OLPC ו-IDB – עוד פעם אחת

לא פעם, כדי שאפשר יהיה לכתוב (או ליתר דיוק, לסיים לכתוב) מאמרון, אני צריך לחסום את ערוצי המידע שזורמים אלי. כמובן שבמידה לא קטנה זה מפני שעלי להתמקד במטרה, ומידע רב ומגוון (ומעניין) תמיד מצליח להסיח את הדעת. אבל יש עוד סיבה: רבים מהנושאים שעליהם אני כותב זוכים להתייחסויות רבות בבלוגוספירה החינוכית, וכמה מההתייחסויות האלו מופיעות תוך כדי הכתיבה. אמנם נכון שאין התחלה או סוף בסיברספייס, אבל מאמרון יחיד צריך להתחיל בנקודה כלשהי, וגם להגיע לסיום. אם אני מרשה לעצמי להמשיך לאסוף עוד ועוד התייחסויות על נושא מסויים, אני גם נותן לעצמי תירוץ לא לסיים את הכתיבה. (לפני 13 שנים התייחסתי [באנגלית] למקרה קלאסי של הבעיה הזאת.)

כל זה על מנת להסביר (או לתרץ) למה אני חוזר כאן לנושא ה-OLPC, והמחקר על פרויקט ה-OLPC בפרו שעליו כתבתי רק אתמול. אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון, עיינתי בקורא ה-RSS שלי, ושם מצאתי שאודרי ווטרס גם התייחסה למחקר. ווטרס היא בעיני בין הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, והיה לי חשוב לקרוא את מה שהיא כתבה. עלי להודות שלא הופתעתי מדבריה, וגם שמחתי לראות שדעתה דומה מאד לשלי (גם מזה לא הופתעתי, היות ובאופן די טבעי, או אפילו באופן בלתי נמנע, אנחנו נוטים לקרוא את דבריהם של אנשים שאיתם אנחנו מסכימים). ראיתי לנכון להביא כמה מההתייחסויות שלה שלטעמי מוסיפות להבנת הנושא.

ווטרס מקשרת לשתי כתבות על המחקר. כצפוי, שתיהן מדגישות (במידה לא קטנה של סיפוק, ואפילו של שמחה), שהשימוש במחשבים הניידים לא הביא לשיפור בתוצאות במבחנים במתמטיקה ובכישורי שפה. (מעניין שבתחילת הכתבה ב-Mashable מציינים שמדובר במחשבים של פרויקט ה-OLPC, אבל לקראת סיום האותיות האלו מתחלפות ב-NCLB, שהן ראשי התיבות של No Child Left Behind. תכנית ה-NCLB היתה תכנית של ממשל בוש שביקשה להביא את כל תלמידי ארה"ב להישגים לימודיים. לא היה לה קשר ישיר למחשבים. עורכי Mashable כנראה פשוט התבלבלו, אולי מתוך התלהבות להראות את הסדקים ב-OLPC). ווטרס מסכמת את רוח הכתבות במשפט:

So while the OLPC project might have been a good idea, so the story goes, it is not a good investment.
ווטרס מסמיכה שמדובר ברעיון טוב, אבל היא איננה מסכימה שהמחקר הזה מראה שמדובר ברעיון שנכשל. היא מציינת שהיום מספר חברות משווקות מחשבים ניידים זולים, כך שה-OLPC איננו השחקן היחיד בשוק הזה. (היא יכלה גם להוסיף שהיוזמה של ה-OLPC דרבנה את החברות האלו לפתח מכשירים זולים.) אבל ווטרס מוסיפה שהתמונה הכללית של הכנסת כלים דיגיטאליים לשדה החינוך השתנתה מאד מאז תחילת תכנית ה-OLPC בשנת 2006, בעיקר בגלל המספר העצום של טלפונים סלולאריים מתקדמים שנמצאים בידי רבים בעולם, כולל במדינות המתפתחות. היא מציינת שזמינות המכשירים האלה מחייבת את ה-OLPC להציע מכשיר עם יותר מאשר רק גישה למידע והתחברות לאינטרנט.

חשוב יותר, ווטרס מצטטת את הצהרת הכוונות של הפרויקט (לא מצאתי תאריך להצהרה הזאת, אבל היא לפחות מנובמבר 2008):

We aim to provide each child with a rugged, low-cost, low-power, connected laptop. To this end, we have designed hardware, content and software for collaborative, joyful, and self-empowered learning. With access to this type of tool, children are engaged in their own education, and learn, share, and create together. They become connected to each other, to the world and to a brighter future.
והיא מבהירה:
No mention of improving standardized test scores in there, you'll notice. No talk of "student achievement." "The best preparation for children," according to the OLPC website isn't test prep. It is "to develop the passion for learning and the ability to learn how to learn."
הבנק להתפתחות אינטר-אמריקני (ה-IDB), וגם המערכת החינוכית של פרו, רשאיים, כמובן, לבדוק אם ההישגים של התלמידים של פרו השתפרו בעקבות השימוש במחשבים שהם קיבלו דרך ה-OLPC, אבל צריך להיות ברור שביסודו של דבר לא זאת היתה המטרה של התכנית.

ווטרס מעלה נקודה חשובה ביותר בנוגע להעדר הכשרת המורים כחלק אינטגראלי של פרויקט ה-OLPC. היא מציינת שהפרויקט דוגלת בחינוך בעל "פולשנות" מינימלית (minimally invasive education), וזה משני טעמים. מבחינה פוליטית, הוגי התכנית מבקשים לנתק את עצמם מההיסטוריה הקולוניאלית של הבאת דעת אל העולם המתפתח, ומבחינה חינוכית הם באמת סבורים שהסקרנות הטבעית של הילדים תאפשר להם ללמוד כיצד להשתמש במחשב בכוחות עצמם. אבל אפילו אם מדובר בגישות הראויות להערכה, ווטרס מזהה בעיה:

In an effort to be "non-invasive" then, OLPC ends up often being unsupportive — unsupportive of the tech, the teachers and the learners.
המסקנה שווטרס מסיקה די צפוייה. אפשר לשפוט את היישום של פרויקט ה-OLPC (בפרו ובמדינות אחרות), אבל לא באמצעות הדברים שה-IDB ביקש לבדוק:
But is that failure? It doesn't feel like pointing to standardized test scores in math and language is the right measure at all to gauge this. It goes against the core of the OLPC mission.
שמחתי שלראות שהיא ביטאה את הדברים בצורה כל כך ברורה ומשכנעת.

ושוב – המחשב איננו עוזר

לפני יומיים אסתי דורון דיווחה על כתבה שהופיעה בעיתון ידיעות אחרונות שסקרה מחקר שהתפרסם לאחרונה בנושא פרויקט מחשב נייד לכל ילד (OLPC). לא ראיתי את הכתבה בידיעות, אבל אני מניח שהיא דומה מאד לכתבה קצרה שהופיעה בכלכליסט לפני יומיים. הטענה העיקרית של שתי הכתבות נמצאת בכותרת של הכתבה בכלכליסט:
הכתבות מתבססות על מחקר שהתפרסם בתחילת מרץ, ונערך על ידי ה-Inter-American Development Bank, ה-IDB. פרויקט ה-OLPC פעיל במדינות רבות, וברבות מאלה נשאלות שאלות קשות בנוגע לאפקטיביות שלו. המחקר הספציפי הזה התמקד בפרו. החוקרים השוו בין תלמידים בבתי ספר שקיבלו מחשבים ניידים באמצעות הפרויקט, לבין תלמידים שלא היו חלק מהפרויקט. המחקר עצמו (אפשר להשיג אותו כאן) מכיל כ-20 עמודי טקסט ועוד כ-15 עמודי טבלאות. אין לי ספק שהוא נערך על ידי אנשי מחקר מקצועיים, אם כי קשה להגיד שהוא מעניין במיוחד. אבל זה איננו, כמובן, סיבה לשלול את המסקנות, ואלה די ברורות: כפי שהוא פועל בפרו, לפי מבחנים שבודקים את רמת ההישגים שלהם, פרויקט ה-OLPC איננו מביא לשיפור ברמת הישגי התלמידים במתמטיקה ובכישורי שפה.

במאמרון שלה אסתי מציינת שהוגה תכנית ה-OLPC, ניקולס נגרופונטה, איננו מתרגש מהעדר הממצאים על שיפור בהישגים. כנראה על פי מה שהופיע בידיעות אחרונות, היא כותבת:

על טענות אלו משיב ניקולס נגרופונטה, הוגה המיזם, שהוא ממליץ להחליף את המילה מחשב נייד במילה חינוך ולזכור שהמיזם שינה את הדרך שבה אנשים מבינים ילדים ותופסים למידה. במקומות מסוימים ילדים מלמדים את הוריהם כיצד לעבוד עם המחשבים.
לא מצאתי את הציטוט הזה (באנגלית) במקורות אחרים (לא מצאתי התייחסות ישירה של נגרופונטה למחקר ה-IDB), אבל הוא איננו מפתיע. בתחום התקשוב החינוכי המוטיב של "בכלל לא בדקו את הדבר הנכון" חוזר על עצמו שוב ושוב. עם זאת, יש יותר מטיפה של עמימות בנוגע למטרות של פרויקט ה-OLPC. מובילי הפרויקט מבינים שהדרך המתאימה ביותר שלהם להביא מחשבים ניידים לתלמידים היא לעבור דרך מערכות החינוך במדינות השונות. אבל הגישה הזאת איננה תואמת את הגישה החינוכית שביסוד הפרויקט. מתחילתו המטרה המרכזית של הפרויקט היתה לשים מחשבים בידיהם של תלמידים כדי שהם יוכלו להתנסות בהם ישירות (בדומה לגישה של סוגטה מיטרה).

הגישה הזאת באה לידי ביטוי בכתבה באתר החדשות של פרויקט ה-OLPC שמדווחת על יישום הפרויקט בפרו:

Almost 1 million laptops later, the program is now the largest XO deployment in the world and one of the most faithful to OLPC's technology-centric Constructionist principals.

Teacher training was downplayed, with the belief that exposure to XO laptops alone would create a learning environment where children were excited and inspired to learn learning. Rather than developing relevant digital content, the focus was on how to use existing "Activities" (software applications) on the XO laptop to teach different subjects.

