מחבר: יענקל

בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה”ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)

התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:

אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על “דיוק” בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז’ הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:

אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:

היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים “קוראים” את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.

ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.

נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז’ התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.

הקריקטורה איננה חדשה –ג’ון דה-רוסיאה (John de Rosier) שבמשך כ-13 שנים היה הקריקטוריסט של עיתון ה-Times Union בעיר אלבני שבניו יורק פרסם אותה באפריל של 2012. (כחצי שנה מאוחר יותר דה-רוסיאה פוטר מהעיתון, כנראה בגלל קיצוצים שהם נחלתם של עיתונים רבים.) כבר אז היא הופיעה במספר לא קטן של אתרים, ועכשיו היא זוכה שוב לעדנה. אינני יודע אם משהו מיוחד הוביל לתפוצה המחודשת הזאת. למיטב ידיעתי לא התרחש אירוע מיוחד שעורר את חידוש ההפצה.

לפני כשבוע פגשתי את הקריקטורה שוב, הפעם בכתבה ב-Huffington Post שהביאה:

בכתבה הזאת בנג’מין הארדי מבקש להסביר למה תלמידים שמצטיינים בבית הספר אינם בהכרח העובדים המוצלחים במקומות העבודה החשובים של היום. (בשנתיים האחרונות הארדי פרסם כתבות רבות ב-Huffington Post, אם כי נדמה לי שזאת הראשונה שקראתי.) הוא טוען שהתלמידים שמקבלים ציונים גבוהים הם אלה שלמדו כיצד להחזיר למורים את התשובות הרצויות, לעשות את מה שמצפים מהם. הארדי טוען שההתנהגות הזאת איננה ההתנהגות שהיא נחוצה בשוק העבודה של היום. הוא מסביר:

לפי הארדי, התלמידים שהם לכאורה הבינוניים הם אלה שבוחרים לא ליישר קו עם הציפיות של בית הספר, ובכך הם מפגינים יצירתיות ועצמאות – התכונות שהן באמת החשובות בשוק העבודה של היום. יכול להיות שהארדי צודק, אם כי נדמה לי שהוא מציג אידיאליזציה של הבינוניות שאיננה שונה במהות מהאידיאליזציה ההפוכה שתלמידים מצטיינים הם אלה שמיועדים להצלחה. אבל ללא קשר לאמיתות של הטענות של הארדי, ברור שהיכולת להשיב למבחנים באופן מוצלח איננה מדד של הצלחה עתידית. הטענה שהצלחה במבחנים הינה “real-world skill” בהחלט די מגוחכת.

ואולי לא? צריך להיות ברור לכולם שעל אף העובדה שמהללים אותם וטוענים שהן המבוקשות בשוק העבודה, תכונות כמו יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסה אינן תואמות חלק גדול מאד ממקומות העבודה שנפתחים לבוגרי בתי הספר. זאת ועוד: כתבה חדשה ב-The Outline רומזת שאפילו בתחום ההיי-טק לא תמיד מחפשים את התכונות האלו.

לפני כחודש מתכנת מוכר ומוערך העלה ציוץ ב-Twitter בו הוא ציין שכאשר הוא זקוק לקוד מסויים, במקום לשלוף אותו מהראש הוא עורך חיפושים עבורו ברשת. הציוץ הזה היה, כנראה, בתגובה לנוהג בראיונות עבודה לחברות היי-טק – לבקש ממועמדים לפתור בעיה בלוח שבחדר הראיון. לפי הכתבה:

בעקבות הציוץ הראשון הזה מתכנתים מוצלחים נוספים העידו שגם הם אינם שולפים קוד מהזכרון, אלא מחפשים ברשת.

אינני בקיא בנעשה בחברות היי-טק, אבל קשה לא לזהות כאן דמיון למתרחש בבתי הספר. שוב מהכתבה:

הכתבה מקשרת לכתבה ב-Medium שממחישה עוד יותר את הדמיון בין הנוהג למבחנים בבתי הספר:

דה-רוסיאה חשב שהוא עשה צחוק כאשר הוא כינה את היכולת להבחן באופן מוצלח כישור של העולם האמיתי. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. מתברר שבאותו “עולם אמיתי” היכולת להבחן היא כישור די נחוץ. יכול להיות שזה בכלל איננו צריך להפתיע. מערכת החינוך ושוק העבודה הם פנים שונות של אותה חברה. על אף ההכרזות הרבות שמערכת החינוך מיושנת ואיננה מכינה את תלמידיה כראוי לשוק העבודה של היום, אותם מקומות העבודה, אפילו אלה שנחשבים המתקדמים ביותר, אינם משתחררים מהדפוסים שהוטמעו בנו עם הצלצול של בית הספר.

הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על “הגן הדיגיטלי הראשון בישראל”, אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה “ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי”, אבל מה שאנחנו פוגשים איננו “מרחב דיגיטלי” אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא “לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם”. יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו “לנהל את עצמם בעצמם” הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-“בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות”. וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים “החשובים באמת”. השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב’ פ’ סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר “The Revenge of the Analog“. סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר “אישי”. הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:

לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.

דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.

הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי … ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.

בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:

על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים (“בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני”) אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:

אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:

צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:

חשוב לשים לב כאן שלא כתוב “שינויים גדולים בחינוך”, אלא “שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר” (או “מועבר”, או “מוגש” – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת “ידע” ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור “לרכוש” אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת “ידע” או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר “יעיל” מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:

סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג’יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא “הוראה”. אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:

במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

אבל מעבר לתחושה הזאת, שהיא כמובן איננה אלא העמדת פנים, היא גם מרחמת על התלמידים שאמורים לענות על השאלות שבמבחן, ועל המורים שבמקום לעזור לתלמידיהם ליהנות משירה נאלצים להכין אותם למבחן. הולברוק מתנצלת מול התלמידים והמורים שהשיר שעליהם לקרוא ולנתח במבחן הוא שיר מאד דכאוני. ולעצמה היא מתרצת שהסיבה לכתיבת השיר בזמן שהיא כתבה אותו היה הצורך להישרד. ואם בהישרדות מדובר:

הולברוק מדווחת שחודש מוקדם יותר, בשעת ערב מאוחרת, מורה מטקסס פנה אליה וביקש עזרה בפינוח פירוש השיר, או לפחות הפירוש המצופה של מחברי המבחן. בעקבות הפנייה הזאת היא נחשפה לאחת השאלות במבחן ששאלה על הסיבה לחלוקת השיר לשני בתים. כיאה למבחן “אמריקאי, היו ארבע תשובות אפשריות, והמורה אפילו ציין שבחומרי ההכנה צויינה התשובה הנכונה. אבל משום מה בדפי ההכנה למבחן השיר הופיע ללא חלוקה לבתים, כך שאפילו כאשר התשובה הנכונה היתה לפניו המורה לא ידע כיצד להנחות את התלמידים שלו. הולברווק קראה את השאלה, ואת התשובות האפשריות. היא כותבת שהסיבה הבסיסית לחלוקה הנכונה לבתים (שהיא שלחה למורה) קשורה לעובדה שהיא קוראת את השיר בקול רם, וכך היא מחלקת בקריאה שלה – תשובה שלא היתה בין התשובות המוצעות במבחן. בשלב הזה אפשר פשוט לחייך או לצחוק. הרי ידוע לכולם שלעתים די קרובות שאלות במבחנים חסרות הגיון. אבל עבור הולברווק זה כבר לא סתם עניין של צחוק:

במילים אחרות, קל מאד לצחוק על המבחנים הסטנדרטים האלה בטקסס – מבחנים שמכילים שאלות על שירים שמבלבלות ומביכות את המשוררת של אותם השירים. אין זה אומר ששירים אינם פתוחים לפרשנות שונה מאשר זאת שבכוונת המשורר. משורר איננו בהכרח הפוסק האחרון על המשמעות של שיריו. אבל כאשר קוראים את השאלות שהולברוק מביאה מהמבחנים בטקסס מבינים שהבעיה איננה פרשנות, אלא הדרך שבה משתמשים בשיר. במבחן שואלים, למשל, “איזו שורה בשיר מבטאת את תחושת המשוררת ש…” או “מה הסיבה המשכנעת ביותר לכך שהמשוררת משתמשת באותיות גדולות בשורה …”. השאלות האלו אינן מעודדות את התלמידים ליהנות מהשיר, אלא “לנתח” אותו, ומטרת הניתוח הזה איננה הבנה טובה יותר של השיר, אלא פשוט ההוכחה שהתלמידים יודעים להשיב על שאלות במבחן.

