השקיפות כיתרון

לפני כשלושה חודשים מרכזי הפסג”ה פתחו בלוג קבוצתי למדריכים – מקוונים לפיתוח מקצועי. כותבי המאמרונים לבלוג הם כ-25 מדריכים שהם גם המשתתפים בהשתלמות “פיתוח מקצועי מתוקשב במרכזי פסג”ה – רצוי ואפשרי”. אינני יודע מה מתרחש בפגישות של אותה השתלמות, אבל אני מאד מודה לרכזים ולמשתתפים שהם פתחו את הבלוג שלהם כך שאני (ואחרים, כמובן) יכול ללמוד יחד איתם.

לא קל להתמיד בכתיבה לבלוג, ונדמה לי שבלוג משותף עבור ההשתלמות יוצר מסגרת מצויינת לחלוקת הנטל. עד היום הופיעו בבלוג 15 מאמרונים. אולי המספר הזה איננו גדול, אבל הוא מצביע על עקביות והתמדה. ועוד יותר חשוב, כל אחד מהמאמרונים מעניין וראוי לקריאה (אם כי זה דווקא צפוי כאשר מדובר בקבוצה די בכירה של מדריכים).

סביר להניח שאם קבוצה כזאת היתה מנהלת דיון בכתובים לפני מספר שנים, היא היתה עושה זאת על גבי פורום מקוון. יש מקום לשאול אם יש בשימוש בבלוג, מעבר לאימוץ של טכנולוגיה יותר עדכנית, הבדל משמעותי. הרי באמצעות השרשור התנהלו בפורומים דיונים ערים ומוצלחים. נדמה לי שאם יש הבדל שאיננו רק בטכנולוגיה (ואני מודה שאישית אני מעדיף את הפורמט של הבלוג), הוא בכך שהבלוג יוצר סוג אחר של אחראיות לדברים שנכתבים. כאשר מאמרון מופיע תחת השם של מי שכתב אותו, ואפשר לקרוא אותו כדבר שעומד בפני עצמו, ולא חבוי אי-שם בתוך פורום, הוא מקבל אופי שונה מאשר עוד הודעה בתוך פורום.

לפני כמה ימים רבקה גריינר פרסמה מאמרון בבלוג שהתייחס למאמר שסקר התנסות אמריקאית בשיטה היפנית של חקר מערך שיעור שיתופי (תקציר מקיף של המאמר נמצא בפורטל מס”ע). מדובר ברעיון מעניין מאד שנחשפתי אליו אישית לפני מספר חודשים, כמעט בדרך מקרה, בבלוג שאני קורא. כאשר כתבתי על זה אז, אלישע בביוף הפנה אותי לרשמי סיור של עמי וולנסקי שנמצאים, מאז 2003, באתר לשכת ההדרכה של משרד החינוך. ההתנסות היפנית אכן מעניינת מאד, ואם נצליח ללמוד ממנה, אין זה משנה מתי נחשפנו אליה. כמו שרבקה גריינר מסיימת את המאמרון שלה:

הבלוג של המדריכים שונה מאד מהשיטה היפנית לחקר מערך שיעור. אך בכל זאת אני מוצא דמיון בין השניים. ההצלחה של התכנית היפנית נמצאת בנכונות ללמוד מאחרים, ולהיות פתוחים לביקורת. וכך גם הבלוג שנותן פומבי לחשיבה של המדריכים. קל מאד היה לשמור את הדיונים של המדריכים מאחורי חומות וסיסמה, וההחלטה לא לעשות זאת מעשירה את כולנו.