לא רק בחינוך חוששים מ-Web 2.0

לא פעם בעבר קבלתי על כך שהכלים המחשביים והאינטרנטיים שבהם אנחנו משתמשים בחינוך לא נוצרו לצרכים חינוכיים או לימודיים, אלא לצרכים של עולם העסקים. לטוב, ולעתים קרובות גם לרע, מקורם של רוב הכלים האלה הוא בעסקים. עובדה זאת איננה, כמובן, פוסלת את השימוש שלהם בחינוך. אבל הצרכים, והמטרות, של שני המגזרים האלה רחוקים מלהיות זהים, ואנשי חינוך נאלצים להקדיש מאמצים רבים כדי להסב את הכלים האלה לסביבה הלימודית.

לאור זה אולי מותר היה לי להרשות לעצמי טיפה של שמחה לאיד כאשר קראתי בבלוג Read/Write Web שלא מעטים בעולם העסקים חוששים מחדירת כלי Web 2.0 לתוך עולמם. ריצ’רד מקמנוס, העורך הראשי של הבלוג, מצטט מדוח של חברת פורסטר העוסקת בתחזיות לעסקים. הדוח מסביר, בקצרה, את היתרונות של Web 2.0:

It’s the ability to more efficiently generate, self-publish, and find information, plus share expertise in a way that’s so much easier and cheaper than earlier knowledge management attempts.

אבל בהמשך, הדוח עובר מיתרונות לחסרונות. ומהו החסרון המרכזי? כנראה אובדן שליטה על העובדים. כאשר עובדים משתמשים בכלים האלה, המערכת ההיררכית נמצאת בסכנת התפוררות:

Web 2.0 tools have almost certainly already entered your organization under the radar through unsanctioned employee usage. This raises the stakes and criticality of taking action sooner rather than later.

קשה לא לגרד טיפה בראש ולבדוק אם אולי מדובר במערכת החינוכית, ולא בעולם העסקים. הרי טענה דומה ביותר, לפעמים כמעט באותן מילים, מלווה את החשש מהשימוש בכלים האלה בחינוך. (ואם יורשה לי, אולי בפעם המי יודע כמה, אותו חשש מאובדן שליטה במערכת היררכית נמצא גם בסיס הטענות של אנדרו קין.)

מקמנוס, בסיכום שלו, מצביע על כך שמקבלי ההחלטות בעולם העסקים קרועים בין החשש בפני הכלים האלה, לבין ההבנה שיש בהם ערך רב:

It’s clear that enterprises, or to be more exact IT decision-makers, still fear web 2.0. Yet they also see the value in it. So their natural inclination is to control the situation – only allow sanctioned web software in and enforce policies that limit use of web 2.0 technologies. That way, IT decision-makers reason, the company still gets the benefits of web 2.0 – but without the risks.

אז רגע, מהו, במילים פשוטות יותר, ה-“פתרון”? שליטה, כמובן. אבל לשליטה הזאת יש מחיר:

Yet web 2.0 is all about open-ness and collaboration. … The real reason why IT fears web 2.0 … is that it upsets the historical need for control and power in IT departments. The … reason web 2.0 is finding it difficult to penetrate the enterprise is not that IT can’t see the value in it, but that they fear it may erode their control and power.

שוב, אם לא ידעתי אחרת, יכולתי לחשוב שמדובר בחינוך. גם כאשר המערכת החינוכית מוצאת חיוב בכלי Web 2.0 היא מקדישה מאמצים כבירים כדי “להסב” את השימוש הזה לנתיבים “לימודיים”, היא תוחמת את הפעילות של התלמידים תוך גבולות “בטוחים”. אך מה לעשות, וכפי שמקמנוס מציין, ביסודם של הכלים האלה נמצאת הפתיחות. אפשר אפילו להגיד שבלי הפתיחות הזאת, הם כבר לא יהיו אותם כלים.

3 תגובות בנושא “לא רק בחינוך חוששים מ-Web 2.0”

  1. היי יענקל-השאלה היא האם מאפייני הפתיחות של ישומי ה web2.0 מקורם במוחם הקודח של אלה שיצרו אותם, או תוצאה של צורך התפתחותי אמיתי. אני נוטה לחשוב שהאפשרות השניה נכונה יותר ולכן בשורה האחרונה לא תצליח המערכת לכפות את רצונה והפתיחות, בין אם תסכים לכך או לא, תגרום למערכת להשתנות.אסור לשכוח עובדה אחת – מרחבי הרשת מאפשרים אלטרנטיבות חופשיות ופתוחות היכולות להיות תחליף מידי לכל מהלך המנסה לביית את התהליך הטבעי. אם לא תשכיל מערכת החינוך להשתנות, היא תמצא את עצמה די מהר חסרת יכולת להשפיע על דברים, שמצאו להם בית מחוץ לגדר.אלישע

  2. לאלישע, תודה!ההערה שלך הזכירה לי מאמר שפרסמתי לפני כמעט שמונה שנים ב-“עיונים בטכנולוגיה” של אורט – < HREF="http://web.macam.ac.il/~jhurvitz/hayelkhu.htm" REL="nofollow">האינטרנט ומערכת החינוך – הילכח השניים יחדיו?<>. כבר אז שאלתי אם הכיוונים שהאינטרנט פותח עבור תהליכי למידה באמת תואמים את הכיוונים שבהם מערכת היררכית כמו מערכת החינוך מוכנה, או יכולה, ללכת.לא כל כך קל לי לקרוא את הכתיבה שלי מאז, ובכל זאת, נדמה לי שפיסקת הסיום של אותו מאמר מהדהדת עוד יותר חזק בעידן ה-Web 2.0:— — —אברהם ויצחק הולכים לקראת הר המוריה. אברהם, שקיבל הוראות, יודע לקראת מה הוא הולך. אבל יצחק מבולבל. הוא רואה את כל הסממנים של עולה, מלבד החשוב ביותר, השה. אם יצחק היה יודע את כוונותיו של אברהם, האם הוא היה ממשיך ללכת איתו בבטחון ובתום? סיפור העקדה שבתנ”ך מסתיים בטוב. האם הסיפור בין מערכת החינוך לבין האינטרנט גם יסתיים בטוב? בינתיים, השניים צועדים באותו כיוון (ולפעמים אפילו זה לצד זה). האינטרנט אינו פונה אל המערכת בשאלה איפה השה. במקום זה, השניים משוחחים ביניהם, והאינטרנט מהנהן בראש כאשר מערכת החינוך מדברת על מטרות כמו למידה משמעותית וחשיפה למקורות מידע רבים. אבל למרות הנהון הראש, האינטרנט עוד מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה. הוא איננו מגלה למערכת שאותה למידה משמעותית עשויה ללבוש צורה לגמרי שונה, ושהחשיפה למקורות בדרכים חדשות יכולה להוביל לשינוי מהותי ביכולת של המערכת לכוון את תלמידיה. בעצם, מערכת החינוך עדיין לא מודעת לכך שהיא יכולה למצוא את עצמה בתפקיד השה.

  3. הקיצר-כשהקלפים יפתחו, והם יפתחו במוקדם או במאוחר, הולך להיות “שמייח”…שנה טובה וגמר חתימה טובה.אלישע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *