I sometimes worry [that] it’s very easy for computers to give feedback these days. It’s seen as this great thing. Students are filling out answers to problem sets and exams. Right away it shows them if they’re right or wrong and they can get feedback right away, which can influence what they do next. Getting feedback is great. I’m all for feedback.My concern, it’s only easy to give feedback on certain types of knowledge and certain types of activity. I think there’s a real risk, that we as a society, are going to end up giving too much privilege to the types of knowledge and the types of activity that are most easily evaluated and assessed computationally.
Yes, we should take advantage of the data. But there are other ways of trying to get information as well. For example, if we want to understand how and what children learn, sitting down and talking to one of the students can also be very useful.
באותו היום שקראתי את הראיון עם רזניק קראתי מאמרון של אודרי ווטרס בו היא מדווחת על פגישה עם סימור פפרט. ווטרס כותבת שהיא מאד התרגשה לקראת הפגישה, ואפשר להבין אותה. פפרט הוא אחד החלוצים החשובים ביותר של התקשוב החינוכי, והקונסטרוקציוניזם שהוא הגה מהווה בסיס איתן לשימוש לימודי בתקשוב (הוא גם היה המנחה של הדוקטורט של רזניק). במבוא לדיווח שלה על הפגישה עם פפרט ווטרס מתארת כיצד האחיינים הצעירים שלה עבדו עם קופסה חדשה של Mindstorms של Lego. היא מדגישה שהיתה זאת חוויה לימודית קונסטרוציוניסטית קלאסית. היא מוסיפה שדווקא ביל גייטס, שהתרומות הכספיות הגדולות שלו בתחום החינוך הפכו אותו לבעל השפעה על כיוון התפתחות החינוך, בז לקונסטרוקציוניזם, וההערה הזאת מובילה אותה להשוואה בין התפיסה של פפרט לבין זאת של גייטס:
And it highlights too, I think, the huge gulf between those like Gates who have a vision of computers as simply efficient content delivery and assessment systems and those like Seymour who have a vision of computers as powerful discovery and learning machines. The former does things to children; the latter empowers them to do things — to do things in the world, not just within a pre-defined curriculum.
החשש של רזניק (שבא לביטוי גם בדבריה של ווטרס) שקיומם של כלים שמאפשרים איסוף וניתוח נתונים הופכים כל נושא חינוכי לנושא שניתן לפתרון באמצעות ניתוח הנתונים הזכירה לי את מה שמכונה “חוק פטיש הזהב”. ה-“חוק” הזה גורס (לפי תרגום של שיזף רפאלי שמצאתי): “כאשר יש בידיך פטיש מפתה להתייחס לכל דבר שאתה נתקל בו כאל מסמר”. עבור קברניטי החינוך ברוב ארצות המערב איסוף וניתוח של נתונים משול לפטיש. עבורם ערכו ה-“חינוכי” של המחשב נמצא ביכולתו לתת להם המון משוב מאד מדויק. הם מאמצים את התקשוב לאיסוף נתונים רבים כדי “להעריך” את הלמידה של התלמיד (ואת ההוראה של המורה) ולקבוע את הדרך היעילה ביותר ללמד אותו. הם אינם שואלים אם הנתונים האלה באמת מספרים להם משהו חשוב על התלמיד או על הלמידה, והם מתעלמים מההערה של רזניק שאם הם היו מתיישבים מול התלמיד ומדברים איתו יש המון שהם יכלו ללמוד ממנו.
אבל נדמה לי ש-“חוק פטיש הזהב” איננו מתאר נכון את ההתייחסות של קברניטי החינוך לתקשוב היום. במטפורה של הפטיש הכלי מסוגל לבצע רק פעולה בסיסית אחת, ולכן כל בעיה נראית כמסמר. אבל מאפיין מרכזי של המחשב הוא שהוא איננו מגביל את המשתמש בו לסוג אחד של פעולה, אלא פותח אפשרויות שימוש רבות. ולכן, אני חושש שאנחנו עדים כאן לחוק שהוא ההפך מ-“חוק פטיש הזהב” – לא הכלי מכתיב ראייה צרה של אפשרויות השימוש, אלא הראייה הצרה היא אשר מצמצמת את אפשרויות השימוש של המחשב. אם לקובעי מדיניות החינוך היתה תפיסה חינוכית כמו זאת של רזניק ושל פפרט, השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות היה אחר.
תודה ג'יי.
על הסגידה לטכנולוגיה:
We live in a society inebriated by technology, and happily, even giddily governed by the values of utility, speed, efficiency, and convenience
מקור:
http://www.newrepublic.com/article/113299/leon-wieseltier-commencement-speech-brandeis-university-2013#
איריס