לפני שנה לארי קובן כתב על כך שהסטנדרטים המשותפים החדשים שרוב המדינות בארה”ב נמצאות בתהליך של אימוצם היו מתנה נהדרת לתעשיות החומרה והלומדה. קובן הסביר שעל פי רוב המחקר איננו מצדיק את השימוש המאסיבי בתקשוב בבתי הספר, אבל בזכות הסטנדרטים כבר אין צורך להוכיח כדאיות התקשוב, מפני שהסטנדרטים החדשים, והערכתם, מהווים הצדקה חדשה להכנסת התקשוב לתוך בתי הספר. כתבתי אז על אותו מאמרון של קובן. הדגשתי שעל אף העובדה שאין ספק שסופו של התהליך התקשוב יחדור לחינוך, בכל זאת רחוק מבטוח שהוא ישרת את הלומדים ואת הלמידה. באופן כללי אני יותר אופטימי מאשר קובן בנוגע להשפעה החיובית האפשרית של התקשוב על הלמידה, אבל אני מזדהה עם החשש שלו שיותר מאשר התקשוב יקדם את הלמידה, הוא יקדם את הרווחים של החברות שמכינות חומרי הלמידה, ובמיוחד את אמצעי ההערכה, עבור הסטנדרטים החדשים. השבוע למדתי על קבוצה נוספת שמנסה “להרוויח”. אתר האינטרנט של עיתון של עיר קטנה במדינת מסצ’וסטס מסביר:
Two sixth grade math classes lost an entire week’s worth of instruction taking a trial run of a new test and now they want payment for their time.
באופן אקראי שתי כיתות ו’ בבית ספר בעיר נבחרו להיות שפני נסיון של מבחן במתמטיקה שיוגש, בצורה מתוקשבת, לתלמידים בשנה הבאה. תלמידי הכיתה שוחחו עם המורה שלהם וציינו שאחרי אימוץ המבחן מחוזות רבים בארה”ב ישלמו כדי שהתלמידים שלהם ייבחנו באמצעותו. כתוצאה, הגוף שמכין את המבחן ירוויח כסף רב. לעומת זאת, הם, שלא בחרו להשתתף בניסוי, לא מקבלים תמורה עבור הזמן שלהם – זמן שאחרת יכול היה להיות מוקדש ללמידה. המורה עודד את התלמידים לכתוב מכתב, וכך הם עשו. המכתב נשלח, בין היתר, לשר החינוך האמריקאי. לפי אחד התלמידים:
“I thought it was unfair that we weren’t paid for anything and we didn’t volunteer for anything,” said Beaulieu. “It was as if we said, ‘Oh we can do it for free.’”
התלמידים נעזרו בכישורים המתמטיים שלהם כדי לחשב את התשלום שמגיע להם:
Beaulieu used his math skills in the letter, determining that the two classes would collectively earn $1,628 at minimum wage for their 330 minutes of work. He then went on to figure out how many school supplies that amount could buy: 22 new Big Ideas MATH Common Core Student Edition Green textbooks or 8,689 Dixon Ticonderoga #2 pencils.
הסיפור הזה הוא, כמובן, לא יותר מאשר קוריוז נחמד. אבל ביסודו נמצא עקרון חשוב. כזכור, קובן כותב שהסטנדרטים החדשים, והמבחנים שאמורים להעריך אם תלמידי ארה”ב עומדים בהם, מהווים התירוץ החדש למכירת חומרה ולומדה לבתי הספר. עבור החברות שמפתחות ומוכרות את המבחנים האלה מדובר ברווחים של עשרות מיליוני דולרים. בנוסף, למבחנים האלה השפעה גדולה על יום הלימודים בבית הספר, כאשר שעות למידה יקרות מוקדשות להם, וחלק ניכר ממערך הלימודים מופנה להכנה לקראתם. יש כאן מקרה של הזנב שמכשכש בכלב, כאשר כמעט לכולם ברור שבארה”ב בתי הספר נדרשים להתאים את עצמם למבחנים במקום שהמערכת תפתח שיטות הערכה שבאמת בודקות את הלמידה שאמורה להתרחש בהם. אפשר היה לצפות שהחברות האלו ישלמו לבתי הספר שבהם נערכים מבחני הניסוי – מדובר, בוודאי, בטיפה בים לעומת הרווחים העתידיים שלהם. אבל כדי שזה יקרה יש כנראה צורך במחאה כמו זאת של התלמידים.
התלמידים במסצ’וסטס מהווים נקודת אור קטנה, ואם כבר במבחנים מדובר, יכול להיות שנקודת אור נוספת, גדולה יותר, נדלקת בסין. לפני כחודש וחצי דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים של יונג ז’או (Yong Zhao) בנושא הבעייתיות של מבחני פיס”ה – בעייתיות באופן כללי, ועבור מערכת החינוך של סין בפרט. לפני שבוע ז’או כתב שהעיר שאנגחאי שוקלת להפסיק את ההשתתפות בפיס”ה. מתברר שלדעתם של מספר מובילי חינוך שם הדירוג של העיר בראש הסולם של פיס”ה מזיק לחינוך. לפי אדם בעל תפקיד רם במערכת החינוך של שאנגחאי:
Shanghai does not need so-called ‘#1 schools…. What it needs are schools that follow sound educational principles, respect principles of students’ physical and psychological development, and lay a solid foundation for students’ lifelong development.
ז’או מדווח שבשאנגחאי שוקדים על פיתוח של מערכת הערכה שונה ממבחני פיס”ה, מערכת שאיננה מבוססת על מבחנים בלבד:
The new evaluation system deemphasizes the significance of test scores. Instead of being the sole measure of educational quality, test scores become one of 10 indicators Shanghai (and China) will use to evaluate schools. The new evaluation system will measure student motivation and engagement, student-teacher relationship, and physical fitness.
כנראה שבסין מתחילים להבין שדירוג גבוה בפיס”ה איננו מעיד על מערכת חינוך בריאה, או על מערכת שמכשירה דור להתמודד עם האתגרים שהוא עתיד לפגוש. לטעמי, התלמידים במסצ’וסטס שהשתמשו בידיעותיהם במתמטיקה כדי לחשב את השכר המגיע להם, וגם הפגינו מעורבות אזרחית ראויה לשבח, ממחישים סוג אחר, אמיתי יותר, של הערכה שממנו כולם יכולים ללמוד.