הולברוק מקשרת למאמרים שמצביעים על כך שמבחנים סטנדרטיים אינם באמת בודקים את הידע של תלמידים. היא גם מקשרת למאמר על חוקר שטוען שהדרך הבטוחה ביותר לחזות את התוצאות במבחנים כאלה של בית ספר היא לבדוק את הרמה הסוציו-אקונומית של השכונה שבה בית הספר נמצא. אבל הדברים האלה די ידועים. התרומה המשמעותית של הולברוק לסוגיה הזאת היא הזעקה של משוררת מסוגלת לזעוק:

שוב, אין חדש בטענות של הולברוק. מורים, הורים, וחוקרים רבים כבר הביאו עדויות ומחקרים שמראים לא רק שמבחנים סטנדרטיים אינם באמת מדד של למידה אלא גם שהם מזיקים לה. אבל כמשוררת הולברוק איננה צריכה להביא עובדות, אלא להאיר על המציאות מזוית אחרת. הכתיבה שלה לא תצליח למגר את הנגע של המבחנים הסטנדרטיים, אבל אולי היא כן מצליחה להמתיק את הגלולה ומאפשרת לנו לצחוק … כל הדרך לכשלון החינוך – כשלון שהוא מובטח אם הוא ימשיך להסתמך על המבחנים האלה.

בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:

יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת “סכנה” ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה “חזרה” לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:

קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:

אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:

אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

ההיסטוריה של התקשוב החינוכי מלאה כתבות שחוזות את העתיד הטכנולוגי של בית הספר. חוקר עם מספיק זמן ומרץ יכול למצוא שבשלב כלשהו כמעט כל כלי חדש כונה “הדבר הגדול הבא”. רבים מאד מאלה שזכו לכינוי הזה, כצפוי, נשכחו מזמן. לאור זה, אפשר להבין שהמחשבה הראשונה שלי כאשר התחלתי לקרוא את המאמרון היתה שבסך הכל יש כאן עוד מאמרון על “חזון” שעתיד להישכח מהר. בוודאי שלא הרגשתי שיש צורך לכתוב עליו.

אבל לפני מספר ימים טים סטאמר התייחס לאותו מאמרון בבלוג שלו – בשינוי קטן. אני קראתי את המאמרון בבלוג של החברה, ואילו סמאטר קרא אותו באתר של Medium. המחשבה של חברת Noplag היתה הגיונית ומובנת – החברה אמנם טוענת באתר שלה שהמוצר שלה זוכה לשימוש נרחב, אבל חיפושים די נרחבים ברשת שכנעו אותי שהוא רחוק מלהיות מוכר. לכן, פרסום מאמרון בנושא התקשוב בחינוך במרחב הפופולארי של Medium עשוי להיות אמצעי טוב, וזול, לזכות בתפוצה רחבה. אני כבר לא זוכר כיצד הגעתי למאמרון באתר של Noplag – אולי דרך ציוץ, אולי דרך ההמלצות היומיות מ-Scoop.it! שמגיעות בדואר. כך או כך, סביר להניח שהיתה לו תפוצה די מצומצמת, ואילו דרך Medium החברה הצליחה להגיע לקוראים רבים.

המאמרון היה בעייתי בעיני סטאמר, וגם בעיני. אבל אם אכתוב על כל דבר הקשור לתקשוב בחינוך שבעייתי בעיני אצטרך לפרסם מאמרונים מספר פעמים כל יום (ואפילו הקוראים המעטים שיש לי יפסיקו לקרוא). לכן, העובדה שהמאמרון בעייתי עדיין איננה מצדיקה התייחסות כאן. אבל משהו בתגובה של סטאמר, והעובדה שדרך הפרסום ב-Medium המאמרון כנראה זכה לקהל קוראים יחסית רחב, גרמו לי להחליט בכל זאת להתייחס.

סטאמר קובל על כך שכותבי המאמרון (הם מזוהים בשם “Noplag Team”) טוענים שטכנולוגיות “יגדירו” (will define) את הכיתה העתידית. הוא מדגיש ש:

אין לי ספק שהוא צודק בטענה הזאת, ולסטאמר שנים של נסיון בשטח, והוא לא הגיע לקביעה הזאת רק לאחרונה אלא דוגל בה כבר שנים. אבל יכול להיות שבמקרה הזה התגובה שלו קצת חריפה מדי. נדמה לי שכאשר כותבי המאמרון השתמשו במילה “define” הם התכוונו למשהו קרוב יותר ל-“יתנו את הטון” בכיתה. יזמי הטכנולוגיות בחינוך של היום כבר מכירים את המינוח הרווח בתחום ולכן מעטים מהם יעיזו בדבריהם להעמיד את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. בגלל זה, אינני חש שהבעיה עם המאמרון היא שחצנות יתר כלפי תהליך הלמידה, אלא רשימת הטכנולוגיות שלפי הכותבים אמורות לתת את הטון. הרשימה הזאת נראית לי כבחירה כמעט אקראית, כאילו קודם החליטו לפרסם מאמרון בן 1000 מילים ואז חיפשו כמה נושאים שעליהם אפשר לכתוב כמה פיסקות.