This was a radical change from existing ICT4E best practices, which tend to focus on teacher professional development and locally relevant content as equal or greater in importance than hardware, and invited close evaluation.

אם זאת התפיסה שהנחתה את מובילי הפרויקט בפרו, בכלל לא ברור אם היתה סיבה לצפות שמחקר שנערך שם יכול למצוא שיפור בהישגים לימודיים "מסורתיים".

זאת ועוד: נסיון רב מלמד שהכשרת המורים בשילוב המחשב בהוראה היא מרכיב הכרחי בהצלחה של כל תכנית לימודית-תקשובית. עורכי המחקר מציינים זאת (עמ' 20), ומצביעים על קיומו של נתק בין הצורך הזה לבין מה שנהוג בבתי הספר של פרו:

However, to improve learning in Math and Language, there is a need for high-quality instruction. From previous studies, this does not seem the norm in public schools in Peru, where much rote learning takes place.
העובדה שבפרו דילגו על השלב של הכשרת המורים ביישום הפרויקט (אם בגלל התפיסה החינוכית, או מסיבות אחרות) מכריחה אותנו לשאול אם בכלל היה טעם במחקר שיבדוק אם חלוקת המחשבים לתלמידים גורמת לשיפור בהישגים לימודיים. הנתק בין מה שעורכי המחקר מזהים כתנאים הכרחיים לבין המציאות שנבדקה יוצר את הרושם שמדובר במחקר שאמנם נערך בקפדנות, ואפילו קיבל ממצאים מעניינים, אבל לא מוכיח דבר.

מיכאל טרוקנו, בבלוג על טכנולוגיות בחינוך שהוא מנהל באתר הבנק העולמי נוגע בבעייתיות הזאת כאשר הוא כותב על התגובות הנפוצות לממצאי המחקר:

More generally (and interestingly), however, I hear two common responses to the findings detailed in the IDB report about the lack of compelling impact evidence directed at the authors: What are you testing for — is it really what's important? And: Are you testing for this in the right way?
השאלות האלו, כמובן, מחזירים אותנו לדיון הנצחי על המטרות של התקשוב בחינוך. בהתחשב בהשקעה הכספית העצומה שבחלוקת מחשב נייד לכל תלמיד, אין ספק שיש טעם לבחון אם החלוקה הזאת משיגה את מטרותיה. הבעיה היא, כנראה, שאין הסכמה על המטרות האלו. ומעבר לכך, אסתי שואלת את מה שהיא מכנה "השאלה החשובה ביותר", שאלה שבעצם קודמת לשאלת המטרות:
עד מתי ימשיכו מובילים והוגי דיעות לצפות מהטכנולוגיה שתפתור את כל בעיות בית הספר? האם לא התבגרנו ולא למדנו מאום מהעבר?
טרוקנו איננו עונה על השאלה הזאת, אבל הוא מביא אמירה שממקדת חלק חשוב מהבעיה:
if you are already going down the wrong road, technology will only help get you there faster
המקור שטרוקנו מצטט לאמירה הוא משנת 2002. מצאתי מקור נוסף משנת 2001. מתברר שעל אף העובדה שהטכנולוגיה משתנה במהירות בזק, יש דברים שאינם משתנים בכלל.

—

עוד הערה אחת:

כדי לבחון את השפעת השימוש במחשב הנייד החוקרים נעזרו, כמובן, בקבוצת ביקורת. בנוסף, הם ניסו לקבוע מדד של התפתחות "רגילה" שלפיו ניתן יהיה למדוד את ההתקדמות של התלמידים שקיבלו מחשבים. הם כותבים (עמ' 17):

To benchmark the magnitude of the impact uncovered, we construct an estimate of the expected monthly gains in each cognitive test. We generate this estimate by computing the mean difference in the raw score between students in the sixth and second grades of the control group and dividing it by 48 months. We then express the impacts in terms of expected monthly gains by dividing the estimated effect by the estimated monthly gain.
אני מודה שקראתי את המשפטים האלה מספר פעמים. לא קשה להבין שהחוקרים קבעו את מה שהם מכנים "expected monthly gains" על ידי חלוקת ההתקדמות הקוגניטיבית ה-"רגילה" של ארבע שנים לתוך 48 חלקים שווים. מבחינה מתמטית הדבר הגיוני. אני מניח שיחידה כזאת גם מאפשרת לחוקרים למדוד התקדמות. אבל אפילו אם יש דבר כזה "התפתחות קוגניטיבית רגילה", האם יש מישהו בתחום החינוך שבאמת חושב שההתפתחות הזאת מתקדמת במנות חודשיות שוות? אם זאת הנחה בסיסית של החוקרים, נדמה לי שיש בעייתיות גדולה יותר במחקר שלהם מאשר רק קביעת מה חשוב לבדוק.

אפקטיביות לאיזו תכלית? (והאם זה משנה?)

במאמרון שהתפרסם לפני שבוע בבלוג שלו, לארי קובן מעלה שאלה חשובה שרבים חושבים עליה, אבל מעטים מעיזים לשאול: האם טכנולוגיות דיגיטאליות אפקטיביות בחינוך? ציינתי שקובן מעלה את השאלה, וזה משום שאין זה נכון להגיד שהוא שואל אותה. הוא כותב שזאת שאלה שעליה מפקחים, הורים, ואחרים מבקשים לקבל תשובה לפני שהם מחליטים אם כדאי להשקיע כסף רב בתקשוב מערכת החינוך. אבל לפי קובן, השאלה הזאת משנית לשאלה אחרת.

