה ביותר – השימוש הנרחב בכלי Web 2.0 בתרבות הכללית יוצר תשתית שמאפשרת, ואולי אפילו מחייבת, שינוי בסיסי במערכות החינוך הקיימות. אם לסטודנט יש בלוג אישי מחוץ ללימודיו, ספק אם הוא צריך לפתוח בלוג חדש רק לצרכי לימודים. שימוש בתגים שעליהם המרצים שלו יכולים להיות מנויים בקוראי ה-RSS שלהם יכול להביא את העיסוקים החינוכיים של הסטודנט, באשר הם, ישירות אל המרצה. מתן לגיטימציה בתוך המערכת החינוכית לכלים שבשימוש הסטודנט מחוץ למערכת יכול ליצור מציאות לימודית חדשה, מציאות שבה הלמידה איננה מנותקת מיתר תחומי החיים של הלומד.

בלאקל קורא לאקדמיה לצאת אל הרחוב (או אל YouTube). זה אכן כבר קורה היום, אבל לא בממדים שבעיניו מספיקים על מנת להשפיע על הקשר בין מערכות החינוך לבין התרבות הכללית. אם וכאשר זה כן יקרה, סביר להניח שהשינויים שיתרחשו לא יהיו נוסח “שימוש בכלי Web 2.0 בחינוך”, אלא שינויים מהותיים במקומן של מערכות חינוך בחיינו. וכאשר זה יקרה, לא נבכה על כך שלא בונים כלים לצרכי למידה, ולא נדרוש שמישהו יבנה כלים כאלה. מכלול הכלים שיעמדו לרשות חיי היום-יום שלנו יהיו משולבים היטב לתוך תהליך הלמידה.

2 תגובות בנושא “הכלי לחינוך, או החינוך לכלי?”

  1. ג'יי,
    הדברים שכתבת אודות המערכות לניהול למידה עזרו לי להבין משהו שקודם רק חשתי אותו במעומעם.
    תודה לך.
    איריס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *