בשבח הבוץ

התפקיד שמכשירים דיגיטאליים ממלאים בבית הספר משתנה ומתגוון במהלך השנים. לפני עשרים שנה, כאשר במקרה הטוב אפשר היה למצוא שני מחשבים ליד הקיר האחורי של הכיתה, השימוש במחשב התבטא לעתים קרובות כפרס – תלמיד שסיים משימה כיתתית זכה לשבת מול המחשב ולשחק משחק “לימודי”. באותה תקופה כיתות שלמות הוצעדו למעבדת המחשבים של בית הספר, ושם כל התלמידים היו אמורים להתמקד באותה פעילות מונחית. בימים של מחשב נייד לכל תלמיד אפשר עדיין למצוא שרידים של פעילות כיתתית מונחית, כאשר כל הכיתה קוראת באותו ספר (לימוד) דיגיטאלי או פועלת לפי אותו דף עבודה שמחולק לכל התלמידים.

אפשר להבין פעילות לימודית מהסוג הזה. בתי ספר, הרי, כמעט תמיד מאורגנים לפי כיתות גיל, וכל שיעור נפרד מתמקד בתחום דעת אחד. לאור זה היה הגיוני שכאשר כלים דיגיטאליים חדרו לתוך התמונה הזאת הם יישרו קו עם הארגון הקיים (ועם הציפיות של החברה כלפי מה שאמור להתרחש בבית הספר). חלק ניכר מהמתח שנוצר סביב הכלים האלה בחינוך נובע מכך שביכולתם של כלים דיגיטאליים לפרוץ את המסגרות הקיימות האלו, אבל היכולת הזאת פוגשת את הרצון של המערכת להגביל את הפריצה הזאת. באותה המידה שתקשורת אינטרנטית יכולה להביא ספר לימוד דיגיטאלי לכיתה שלמה היא יכולה לאפשר לכל תלמיד לאתר מידע שונה שאיננו בהכרח “מורשה” או תואם את רצונות המערכת.

בנוסף למתח המתמשך הזה, קיים מתח נוסף שהורים רבים משמיעים – האם הרדיפה אחרי השימוש בטכנולוגיות חדשות בבית הספר באמת נחוצה לתלמידים שזקוקים למרחב שבו הם יכולים להתנסות ולשחק כדי להכיר את העולם שלהם. המתח הזה בא לביטוי בסיפור שקנדס שיבלי מספרת בבלוג שלה. שיבלי כותבת שבפגישה שלה עם אם שהיא פגשה היא סיפרה, די בהתלהבות, שבקרוב מכשירי טבלט יהיו זמינים בכל כיתות הגן וכיתות א’ וב’ במחוז שלהם. האם שאלה:

Don’t they get to play in dirt anymore?

So where does the dirt come in? Digital learning is another kind of hands-on, messy learning. It is our job to balance it so every child — our children, our students — experiences the mess and mud of learning in the science lab, in the outdoors, on our tablets, with crayons and paper (gasp!), and in collaboration with those we can connect to only digitally. Think of it as connected mud.