המאמר האחרון שפירסמתי כאן הסתיים עם ציטוט משריל נוסבאום-ביץ’, ועם הבטחה (אם אפשר כך לכנות את זה) להתייחס לעוד משהו שהיא כתבה. האמת היא שנוסבאום-ביץ’ כותבת הרבה דברים מעניינים, ונדמה לי שהסיבה המרכזית שבגללה אינני מזכיר אותה כאן (עד עכשיו) היא שלטעמי היא להוטה מדי על כל כלי חדש שמופיע, עם מעט מדי התייחסות ללמידה משמעותית. אבל די עם הביקורת הזאת – לא פעם הקריאה בבלוג שלה מעוררת חשיבה מאתגרת.
אבל כזכור, הציטוט ממנה במאמרון הקודם לא בא מהבלוג שלה, אלא מתגובה ששהופיעה בבלוג של דיוויד וורליק. ציטטתי:
I have the pleasure of knowing 20 somethings who are immersed in these technologies. They do not obsess over wiki this and blog that– they just use them
אבל בהמשך היא מציינת:
I also have seen that these are NOT the kids we are attracting to education. About 80% of my preservice teachers are somewhat technophobes when they arrive.
I have often wondered if education actually draws those who feel more comfortable not having to keep up with the technical advances, because education herself hasn’t kept up.
נדמה לי שהדעה הרווחת היא שככל שטכנולוגיות אינטרנטיות נעשות לחלק אינטגראלי של החיים שלנו, נעשה יותר ויותר קל ללמד את השימוש בכלים האלה לפרחי הוראה ולמורים. אישית, לא מצאתי שכך קורה בשטח. ההערה הזאת של נוסבאום-ביץ’ היא, למיטב זכרוני, ההתייחסות הראשונה שמצאתי בכתב לתופעה הזאת. נוסבאום-ביץ’ גם מנסה להסביר את התופעה באמצעות אותו הסבר שבו אני מרבה להשתמש: אנחנו חיים בעידן של גודש טכנולוגי. עבור אנשים שמסתדרים עם הטכנולוגיות האלו יש היצע גדול של מקצועות שמהם אפשר לבחור. אבל מספר המקצועות שלא דורשות מגע יום-יומי בטכנולוגיות חדשות הולך ופוחת. פרחי הוראה רבים בוחרים ללכת לחינוך מפני שהם חושבים שמדובר במקצוע שלא דורש שליטה בטכנולוגיות חדשות. ואז, הם מוצאים את עצמם בקורסים ובהשתלמויות שדורשים שליטה באותן טכנולוגיות שמהן הם ברחו, ואפילו מנסים להראות להם כמה קל לשלב כלים אינטרנטיים חדשים לתוך ההוראה. לא פלא שהם נרתעים – הרי לו רצו מקצוע עתיר-טכנולוגיה, לא היו בוחרים מלכתחילה בהוראה.
אין ספק שהניתוח הזה פסימי למדי. הרי אם הניתוח הזה נכון, הסיכוי לקדם מורים חדשים לקראת שימוש נרחב במחשב ובאינטרנט בתהליך ההוראה/למידה די חלוש.