קובן כותב שאנשי חינוך רבים כבר "יודעים" את התשובה לשאלה הזאת, או ליתר דיוק, הם כבר החליטו להשקיע כסף רב בטכנולוגיות דיגיטאליות, ולכן הם נעולים על תשובה מסויימת, וספק אם הם באמת מעוניינים בתשובה המעוגנת במחקרים או בנסיון. עבור אחרים, שאולי עדיין אינם משוכנעים, קובן מציע שאלה אחרת שכדאי לשאול לפני ששואלים על האפקטיביות:

For those technology leaders, however, who want to provide credible answers to the inevitable question that decision-makers ask about the effectiveness of new devices, they might consider a prior question. What is the pressing or important problem to which an iPad is the solution? Asking that question first uncovers the confused set of purposes that surround buying and using high-tech devices in classrooms.
קובן סוקר את התשובות הנפוצות ביותר לשאלה היסודית הזאת. יש תשובות הקשורות ישירות להישגים בבית הספר: יש מי שטוען שבעזרת הטכנולוגיה ציוני התלמידים ישתפרו, ובמיוחד ציונים בקריאה. כמו-כן, יש תשובות יותר גלובליות, למשל שכלים דיגיטאליים חדשים ידברנו תלמידים להשקיע יותר בלימודיהם, או יכינו את התלמידים טוב יותר לקראת שוק העבודה עתיר המידע המחכה לכם. וכמובן יש מי שטוען שהשימוש בכלים דיגיטאליים יאפשר למערכת החינוך להשתחרר מדרכי ההוראה המסורתיות הנהוגות היום. קובן מציין שכל הציפיות האלו (ואחרות) מהוות מעמסה כבדה מאד על כתפיו של התקשוב החינוכי, והוא מוסיף:
Especially since there is hardly any research evidence that these high-tech devices solve these complex problems.
אין הרבה חדש כאן. קובן כבר כתב פעמים רבות על הציפיות המוגזמות שתולים בטכנולוגיות בחינוך, ועל כך שאין הרבה ממצאים מחקריים שמצדיקים את הציפיות האלו. ובכל זאת, יש משהו חשוב מאד בהבחנה שהוא עושה בין שאלת האפקטיביות לבין השאלה של מה אנחנו באמת מצפים מהתקשוב. איננו יכולים לקבוע אם כלי זה או אחר אפקטיבי אם לא נקבע לפני-כן מה אנחנו מצפים להשיג באמצעותו. הקביעה שבעקבות הטכנולוגיה התלמידים נעשים מוכנים יותר לשוק העבודה לא תספק את מי שמצפה שהטכנולוגיה תביא לשיפור בציונים, למשל.

במהלך השבוע לאחר הפרסום, המאמרון של קובן זכה ל-80 תגובות מבערך 15 קוראים, כך שהדיון במאמרון ארוך בהרבה מהמאמרון עצמו. הדיון מרתק, אבל במידה רבה הוא נראה כשיח חרשים. כל צד מציג את עמדתו, ונוצר הרושם שהסיכוי שהצדדים בוויכוח על התקשוב החינוכי יגיעו לעמק השווה די קלוש. יש מגיבים שטוענים שכל נושא התקשוב בחינוך איננו אלא אחיזת עיניים ובזבוז כספים, ומולם יש המדגישים שהתקשוב לא ישפיע באופן משמעותי על החינוך כל עוד הוא איננו חודר לתוך המערכת בצורה מאסיבית, ועם סדר יום חינוכי שונה בתכלית מזה של היום. (יש גם אלה שנאחזים בכל מחקר שמראה, ולו באופן מינימלי, שהתקשוב אכן מניב תוצאות חיוביות לפי המדדים המקובלים של היום.)

האם מדובר בוויכוח סרק? לאור העובדה שפחות או יותר כולם מבינים שבעתיד הלא כל כך רחוק כל תלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי כמו שהיום הוא מגיע עם קלמר, יתכן שכן. אולי אנחנו דורשים תשובה לשאלת האפקטיביות של התקשוב פשוט מפני שהתקשוב עדיין די חדש בנוף החינוכי. בעצם, כך טוען גרג פסטה בתגובה שלו למאמרון של קובן. פסטה מבקש לתת קצת פרספקטיבה כלפי שאלת האפקטיביות. הוא מעיר:

“Does it work?” Why aren’t school leaders asking the same question about the pedagogical effectiveness and student learning impact of textbooks, science lab materials, math manipulatives, the type of pen/pencil and paper provided for student writing, the ergonomics of the chairs students sit in, the lighting of the classroom, the quality of the acoustics of the classroom, the distance between student seating and teacher presentation medium, the temperature of the room while learning, the food they serve during lunch, etc. – I could go on and on.
יש מידה גדולה של אמת בדבריו של פסטה. אבל יש בהם גם בעיה לא קטנה. נכון, סיבה מרכזית שבגללה קברניטי בתי הספר אינם שואלים על האפקטיביות של כל הדברים האחרים שפסטה מונה היא שכל אלה מזמן הפכו לחלק אינטגראלי מהסביבה החינוכית. אבל יש עוד סיבה – העלות הגבוהה של התקשוב. נכון להיום תקשוב מערכת החינוך דורש השקעה כספית גדולה מאד. בגלל זה שאלות על הכדאיות והאפקטיביות של התקשוב, גם אם בעתיד הלא כל כך רחוק ייהפכו ללא רלוונטיות, הן היום עדיין בלתי-נמנעות.

לא רק קישורים, בבקשה

ליסה ליין חשה שהרשת ללמידה האישית שלה (ה-PLN) כבר איננה ממלאת את התפקיד שהיא מייעדת לה. בתחילת הדרך היא הרגישה שמאמרוני הבלוג של חבריה לרשת שהיא הרכיבה לעצמה העשירו אותה במידע וברעיונות חשובים. אבל …:
But as time has passed, you have turned to posting links, often without comment. Sometimes these links are very interesting, but I can’t know until I click on them, and either way I’m not getting anything from you except the link. And when I create a link-less post in Twitter, I don’t often get much response.
במילים אחרות, ערוצי התקשורת של הרשת של ליין נעשו יותר ויותר טלגרפיים, ותוך כדי כך הדיונים, שפעם פרחו, הצטמצמו. ליין קובלת על כך שאין כבר ערך מוסף ב-PLN, אלא רק קישורים ללא התייחסות.

התחושה הזאת איננה ייחודית לליין. רבים מאיתנו חשים שהדיונים המעמיקים שפעם מילאו את הבלוגוספירה מוחלפים היום במסרים טלגרפיים שבסך הכל מיידעים אל קיומו של קישור שמומלץ להקליק עליו. קל להאשים את Twitter שמגבילה את המרחב שבה ניתן להביא התייחסות או להביע תובנות. אבל הטכנולוגיה לבדה איננה אשמה.

הרוב המכריע של המאמרונים בבלוג הזה צומחים ממאמרון שקראתי בבלוג אחר, או ממחקר שקראתי שנראה לי ראוי להתייחסות. אני נעזר בקישורים האלה כדי לבחון נושא – כמובן עבור אחרים, אבל אולי בעיקר עבור עצמי. במילים אחרות, אינני רק מפרסם קישור ובדרך הזאת ממליץ שאחרים יקליקו, יקראו, יהנהנו בראש, וימשיכו הלאה. אני מנסה לבדוק אם באמת כדאי להקדיש את הזמן להקליק ולקרוא. אם מדובר בקישור שבסך הכל מוביל לביטוי קולע של רעיון שאיננו חדש או איננו משנה את מה שאנחנו כבר יודעים, אפשר להסתפק בקישור בלבד. אבל כמה פעמים אפשר לתת לעצמנו טפיחה על שכם? לכמה חיזוקים אנחנו זקוקים? הערך האמיתי של רשתות ללמידה אישית שאנחנו בונים נמצא במידה שבה הן מחייבות אותנו לבחון את הנחות היסוד שלנו, במידה שבה הן דורשות מאיתנו לשאול אם הדעות שגיבשנו לעצמנו באמת נכונות.

אבל זאת מלאכה שוחקת. מסירת קישור הלאה, אולי בתוספת משפט קצר, היא מלאכה של דקות אחדות. התייחסות לאותו קישור, בחינתו לעומק, יכולה לדרוש כמה שעות – ואם לא שעות מול המקלדת, אז בוודאי של הרהור תוך כדי פעילות אחרת. אני מניח שבתקופות של כתיבה יחסית קבועה בבלוג הזה עבור כל מאמרון שקראתי שאליו בחרתי להתייחס כאן, ויתרתי על בערך שבעה או שמונה אחרים שנראו לי ראויים או חשובים, אבל פשוט לא היה זמן או כוח לכתוב גם עליהם. וחשוב להוסיף שעבור כל אלה היו עוד רבים אחרים שקראתי תוך הנהון ראש והסכמה אך מתוך התחושה שזה כבר נאמר פעמים רבות, ולכן לא צריכים שגם אני אעביר אותו הלאה. שוב, הכוח האמיתי של רשת ללמידה אישית איננה בחיזוק המוסכם, אלא בהעלאת ספקות.

ליין, שהבלוג שלה מהווה דוגמה מצויינת לנכונות לבחון סוגיות מורכבות, מבקשת מהשותפים שלה לא לוותר על הערך המוסף:

I don’t know how to tell you this, but I don’t want just links. I want you, your thoughts and dreams, your frustrations and successes. And I want that just as much from those of you who are big social media stars in educational technology as I do from my more intimate connections.
אני מזדהה עם התחושה של ליין, ומצטרף לבקשה שלה. אבל אני גם מודע לכך שזה הרבה יותר קשה מאשר אולי הוא נראה.

