מעבר לדגני הבקר

כתבה בניו יורק טיימס מדווחת על הנסיונות של חברות מזון לשווק את מוצריהם לילדים דרך משחקים באינטרנט. חוקים בארה”ב מגבילים את מספר הדקות שאפשר לפרסם בתכניות טלוויזיה לילדים, אבל האינטרנט מהווה כר פתוח למגוון אמצעיי פרסום, משחקי מחשב, למשל:
Like many marketers, General Mills and other food companies are rewriting the rules for reaching children in the Internet age. These companies, often selling sugar cereals and junk food, are using multimedia games, online quizzes and cellphone apps to build deep ties with young consumers. And children like Lesly are sharing their messages through e-mail and social networks, effectively acting as marketers.
כצפוי, ילדים רבים מתקשים להבחין בין משחקים “רגילים” (אם יש בכלל דבר כזה), לבין משחקים שנוצרו כדי לעודד את הילד להזדהות עם המוצר שהמשחק משווק. לפי הסכמי פרסום המשחקים אמורים להופיע עם הודעות לילדים שמדובר בפרסומת, אבל הנקודה הזאת איננה כל כך ברורה לילדים. בכתבה אנחנו קוראים על שני תלמידים, בני 11 ו-10:
Justin also plays games on the Honey Nut Cheerios site, where, much as on other such sites, a small banner indicates that the visitor is being sold something. This one reads: “Hey kids, this is advertising.”

Lesly, though she plays regularly, said she had never paid attention to the banner. When it was pointed out to her, she tried to read it: “Hey kids, this is ….” She paused, then said: “I don’t know that word.”

בכתבת בת לכתבה הראשית, מט רידל כותב על מחקר שנערך כדי לבדוק עד כמה הילדים מודעים לעובדה שמדובר בפרסומות. חוקרים באוניברסיטה של סן דיאגו בדקו 112 תלמידים ששיחקו במשחק שיווקי, כאשר עבור חלק מהם המשחק נשא כותרת שזיהתה אותו כפרסומת, ועבור חלק לא היה זיהוי כזה:
Some children played a version of the game with ad labels, and some played a version with the labels removed. When the children were asked to identify the source of the game, there were no significant differences in the responses of the two groups. Thirty-four percent of all participants said the site had been created by a pop star or celebrity — the most common response. Some children even named particular stars, hypothesizing that the site was the product of, say, the Jonas Brothers. Only 10 percent correctly identified the source as the cereal maker or the Honeycomb brand.
ארגונים שמבקשים להגן על ילדים, או שמבקשים למגר את מגיפת ההשמנה (רבים מהמשחקים קשורים לדברי מאכל מתוקים) מודאגים מהפרסום הלא כל כך סמוי הזה. הם מתריעים שבאינטרנט עוד יותר קשה מאשר בטלוויזיה להבחין בין “מידע תמים” לבין חומר פרסומי.

אין ספק שיש כאן בעיה, ורצוי לטפל בה. אבל אני מבקש להעיר הערה מזווית טיפה שונה. זה שנים רבות שאני מדריך בהשתלמויות מורים להכרת האינטרנט ולשימוש באינטרנט בסביבות חינוכיות. אני נתקל במורים רבים שאינם מצליחים לזהות שהדף שאליו הם מגיעים הוא פרסומת. לא פעם קורה שמשתלם קורא לי ומבקש שאסביר כיצד הוא הגיע לדף מסויים. בדיקה קצרה כמעט תמיד מראה שהמשתלם הקליק על פרסומת, על אף העובדה שהקישור שעליו הקליק היה מזוהה שהוא מוביל לפרסומת באופן ברור. רבים אינם מבחינים בין הפרסומות שבדף תוצאות של גוגל לבין תוצאות החיפוש ה-“כשרות” יותר. דרושה טיפול חינוכי, ואני משוכנע שבתי ספר יכולים, וצריכים, לעזור בנושא. אבל אינני אופטימי. באינטרנט של היום הגבול בין מידע נטול פרסומת לבין מידע פרסומי מובהק נעשה יותר ויותר מטושטש, ונדמה לי שעם הזמן יהיה יותר ויותר קשה להבדיל בין השניים (אם אכן יש באמת הבדל). רבים מאיתנו, למשל, מתפעלים מסרטוני YouTube של יצרני מכוניות ומעבירים אותם לידידים בדואר וב-Twitter. אנחנו יודעים שמדובר בפרסומת, אבל אנחנו גם מבינים שבימינו הפרסומת מהווה (לטוב או לרע) מרחב פורה ליצירתיות. אין זה אומר שאנחנו צריכים לעודד את חדירת הפרסומת לתוך האתרים שבהם ילדינו מבקרים (או את הפיכת האתר עצמו לפרסומת אחת גדולה), אבל נראה לי קצת מוזר לצאת למאבק עבור הילדים כאשר גם למבוגרים רבים הנושא הזה רחוק מאד מלהיות ברור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *