בתיאור די גס אפשר להגיד שאלה שדגלו בתפיסה חינוכית אחרת מהמקובל הפגינו אדישות כלפי שאלות תקציביות. היה להם ברור שחינוך איננו אמור להיות מרכז רווח, אלא שחינוך מיטבי מצריך השקעה כספית גדולה. מצד שני, אנשי המנהל לא התנגדו לנסיונות חינוכיים חדשים, אבל בעיניהם הכדאיות של קורסים מקוונים היתה בסיכוי לחסוך כסף. עוד לפני עידן ה-MOOC, למשל, אלה שאלו למה בכל מכללה מלמדים את אותם הקורסים, כאשר קורס אחד גדול שמועבר בצורה מקוונת היה חוסך כסף, הן במשכורות והן בחומרי למידה. (בנוסף, סטודנטים גם הביעו את רצונם לחסוך בנסיעות היקרות למוסדותיהם.)
היום כמעט בכל המוסדות קורסים מקוונים הם חלק מהתפריט המוצע. עם זאת, הקורסים האלה דומים יותר לקורסים בהתכתבות מאשר למשהו שמציע חוויה לימודית ייחודית. בנוסף, ההנהלות גילו שגם אם הקורסים האלה מביאים לחסכון, בנייתם יקרה, כך שלא בטוח שההשקעה הראשונית, והמאמץ, כדאיים. נכון להיום נדמה לי שזה המצב בנוגע לקורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה – הם חלק אינטגראלי מהמוסדות האלה, אבל אי אפשר לצפות שהם יהוו מקור לחידושים לימודיים. ולאור המציאות המתמשכת הזאת, לא ברור אם יש בכלל טעם לעסוק בשאלה מה משפיע יותר על התפתחות קורסים מקוונים. אבל לפני זמן קצר גוף קנדי שעוסק בלמידה מרחוק, Contact North, עורר את הנושא מחדש (לפחות עבורי) כאשר הוא פרסם סקירה על מחקרים שבחנו אם וכיצד הלמידה המקוונת תורמת לחסכון כספי. הסקירה בוחנת כ-20 מחקרים, חלקם חדשים, וחלקם מלפני עשור ויותר (ממש היסטוריה עתיקה במונחים של האינטרנט בחינוך).
כבר במבוא של הסקירה (שהיא 14 עמודים בסך הכל) מחברי הסקירה מתייחסים למתח בין שני הגורמים המשפיעים על קורסים מקוונים:
Any consideration of cost-effectiveness or savings inevitability links back to concerns for quality as the development and delivery of well designed online learning can involve considerable investment. Cost implications are more likely to be linked to increased productivity than direct savings.
The consensus seems to be that no amount of research will ever result in a ‘yes’ or ‘no’ answer to the question of whether or not online learning saves money while maintaining quality.