משום מה, אינני מופתע

אי-שם בתוך הניירת שלי נמצאים מספר מחקרים מאד ישנים שמצאתי באינטרנט ושלחתי למדפסת – מחקרים שעוסקים בשימוש בעכבר המחשב. מתברר שלפני 15-20 שנה לא היה מובן מאליו שנבין כיצד להשתמש בעכבר, והיה צורך להדריך את האוחזים בו בשימושו הנכון, וחוקרים ביקשו לבדוק כיצד לומדים לעבוד עם הכלי החדש הזה. עדיין אפשר למצוא שרידים של הדרכות כאלה ברשת. תרגולת אחת, למשל, מפזרת ספרות על הצג ומנחה את הלומד למקם את סמן העכבר על סיפרה זאת או אחרת כדי לזהות שיש קישור, ואז להקליק עליה. באחד הדפים האלה אנחנו קוראים:
Remember, the key is to:
(1) Position the cursor first so that it changes to a pointing hand,
(2) Then, hold the mouse very still,
(3) And last, finish by pressing the left mouse button.
ההנחיה להחזיק בעכבר ללא נוע (שלא לדבר על אתר הדרכה לשימוש בכלי) רומזת שפעם הכלי הזה, שהשימוש בו היום נעשה לטבע שני, היה חדש, ואפילו מוזר. במחקרים (שלא אנבור בניירת כדי למצוא אותם) שאלו, למשל, אם העובדה שגם גוררים עם העכבר וגם "מצביעים ומקליקים" איתו איננו עשוי לבלבל את המשתמשים.

אבל מתברר, אם היו לנו ספקות בדבר, שעם הנסיון, ואפילו רק טיפת נסיון, אפשר בקלות להתרגל למה שפעם היה כלי חדש ומבלבל.

ולמה ההרהורים האלה? בגליון החדש של "עדכן" של האוניברסיטה הפתוחה מופיע כתבה מרתקת על מחקר חדש שנערך על ידי יורם עשת וסיגל עדן. במחקר עשת ועדן בדקו את איכות העריכה של טקסט בפורמט מודפס לעומת פורמט דיגיטאלי אצל סטודנטים. בעבר עשת ערך מספר מחקרים שבדקו את יכולות הקריאה וההבנה של אוכלוסיות גיל שונות, הן על הצג, והן על הדף המודפס. על אף העובדה שתחילה נמצאו הבדלים ופערים ביכולות האלו, עם השנים אלה הצטמצמו. בכתבה החדשה עשת מעיר:

ראינו אז שהפערים בין צעירים למבוגרים בשליטה בטכנולוגיה — פערים שהיו ניכרים כאשר התחלנו במחקר — כמעט נסגרו לאחר 5 שנים. כבר אז טענו שכל הסיפורים והתאוריות בדבר ההבדלים במבנה האישיות והמוח שבין 'דור ילדי המחשב' לאלה של אנשי עידן הקדם־מחשב אין בהם ממש.
הטענה שהקריאה ברשת שונה מהקריאה בפורמט מודפס איננה חדשה. עוד בשנת 1997 ג'יקוב נילסן טבע את אחת האמירות הנהדרות ביותר בנושא הזה כאשר בכותרת של כתבה הוא כתב:
וקבע, באופן פשוט ונחרץ, במשפט הראשון מיד אחרי זה:
They don't.
אבל חשוב להבין שהקביעה הזאת של נילסן לא התייחסה ליכולת הקריאה כתוצאה מזה שהטקסט ריצד על הצג. דבריו כוונו למשווקים שביקשו להעביר מידע/מסר דרך הרשת. במחקרים שנילסן ערך הוא מצא שהקריאה על הווב היא קריאה מרפרפת. הקוראים נוהגים לקרוא את שתי השורות הראשונות של הטקסט, ואחרי-כן עוברים מהר על יתר הטקסט במגמה למצוא התייחסויות לנושאים החשובים להם. נילסן לא טען שקיים קושי בקריאה דרך המסך, אלא שאנשים ש-"מחפשים מידע" על המסך אינם רוצים לקרוא פסקאות ארוכות, אלא למצוא את מה שהם מחפשים במהירות (ולכן כדאי למפרסמים לרכז את המידע החשוב בשורות הראשונות של הטקסט).

המחקר החדש של עשת ועדן איננו בודק הרגלי קריאה על מסך. הוא מנסה לבחון אם יש הבדל, או עדיפות, בקריאה על הנייר או על המסך אצל אותה אוכלוסיה. אבל על אף העובדה שהמטרה היתה לראות אם דרך מסויימת עדיפה, מה שבסופו של דבר גילו הוא בעיני הרבה יותר בנאלי.

לא ידוע לי אם נערכים היום מחקרים במגמה לבדוק אם הקריאה על מסך מגע דורשת הסתגלות מיוחדת אצל אנשים שהתרגלו לקרוא בעזרת עכבר. אפשר היה לחשוב שיש טעם לבדוק מה קורה בעקבות השינוי הזה. הרי בעידן העכבר הגלילה של הטקסט על צג המחשב מתבצעת על ידי גלילת גלגלת העכבר כלפי מטה, והתרגלנו לכך שבעקבות הגלילה הזאת הטקסט שמופיע על הצג יהיה מה שנמצא "מתחת", בהמשך. היד שלנו פועלת בצורה דומה במשטחי המגע במחשבים ניידים, ועם אותה תוצאה. לעומת זאת, על ה-iPad היד שלנו "דוחפת" את הטקסט כלפי מעלה, כך שהטקסט על המסך גם "עולה". שינוי משמעותי כזה עשוי לבלבל. אבל אחרי טיפת נסיון המשתמשים פשוט "מבינים" כיצד זה פועל. מפני שהתרגלנו לקצב המהיר של שינויים טכנולוגיים איננו חשים צורך "ללמד" את השימוש בתנועות היד על המסך (שבמקרה הזה הפוכה ממה שהכרנו), וגם לא לחקור מה עדיף או מה יעיל יותר.

