במשך בערך שנתיים שלי בלייק-פלוק כותב בלוג שבו הוא מבקש לתאר, לרוב על בסיס הנסיון שלו בכיתה, כיצד ניתן לעבור למה שהוא מכנה “כיתה ללא נייר”. (בלייק-בלוק הוא ריצ’רד ווג’וודסקי שציטטתי מספר רב של פעמים בעבר. מפני שבבלוג שלו הוא משתמש רק בשם בלייק-פלוק, נדמה לי שנכון לכתוב עליו בשם הזה.) לפני מספר ימים הוא פרסם מאמרון בשם Easy בו הוא מתאר עד כמה קל לעבור להוראה באמצעות כלי ווב 2.0. הדבר כל כך פשוט בעיניו שהוא אפילו מהרהר אם בכלל יש טעם להמשיך לכתוב את הבלוג שלו:
And that’s why in this — what I guess you’d call the third season of TeachPaperless — I am questioning whether or not I need to write this blog. Because so long as you can get computers and access, you can do this stuff. You don’t need to pay me to come teach you. You don’t need me to write a book to sell you. This stuff is easy; all you have to do is experiment a bit and find what works for you.
אפשר להבין אותו. גם אם בשלבים הראשונים של הנסיון לשלב תקשוב בכיתה לא הכל מצליח, לא קשה להתחיל, וללמוד מהנסיון. והיות ולא כל פעילות לא מתוקשבת מצליחה, אין סיבה לא להתחיל. אבל מעניין שיום אחרי פרסום המאמרון שבו הוא מתאר עד כמה קל המעבר לשימוש בכלי תקשוב, בלייק-פלוק פרסם מאמרון נוסף – הפעם רשימה של פעולות שכדאי לבצע במקרה שמשהו מתפקשש עם האינטרנט בכיתה. הרשימה די הגיונית. לרוב היא מכילה אלטרנטיבות תקשוביות – במה אפשר להשתמש אם כלי אחד נופל, לדוגמה. אבל הוא לא מהסס גם להציע לעזוב את המחשבים ופשוט לצאת לטיול מחוץ לכיתה. אבל יש משהו טיפה מוזר בעצם קיומה של הרשימה. מורים שכבר משלבים את התקשוב לתוך הכיתה בוודאי יאמצו את ההצעות השונות, אבל אלה דווקא עשויות להרתיע מורים שרק מתחילים עם התקשוב. נדמה לי שבמקום לראות את האלטרנטיבות הם יתרשמו יותר מזה שהם זקוקים לכל כך הרבה אלטרנטיבות.
ואולי שתי הרשימות האלו מתארות נכונה את מצב התקשוב החינוכי היום. מצד אחד יש מורים שצנחו לתוך התקשוב ומגלים שהדבר בכלל איננו מסובך. אולי הם אינם מורים טובים יותר מאשר לפני התקשוב, אבל גם לא יותר גרועים, והם מוכנים להמשיך להתנסות. מצד שני, יש בוודאי מורים שרואים את רשימת האלטרנטיבות של בלייג-פלוק ונרתעים, ומחליטים שבכלל לא כדאי להתחיל.
סטיבן דאונס מקשר למאמרון של בלייק-פלוק ומוסיף עוד פעולה חשובה שהוא ממציץ לבצע תוך כדי הנסיון לטפל בבעיות. הוא ממליץ שהמורה יסביר לתלמידיו מה שהוא מנסה לעשות:
… solve your problem openly. While you’re working on the problem, describe what you’re doing, how you planned for the problem, and how you’re addressing it. Let students know your thinking process. Let them see you think!
ההמלצה של דאונס לא רק הגיונית – היא גם חינוכית. הרי אם אנחנו מכניסים את התקשוב לתוך הכיתה כדי לשפר את ההוראה ואת הלמידה, אז הלמידה היא המטרה. ומצב שבו המורה מציג את עצמו מול תלמידיו כלומד הוא אחד המצבים המחנכים ביותר.
אני לא כל כך בטוח בעצמי לגבי ההמלצה של דאונס. הדבר דומה למורה לנהיגה שנתקע עם הרכב ומלמד את הבחור הצעיר כיצד לתקן את הרכב במקום כיצד לנהוג בו. אין ספק שלמידה (של כל נושא) מועילה אך זו אינה המטרה שלשמה התלמידים הגיעו לשיעור.
כמורה שמתבסס על המחשבים בשיעור חשבתי לא פעם מה לעשות כאשר האינטרנט קורס בזמן השיעור או שיש פתאום הפסקת חשמל במעבדת המחשבים. הדבר דומה למורה הוותיק שתמיד מגיע עם התיק ובו הספרים והדפים ונעלם לו התיק ואיתו הידע.
מורה טוב, לדעתי, צריך לדעת ללמד גם ללא שום כלי טכנולוגי כזה או אחר. להפוך שיעור כזה למעניין – טוב, זו כבר אומנות.
אגב, אחד השיקולים לבחירת כלי טכנולוגי הוא יציבות.
A most interesting post. Helping students find a publisher really does cause them to want to write more, break boundaries, play with language more, and has a multiplier effect on other students. They all want to write more if one of them is published. Nearly 25 years ago, I was a Fulbright Exchange Teacher in Bad Bergzabern, Germany. Working with a group of 9th graders, I helped one student get her English story published in an American literary magazine. The quality of every student's writing went up after she received notice she would be published in an upcoming issue.