בסוף חודש מרץ השנה ג’ייסון וינגארד (Jason Wingard) התפטר באופן די פתאומי מהנשיאות של אוניברסיטת טמפל (Temple) שבעיר פילדלפיה אחרי כהונה של פחות משנתיים. וינגארד מוכר כאחד שביקש לקדם שינויים מפליגים בהשכלה הגבוהה. כתבה מהשבוע ב-Chronicle of Higher Education מוסרת שב-2021, בנאום כניסתו לתפקיד, הוא הכריז:
Temple will lead the education revolution…. The future of work is disruption. The future of learning is change.
לפני שנה, תוך כדי כהונתו בטמפל, וינגרד פרסם ספר – The College Devaluation Crisis – שבו הוא טען שעל ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה לצרכי שוק התעסוקה. הגישה הזאת מתוארת היטב בכתבה באתר הרשמי של טמפל שדיווחה על פרסום הספר:
After extensive research, he (וינגארד) determined that if university systems did not adapt to employers’ needs, higher education would be bypassed in favor of alternate sources of training.
כשבוע אחרי ההתפטרות, בכתבה ארוכה ב-Chronicle of Higher Education, פרנסואה פורסטנברג (Francois Furstenberg), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, כתב על גישתו של וינגארד ועל הקשר בין השוק לבין האוניברסיטה על פי הגישה הזאת. ההתפטרות לא גרמה לפורסטנברג להזיל דמעה, וזאת מפני שבעיניו הגישה הזאת היא דוגמה בולטת של:
עם זאת, הוא לא ראה בהתפטרות סוף פסוק בנוגע לסוג השינויים שווינגארד מבקש לחולל בהשכלה הגבוהה. לפי פורסטנברג, וינגארד אמנם כבר איננו נשיא האוניברסיטה, אבל:
He’s out, but his vision lives on.
גישתו של וינגארד איננה קשורה ישירות לשילוב התקשוב בהשכלה הגבוהה, אבל בין התפיסה החינוכית שלו לבין התפיסה התקשובית הרווחת היום בחינוך יש מספר נקודות השקה. בנוסף, בספרו וינגארד מתאר בחיוב רב מספר יזמויות דיגיטליות שמקדמות את ההכשרה לעולם התעסוקה. אלה, בעיניו, מבטאות את הכיוון הרצוי עבור ההשכלה הגבוהה בכך שהן מסייעות להתאים את כישורי הסטודנט לצורכי המעביד. לאור זה חשוב לבחון את התפיסה שלו, ולהבין למה פורסטנברג רואה בה סכנה.
בפרק הראשון של ספרו החדש וינגארד מציג את הבעיה – הלימודים לתואר האקדמי של היום אינם מעניקים לסטודנט את הכישורים הדרושים לתפקד בעולם התעסוקה:
The debunking and subsequent devaluation of the college degree is the result of the shift to a new world of work, one requiring a different set of skills that are not attainable during four years of college and that thus must be acquired in other ways.
פורטסנברג מבקר את הגישה הזאת ובאופן כללי רואה באותן “דרכים אחרות” סכנה. הוא מסביר שלפי וינגארד ההשכלה הגבוהה צריכה להתרחק מתוכניות לימודים מסורתיות ובמקום זה לאמץ פדגוגיות אלטרנטיביות שמדגישות מיומנויות שאפשר לשווק למעסיקים. לשם כך הוא ממליץ על יבוא קורסים שפותחו על ידי גורמים חיצוניים לתוך האוניברסיטה ועל אימוץ אלטרנטיבות טכנולוגיות זולות כתחליף לסגל הוראה אנושי יקר. מכל זה אפשר להבין שלפי וינגארד תפקידו של ההשכלה הגבוהה היא להכשיר את הסטודנט לצרכי המעסיק, כאשר הטכנולוגיות הדיגיטליות עומדות לרשות הגשמת החזון הזה. פורסטנברג כותב:
Happily, to Wingard’s view, solutions are at hand: ed-tech enterprises that deploy online platforms, apprenticeships, bootcamps, gig skilling, and self-guided courses to develop marketable competencies validated by alternative credentials like nanocertificates, digital chips, and microbadges.
פורסטנברג מתאר את “עולם החינוך האלטרנטיבי” שבתפיסה של וינגארד כעולם שמתפקד על פי תפיסות כלכליות צרות. לפי התפיסה הזאת הסטודנט צריך לראות את עצמו כיזם שבאופן מתמיד מנסה לזהות אפשרויות תעסוקתיות ומשקיע באותם הכישורים שיאפשרו לו להתחרות בהצלחה בשוק העבודה. אף אחד, כמובן, איננו מתכחש לכך שהיכולת למצוא עבודה טובה ומפרנסת היא בין היעדים של הלמידה בהשכלה הגבוהה. אבל וינגארד מצמצם את עולם ההשכלה לצורך הזה בלבד, כאשר המעסיק הוא זה שנותן את הטון וקובע את הצרכים, ועל הסטודנט ליישר קו עם המציאות הזאת.