המחקר של עשת ועדן מתייחס לקריאה עם מרכיב חשוב של הבנה, ולא לשימוש במכשיר זה או אחר. לא מדובר "סתם" בקשיים בלימוד כלי חדש, שונה מהמוכר עד עתה. עם זאת, נדמה לי שבסך הכל מדובר בהסתגלות. כותרת הכתבה מכריזה:

ובעיני מדובר בכותרת מוזרה ביותר. הרי, מה כל כך מפתיע כאן? בסך הכל, מה שפעם היה חדש ודרש מאמצים כדי שנפנים את תכונותיו, או שנתרגל לשימוש בו, נעשה, די מהר, למוכר ואפילו לנדוש. עשת עצמו הבחין בעובדה הלא מרעישה הזאת, ותוצאות המעקב שביצע אצל קוראים, כשהוא מצא שיכולותיהם בקריאה על הצג השתפרו עם הזמן, הן עדות לכך.

אם יש כאן משהו מפתיע, זאת העובדה שאנחנו בכלל מופתעים.

היתכן גם זה וגם זה?

לפני מספר ימים פורטל מס"ע פרסם תקציר מעניין שהתייחס לעמדות של תלמידים כלפי למידה מקוונת דיגיטאלית. התקציר התייחס לכתבה שהופיעה ב-THE Journal, כנראה חודש לפני-כן. הכתבה עצמה דיווחה על סקר של גוף בשם Speak Up.

לפי הדיווח של מנהלת הגוף שערך את הסקר, ג'ולי אבנס, המצוטטת בכתבה, הסקר נערך בקרב אלפי, ואפילו עשרות אלפי, תלמידים במטרה לברר את היחס שלהם לספרי לימוד דיגיטאליים, וללימוד באמצעות התקשוב באופן כללי. הממצאים אינם מפתיעים. לפי אבנס אפשר לזהות תסכול הולך וגובר אצל התלמידים …:

not just with the lack of technology in their schools, but by the lack of sophisticated use of that technology
אנחנו קוראים שצוות החוקרים שאל שאלות ממוקדות בנוגע לצרכים ולרצונות של התלמידים בנוגע לתקשוב בלמידה שלהם:
"For example," she said, "we asked students to tell us what their ultimate e-textbook would look like," including all the features and functionality they would hope to see. According to the results, students are looking for materials that are interactive, relevant, collaborative, and personalized.
אין ספק שהתארים "אינטראקטיבי", "רלוונטי", "משתף" ו-"מותאם אישי" מתקשרים להלכי הרוח של רבים מאיתנו המעורבים בענייני תקשוב בחינוך, תלמידים ומורים כאחד. אבל מותר לציין שתשובות כאלה צפויות ביותר, וקשה לראות כיצד הן נובעות מ-"שאלות ממוקדות" (specific questions). בדיקה מעמיקה של ממצאי הסקר אולי היתה עוזרת להבין אותם טוב יותר. אבל הגישה לממצאים מוגבלת לבתי הספר שהשתתפו בסקר, כאשר כל בית ספר יכול לקבל את התוצאות שלו, או לשלם כדי לקבל את התוצאות של בתי ספר אחרים. גופים חיצוניים שרוצים לעיין בממצאים יוכלו לעשות זאת עבור תשלום לא מבוטל. אני העדפתי להסתפק בכתבה שאיננה מרשימה, או משכנעת, במיוחד.

ובכל זאת, מעניין לקרוא על הרצונות של התלמידים של היום. הבעיה היא שעמדות התלמידים, כפי שאלה באות לביטוי בסקר של Speak Up נראות, כפי שנהוג להגיד באנגלית, too good to be true. ויכול להיות שזה באמת המצב. לפני כעשרה ימים, באתר האינטרנט של רשות השידור הקנדי, התפרסמה כתבה על שינויים צפויים בהשכלה הגבוהה באונטריו. בין יתר ההצעות הנידונות נמצאת הצעה ששלושה מתוך חמישה הקורסים שבהם הסטודנטים אמורים ללמוד בסמסטר יילמדו בצורה מקוונת.

עד כאן, אין הרבה חדש. אפשר למצוא הצעות דומות בארצות רבות (אם מטעמים חינוכיים, ואם מטעמים כלכליים). אבל התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים מעניינת ביותר. מתברר שלהבדיל מהתלמידים בסקר של Speak Up שרוצים יותר ויותר תקשוב, הסטודנטים הקנדיים מתנגדים לקורסים מקוונים. הכתבה מצטטת את נשיאת ארגון הסטודנטים שחוששת שההצעה תגרום נזק:

"The fact that they're talking about such a massive overhaul without having reached out to faculty or students is cause for concern," said president Sandy Hudson.

