הכיתה כובשת את הבית

שנת הלימודים החדשה תהיה שנה מורכבת ומסובכת. גם עם יהיה רצון כן ליצור חוויה לימודית חיובית וגם בריאה לתלמידים ולמורים כאחד, העסק לא יהיה פשוט. במקרה הטוב מערכות החינוך יצטרכו לעבוד קשה כדי לשמור על אוירה של נורמליות. באופן כללי אינני חסיד של הנורמליות הבית ספרית, אבל אני יכול להבין שבזמנים מטורפים כמו שלנו יש בכך ערך לא קטן.

מפני שאני יודע עד כמה קשה גם לשמור על הקיים בתנאים הנוכחיים אני משתדל לא להשמיע ביקורת חריפה כלפי המערכת. זה גם נכון בנוגע לדרכים שבהן התקשוב בא לביטוי במציאות הנוכחית. אין טעם להצביע על שימוש כושל בתקשוב אצל מורים שכמעט ללא הכשרה בסיסית גילו שעליהם ללמד מרחוק. הרי ברור שההוראה שלהם לא תהיה מיטבית. אמנם לא מעט אנשי חינוך רואים בתקופת המגפה שעת כושר שבה אפשר לחולל שינויים מפליגים במערכת החינוך בכללותה, אבל על אף העובדה שאני מזדהה עם הרצון הזה, אינני רואה כיצד בשעת לחץ המערכת תחליט לנטוש את ההוראה המסורתית ואת ההכנה למבחנים סטנדרטיים. אי אפשר לצפות שהמערכת תחליט פתאום להתמקד בלמידה לשם העניין והרחבת הדעת. אני בעד, אבל אינני משלה את עצמי שזה עשוי לקרות.

לאור כל זה, ועל אף העובדה שאספתי לא מעט דוגמאות לשימוש כושל בתקשוב, הרגשתי שרצוי לשמור על שקט. (מה גם שנהניתי לשבת ולקרוא כמה ספרים במקום לכתוב.) אבל הצטברו אצלי מספר דוגמאות לשימוש בעייתי בתקשוב ועל אף הרצון לא להשמיע ביקורת הגיע הזמן לכתוב.

הבית ובית הספר הם שני ישויות נפרדות. לפעמים בית הספר, באמצעות שיעורי הבית, חודר לתוך בית התלמיד, ובמציאות של הוראה מרחוק הוא עשוי אפילו להשתלט עליו. הרהרתי בחדירה הזאת לפני שבוע כאשר קראתי ציוץ די מדהים ב-Twitter שאליו הגעתי דרך like של ניקי אהרוניאן. בציוץ אמא של תלמידה בחינוך היסודי דיווחה על הדרישות של המורה כלפי הכיתה:

Watching my daughter’s 3rd grade orientation session & her teacher is telling kids “I don’t want to see siblings or parents in the background.” HOW BIG DOES SHE THINK MY HOUSE IS? I’m not going to Spider-Man across the ceiling when I need to get to the kitchen.

האם המצייצת גם קישרה לסרטון TikTok שבוודאי מבויים (בספרדית, אגב) שבו מורה סמכותית נותנת הוראות לאם של תלמידה כיצד סביבת הבית צריכה להיראות בעת שיעור דרך ה-Zoom. דווקא מפני שהסרטון היה מאד מוגזם חשבתי שאולי תוכן הציוץ גם היה מוגזם ולא העיד על תופעה נפוצה.

כאשר התלמיד יוצא מביתו ונכנס לבית הספר הוא נכנס לסביבה מלאכותית שנוצר במגמה לקדם אוירה של למידה (ולא אתייחס כאן לסוג או לטיב הלמידה הזאת). עצם המעבר מהבית לבית הספר משדר לתלמיד שהוא נמצא במציאות אחרת – מציאות שבה הכללים שונים משל הבית. אפשר אפילו להבין את המורה שחש צורך לקבוע את כללי ההתנהגות עבור שיעור ב-Zoom מפני שזאת הדרך שבה הוא משדר לתלמיד שעכשיו הוא נמצא בבית הספר. הצטערתי לקריאת הציוץ, אבל קיוויתי שהוא יוצא דופן בנוף הנוכחי של ההוראה מרחוק.

אבל אתמול קראתי שתי כתבות – אחת בניו יורק טיימס והאחרת בוושינגטון פוסט – שבהן הנחיות דומות. הכתבה בוושינגטון פוסט פותחת עם תיאור די מדהים:

At 8:30 a.m. every weekday, Sadie Barnett’s 9-year-old daughter opens her laptop and logs on to Zoom to start the school day. For the next 6½ hours, she’s not allowed to turn off the computer’s camera except for a midday lunch break. Along with the 94 other children on the call, she isn’t allowed to eat or drink on camera, wear pajamas or lounge or lie down.