פעם אחר פעם בספרו וינגארד מדגיש את הצורך באותם קישורים שיתאימו לצורכי השוק. הוא מסביר שמבחינה היסטורית ערכו של התואר האקדמי נחלש כאשר המעסיקים הבינו שתוכניות הלימודים המסורתיות הפסיקו להתאים לייצור המוצרים ולמתן השירותים שהם מספקים. אבל לאור זה מעניין שעוד בפרק הראשון של הספר וינגארד מתייחס למחקר משנת 2015 שבחן את המוכנות של מקבלי תואר למקום עבודתם בעיני המעסיקים, וכתב:
What disappointed the employers were the college graduates’ abilities to apply knowledge and skills in real-world settings, their critical thinking skills, and their written and oral communication skills—areas in which fewer than three in ten employers thought recent college graduates were well prepared, according to the AACU study.
אלה, הרי, אותם הכישורים שלימודי מדעי הרוח המסורתיים יכולים לחזק – אותם לימודים שעליהם פעם אחר פעם וינגארד כותב שההתמקדות בהם גורמת נזק לאפשרויות התעסוקה של הסטודנט. וינגארד מודע לסתירה הזאת. בפרק 4 של ספרו, בעקבות שיחה עם יזם חינוכי-תקשובי, הוא מכיר בחשיבות הלימודים האלה, אם כי בצורה די מסויגת:
As relevant as the liberal arts may still be in the workplace, college programs will also have to offer specific workplace credentials.
במילים אחרות, מתברר שהמעסיקים עצמם, יותר מווינגארד, מודעים לחשיבות של הכישורים שמדעי הרוח מעניקים לסטודנט, ובעל כורחו וינגארד נאלץ להכיר בכך.
הכתבה החדשה ב-Chronicle of Higher Education שהוזכרה בתחילת המאמרון הזה מתארת מספר קשיים ובעיות שהתעוררו במהלך הקדנציה של וינגארד. הבעיות האלו הן עדות לכך שההתנגדות של חלק מסגל האוניברסיטה לשינויים שלמענם וינגארד פעל לא היתה הסיבה היחידה, או אפילו המרכזית, שהביאה להתפטרותו. (אפשר אפילו לטעון שאני בסך הכל תופס טרמפ על ההתפטרות כדי לכתוב, שוב, את דברי התוכחה האלה.) פורסטנברג מודע למציאות הזאת, וכמו שהוא מציין בתחילת הכתבה שלו, החזון הזה עוד חי. על וינגארד ועל דעותיו הוא כותב:
That he long thrived and ascended the upper ranks of academe is one more sign, if any were needed, that his views cohere with those of the university presidents, CEOs, and financiers who sit on university boards, and the bipartisan policymakers who have collectively spent the last several decades hollowing out the country’s great public systems of higher education.
אין בהתפטרות של וינגארד נצחון עבור אלה שמבקשים לשמור על השכלה גבוהה נאמנה למטרות רחבות יותר מאשר איוש משרות בשוק העבודה. הכוחות שווינגארד מייצג עדיין חזקים בשטח והם עדיין מבקשים להפוך את ההשכלה הגבוהה לפס יצור של עובדים עתידיים לפי דרישות השוק. לפי וינגארד זה יעודה. הכותרת של כתבה שהוא פרסם באוגוסט 2022 ב-Inside Higher Ed מצהירה:
ולפעמים קשה לדעת איזה משתי האפשרויות האלה וינגארד ושותפיו לדרך מעדיפים. ללא ספק ההשכלה הגבוהה ניצבת מול בעיות גדולות שדורשות שינויים. אבל השינויים שאליהם הם מכוונים הם מהסוג שעבורם אפשר להגיד שהיה צורך להרוג את החולה על מנת להציל אותו.
פורסטנברג כותב שללא קואליציה רחבה שתתייצב מול כוחות השיבוש שווינגארד הוא נציגם, החזון שלו ושל שותפיו יצליח לעצב את ההשכלה הגבוהה ככלי שרת של שוק העבודה. הכוחות האלה יגייסו, כמובן, את התקשוב כדי לקדם את המטרה הזאת. חשוב שהנאמנים ליעדים אחרים של ההשכלה הגבוהה יעמדו איתן מול המתקפה המתמשכת הזאת.