אבל יש, בכל זאת, סיבה. עבורי בראק מהווה דוגמה של התלהבות היתר שממנה אני חייב להזהר. אלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב בחינוך נמצאים בסכנה מתמדת – סכנה שעם כל יישום או כל כלי חדש אנחנו נכריז “הנה, זה מה שיציל את החינוך”. רק אם נהיה מודעים לנטייה שלנו להגזים, נוכל לעצור את עצמנו מלעוף רחוק מדי על כנפי הדמיון, נוכל להשאר קרוב לקרקע. כאשר אני קורא את ג’ודי בראק, אני נזכר עד כמה קל להפליג רחוק מדי.
לא שיש לי משהו נגד הדמיון – אין לי ספק שהוא נחוץ ביותר. אבל לא פעם הקשר בין החינוך לבין הדוגמאות שבראק מביאה הוא דמיוני בלבד. ונדמה לי שכך גם הפעם. בראק מדווחת על רופא בריטי שבעת ביקור בקונגו נתקל בנער שהיה זקוק לניתוח דחוף – כריתה מסובכת. אם הכריתה לא היתה מתבצעת הנער היה בסכנת חיים של ממש. הרופא ידע מה צריכים לעשות, אבל הוא לא ידע כיצד לבצע את הכריתה. הוא שלח SMS למומחה בתחום, וקיבל חזרה הנחיות מפורטות, גם הן ב-SMS, ובעזרת ההנחיות האלו הוא ביצע את הניתוח בהצלחה. כתבה קצרה על הסיפור, וגם וידיאו קצר, נמצאים באתר CNN.
הסיפור הוא ללא ספק מרשים מאד. הוא מצביע על הערך, ועל היופי, שבזמינות המידע שהטלפון הסלולארי מאפשר. אבל לטעמי המסקנות שבראק מסיקה מוגזמות למדי:
Most kids carry a mobile phone with them that not only can receive text messages like the lifesaving one from Dr. Meirion to Dr. Nott. The devices kids carry increasingly are able to deliver messages, images, and the Web itself. We can save some minds in the young generation by transmitting the knowledge they need to learn so they can use it through their mobiles.