קשה להחליט מה יותר מדהים כאן – יום “לימודים” של שש וחצי שעות דרך ה-Zoom, המספר העצום של התלמידים ב-“שיעור” (אם אכן מדובר בשיעור) או כללי ההתנהגות הקפדניים. מה שבטוח, תלמידים בני תשע אינם באמת “לומדים” בתנאים כאלה, וראוי שמנהלים של בתי ספר שחושבים שאלה תנאים נאותים ללמידה ייחקרו במשטרה. מעניין, אגב, שנושא הכתבה שבה התיאור הזה מופיע איננו ההתמודדות של בתי ספר עם הלמידה מרחוק, אלא מספר שעות המסך שמתאים שהורים ירשו לילדים שלהם. זה אולי יכול להסביר את ההמשך של אותו תיאור – מתברר שבשבוע הראשון של הילדה בכיתה ד’ היא כבר בכתה פעמיים מגלל כאב ראש שנגרם מצפייה ממושכת במסך.

הכתבה בניו יורק טיימס מביאה את דבריהם הקצרים של 11 תלמידים בשבוע הראשון של בתי הספר שלהם השנה. התלמידים מתארים, בפיסקאות קצרות, את התחושות שלהם עם פתיחת השנה. תלמידה במדינת טנסי מתארת את התנאים שבהם היא משתתפת בשיעור. היא אומרת שבחדר השינה שלה יש מחשב נייד שבית הספר ניפק ושקשה ללמוד דרכו מפני שאחרי שעות רבות מול המסך יש לה כאבי ראש. הוא מוסיפה:

Also, we will have to wear our school uniform, a white blouse and dark blue blazer and plaid skirt with socks and shoes. I don’t really like the idea because we’re not going to the school building, we’re staying at home. And the school said that they don’t want any decorations in your room while you’re doing the zoom call because they don’t want to distract the other students, so we will have to remove quilts we made in a sewing class and decorations we made with extra fabric.

הנה שוב, בית הספר חושב שסביבה סטרילית יכולה לעודד את הלמידה. קשה לבין את ההגיון מאחרי התפיסה הזאת, אלא אם אנחנו מבינים את מלאכת ההוראה כתהליך יבש שאיננו משאיר פתח לספונטניות או יצירתיות.

בכתבה בוושינגטון פוסט אם אחרת מספרת שבנה “הוצא” מכיתת ה-Zoom מפני שהוא סגר את המצלמה כדי לרוץ לשירותים. האם גם מדווחת שבגלל בעיות בתקשורת ה-WiFi היו מקרים שבהם כל שלושה הילדים שלה נותקו משיעורים  … ולא הורשו לחזור. אפשר להבין את דברי האם:

I feel like there’s no acknowledgment of these children as people, we’ve just moved the over-policing of schools to our homes

ואכן, למרבה הצער זאת מסקנה די מתקבלת על הדעת. אמנם עצם העובדה שהלמידה מתנהלת מרחוק מעיד על דאגה לבריאות התלמידים, אבל מעבר לבריאות הפיסית קשה לראות כיצד בתי הספר שבדוגמאות האלו באמת דואגים לטובת התלמידים. מתקבל הרושם שהחשש לאובדן שעות הוראה גורם למורים להקפיד על כללי התנהגות שהיו נחשבים כפסולים בכיתה הפיסית רגילה. לא קשה למנות חסרונות של כיתה שמתנהלת דרך ה-Zoom, אבל במאמץ לא גדול מדי אפשר היה לזהות גם יתרון – ההזדמנות להכיר את ביתו של התלמיד ולהעריך את ייחודיותו, למשל. חבל שבתי ספר אינם מנצלים את ההזדמנות הזאת.

2 תגובות בנושא “הכיתה כובשת את הבית”

  1. I’m stunned. I, too have seen the tweets and the social media posts. I thought they were made up. Clearly not. I not only enjoyed your thinking, but I also clicked on your links. It’s a good thing I’m no longer teaching on a regular basis. I would be a very rebellious teacher…..

  2. ברגעים קשים, תמיד טוב לחזור לאיינשטיין:” יש שני דברים אינסופיים, היקום והטפשות האנושית, בעצם לגבי היקום* אינני בטוח”.
    * האם היקום סופי או אינסופי היא סוגיה שהעסיקה את הפיסיקאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *