כתבה חדשה ב-Mind/Shift מדווחת שהממשל המרכזי בארה”ב מתחיל לחייב את המחוזות לבחון את תלמידיהם לא רק בנושאים עיוניים, אלא גם לבדוק את התקדמות התלמידים בלפחות ממד לא-אקדמי אחד – גדילתם החברתית והרגשית, למשל. היום מרבים להצביע על יכולות “לא קוגניטיביים” כמו אמפתיה, ויסות עצמי, וראיית עמדתו של הזולת, כחשובים להצלחה בלימודים אקדמיים. ולכן יש גם רצון לבדוק עד כמה התלמידים מתקדמים בפיתוח תכונות כאלה. אבל כפי שהכתבה מציינת:
A much thornier issue remains how to accurately measure qualities that are so personal and context specific.
But the race to test for so-called social-emotional skills has raised alarms even among the biggest proponents of teaching them, who warn that the definitions are unclear and the tests faulty.
She resigned from the board of the group overseeing the California project, saying she could not support using the tests to evaluate school performance. Last spring, after attending a White House meeting on measuring social-emotional skills, she and a colleague wrote a paper warning that there were no reliable ways to do so. “Our working title was all measures suck, and they all suck in their own way,” she said.
One argument in favor of measuring non-cognitive skills is tied to the funding that would support teaching those skills. The system tends to provide instructional dollars for things that get measured. But can this be done effectively?
בשלב הזה חשוב להעיר שלעתים קרובות הדגש על פיתוח הגישה הנכונה ללמידה אצל הלומד אינו אלא דרך להאשים את הלומד בכשלון של עצמו. הקלף הזה זוכה לשימוש רב בקהילות עניות וחלשות. לפי הגישה הזאת לא משנה אם התלמיד מגיע לבית הספר רעב, או אם התנאים בביתו אינם מאפשרים לו לעשות שיעורי בית – הוא הרי אמור לפתח תכונות אופי שמאפשרים לו להתגבר על התנאים האלה. בצורה דומה, תנאיי בית הספר – ספרי לימוד ישנים, כיתות ישנות ומלוכלכות – אינם חשובים אם התלמידים יצליחו לפתח Grit. באמצעות התכונה הזאת הם יוכלו להתגבר על הקשיים וללמוד את מה שצריך. כאשר דווקוורת ואחרים מביעים חשש מהנסיון לבחון תכונות אופי, במידה רבה הם עושים זאת מפני שהם יודעים ש-“אופי” איננו יכול לנצח את המציאות.
אבל אם הממשל מציע כסף, אין ספק שמישהו ינסה להשיג אותו. נדמה לי שאפשר להיות בטוחים שכבר היום לא מעט יזמים מנסים להציע דרכים לערוך בחינות סביב התפתחותם של תכונות אופי, או לבדוק את אלה בדרכים אחרות. חלק מהפיתוחים בתחומים של איסוף מידע על הלומד והמעקב אחר מידת הריכוז שלו כבר מצביעים על הכיוון הזה.
כבר לפני כשנתיים חברת SensorStar, למשל, פתחה מערכת EngageSense שמצלמת את הפרצוף של כל תלמיד בכיתה, כאשר באמצעות אלגוריתמים שמנתחים את הבעות הפנים שלהם בזמן אמת ניתן לקבוע את מידת ההתעניינות או הריכוז של התלמיד. לא קשה לדמיין שעם כמה שינויי דגש איסוף נתונים כאלה במהלך סמסטר שלם יכול לשקף עד כמה התלמיד “התאמץ” במהלך השיעורים שלו, או באיזו מידה הוא היה קשוב למורה או לעמיתיו.
וסביר להניח שיש פתרונות קלים יותר. כבר היום מיליוני אנשים עונדים כלים כמו ה-FitBit שאוספים נתונים רבים מאד על מצבם הפיסי. הצלבת המידע הזה עם השיעורים שתלמיד לומד בכיתה יכול, למשל, להוות עדות שהתלמיד שפעיל במגרש המשחקים דווקא אדיש למתרחש בכיתה. אין אפילו צורך במבחנים – התלמיד נמצא תחת “מבחן” מתמיד.
אינני דוגל בפתרונות כאלה, אבל נדמה לי שתהיה זאת תמימות לחשוב שאין היום יזמים שחושבים על “פתרונות” כאלה ומפתחים אותם. הדרישה של הממשל המרכזי לפתח בחינות עבור כישורים סוציו-רגשיים, והכסף שיגיע למי שיצליח לפתח מבחנים כאלה, יזרזו את תהליך הפיתוח. ו-“הצלחה” כמובן, תגרור הצלחה, כך שבוודאי נראה עוד ועוד מבחנים מהסוג הזה. בעתיד הלא כל כך רחוק התלמיד בכלל לא ילך לבית הספר כדי ללמוד, אלא כדי למבחן.