ניקח לדוגמה הטכנולוגיה הראשונה ברשימה, Augmented Reality (בדרך כלל מתורגם כ-“מציאות רבודה”). עליה אנשי Noplag כותבים:

חשוב להבין ש-“כבר מספר שנים” רחוק מאד מלהיות מדוייק. בשנת 2012, למשל, ה-Horizon Report ל-K12 ציין את המציאות הרבודה כבשל להטמעה בכיתה תוך 4-5 שנים. אבל הדוח הוסיף שה-AR קיים כבר כמה עשורים, ולא “כמה שנים” כפי שאנשי Noplag טוענים. המאמרון מביא כדוגמה של ה-AR את מפת השמיים של גוגל – ללא ספק יישום מאד נחמד. אבל הטענה שהיא יכולה לתרום ללימוד האסטרונומיה היא הערה כל כך סתמית שלרגע שוכחים שגם טלסקופ (ללא ספק טכנולוגיה) גם תורם ללימוד האסטרונומיה. אני משתמש ביישום הזה ומאד אוהב להעזר בה כדי לזהות כוכבים כאשר אני צופה לשמי הלילה. אבל מי שיטען שיישום כזה יכול לתת את הטון בכיתה העתידית (לא כל שכן “להגדיר” אותה) איננו מכיר את היישום, או את הכיתה, או את שתיהן.

וההמשך אולי אפילו פחות משכנע. אנחנו לומדים, למשל, שהודות ל-3D Printing מורים יכולים ליצור מודלים תוך דקות. שוב, אין ספק שיש יתרונות לימודיים למדפסות תלת ממד, אבל קביעה כזאת רומזת שכותבי המאמרון מעולם לא השתמשו במדפסת כזאת. מי שכן השתמש יודע שיש לו עקומת לימוד בכלל לא פשוטה, וגם שהכנת התבניות להדפסה (סטאמר מדגיש שזאת העבודה היצירתית האמיתית) בדרך כלל לא מתבצעת בכיתה אלא לפני השיעור. “טכנולוגיה” נוספת שכותבי המאמרון מציינים היא Cloud Computing, וגם במקרה הזה בכלל לא ברור כיצד הוא “יגדיר” (במשמעות זאת או אחרת) את הכיתה. אף אחד לא יתווכח עם כך שנגישות תמידית למידע יכולה להיות יתרון בכיתה, אבל ההסבר של אנשי Noplag לכדאיות של Cloud Computing נראה כנטול תפיסה חינוכית באופן מוחלט:

מי שרוצה לשכנע בנוגע לערך הלימודי/חינוכי של טכנולוגיה כלשהי איננו עושה זאת באמצעות סיסמאות נדושות וישנות כאלה.

לשם ההגינות, מעיון במאמרונים אחרים של חברת Noplag אני מתרשם שהאנגלית איננה שפת האם של בעליה. המאמרונים שלהם משופעים בשגיאות ניסוח. אבל לא על זה אני מתלונן, אלא על דלילות המחשבה. סטאמר שוב צודק כאשר הוא מסכם עבור הטכנולוגיות המתוארות במאמרון:

הקביעה הזאת מזכירה אמירה של כריס להמן מלפני שמונה שנים. להמן, באותה תקופה מנהל בית ספר עתיר טכנולוגיה בעיר פילדלפיה, אמר שבבתי הספר:

ונדמה לי שבדיוק כאן נמצאת הבעיה שלי עם המאמרון של Noplag, ומה שכל כך מפריע לי בו. על מנת לפרסם את עצמם, וכך גם לקדם את המוצר שלהם, אנשי החברה ביקשו להציג את עצמם כיודעי דבר בטכנולוגיות חדישות והשפעתן על בתי הספר. אבל הטכנולוגיות שהם בחרו להציג, וההסברים שלהם עליהן, מעוררים חשש שהם בכלל אינם מכירים את התחום, או את התמורות שהתרחשו בו בשנים האחרונות. ומעבר לכך, כפי שסטאמר מדגיש, הטענה שטכנולוגיות בכלל מסוגלות “להגדיר” את הכיתה משקפת תפיסה שלמזלנו עברה מזמן. לפעמים היומרה של יזמים בתקשוב החינוכי מרגיזה, ולפעמים היא פשוט נלעגת.