"To think that three in five of all courses — the majority of courses in a year that students would be doing — would be online, that is definitely harming the quality of education," she added.

כיצד ניתן להסביר את הפער בין ממצאי הסקר של Speak Up לבין התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים? אין, כמובן, חפיפה ברורה בין השניים. הסקר של Speak Up נערך אצל תלמידי בית ספר, ואולי אלה מתלהבים יותר מיכולות התקשוב מאשר אחיהם הגדולים באוניברסיטאות. כמו-כן, השימוש בספרי לימוד דיגיטאליים איננו זהה לקורסים מקוונים. לכן, בהחלט יתכן ששני הסיפורים האלה משקפים מציאות רב-גונית ולא חד-ממדית. ובכל זאת קשה להשתחרר מהתחושה שהסקר של Speak Up "גילה" את מה שהוא ביקש לגלות. ביסודו של דבר, ממצאי הסקר משרתים מו"לים דיגיטאליים ויצרני חומרה ותוכנה שמבקשים לשכנע את בתי הספר שהיליד הדיגיטאלי איננו מיתוס, אלא יצור אמיתי שאליו צריכים לכוון את תקציבי החינוך. הממצאים כל כך קולעים לדעה הרווחת שמתבקש לעצור ולשאול אם אולי הם גם הגיוניים. על אף הרצון לקדם את התקשוב בחינוך, רצוי, ואפילו הכרחי, שכך נעשה.

פוטנציאל לא ממומש

אין זה סוד שקיים פער, אפילו פער משמעותי, בין הפוטנציאל של כלים אינטרנטיים (ובמיוחד מה שאנחנו עדיין מכנים כלי Web 2.0) לבין הדרך שבה הכלים האלה מנוצלים בחינוך. מצד אחד, כמעט מידי יום אנחנו קוראים על הצעדים האמיצים של מערכות החינוך לקראת החינוך של מחר שמתבסס על "מיומנויות המאה ה-21", ומצד שני הצופה מן הצד חש שעדיין אין חדש בחינוך. הטפיחה העצמת הזאת על שכם מחייבת אותנו לעצור מידי פעם ולהיווכח עד כמה הפער הזה עדיין גדול.

בחודש מאי של שנת 2010 המרכז הלאומי לסטטיסטיקה חינוכית של ארה"ב פרסם דוח מקיף על השימוש בטכנולוגיות חדשות בקרב מורים. בדוח הזה למדנו ש-16% מהמורים דיווחו שהם משתמשים בבלוגים או בוויקיים בכיתותיהם "לעתים, או לעתים קרובות", ושעוד 22% דיווחו שהם משתמשים בכלים האלה "לעתים רחוקות". אולי האחוזים האלה נראים נמוכים, אבל הם דווקא מרשימים ביותר – כבר לפני שלוש שנים (הדוח התבסס על נתונים משנת 2009) כמעט 40% מכלל המורים בבתי הספר הציבוריים בארה"ב טענו שהם משתמשים בכלים החשובים האלה. אבל אם כך, היכן הפער שעליו רמזתי בתחילת המאמרון הזה? הפער הזה נמצא בייעוד החינוכי של הכלים האלה בידי המורים.

במאמרון חדש בבלוג המצויין שלה אודרי ווטרס מדווחת על מחקר חדש שנערך על ידי ג'וסטין רייך ואחרים ב-Graduate School of Education של אוניברסיטת הרווארד. רייך סקר את השימוש בוויקיים בבתי ספר בארה"ב. הוא מצא שעד היום בערך 180,000 ויקיים חינוכיים נפתחו על התשתית של PBWorks, אחת התשתיות החינמיות האיכותיות לוויקיים בחינוך. (ויקיים רבים אחרים נפתחו על תשתיות חינמיות אחרות, ולכן המספר הכולל של וויקיים בחינוך גדול בהרבה.) רייך ושותפיו סקרו אחוז אחד מכל אלה ומתוכם מצאו 255 שהם זיהו בוודאות כוויקיים של בתי ספר ציבוריים. החוקרים בדקו את הוויקיים האלה בנסיון לבחון לאלו מטרות חינוכיות הם משמשים. הם זיהו ארבעה שימושים עיקריים :

  • סיוע בלוגיסטיקה הכיתתית
  • פיתוח כישורים של שיתוף
  • העמקת תובנות התלמידים והצגתן
  • לימוד השימוש בטכנולוגיה לשם תקשורת

ללא ספק, כל אלה נשמעים כמטרות ראויות ביותר. אבל כאשר מנתחים את השימוש בפועל, הבעיות צצות.

ווטרס מסכמת את המחקר של רייך:

Reich found that wikis are being used across the curriculum — in English, math, science, and social studies classes, for example. But despite teachers' claims that they used wikis to help develop student communication and collaboration skills online, just 1% of wikis were "Collaborative, Multimedia Performances of Understanding." Some 40%, on the other hand, were "failed wikis, trial wikis, or teacher resource-sharing sites without student audience or participation."

In other words, despite being a tool that's really designed around group collaboration, most wikis just aren't used that way, if they're used at all.

הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע. רייך עצמו, בכתבה שהוא פרסם על המחקר מזכיר לנו שעל פי רוב מורים אינם מזדרזים לאמץ טכנולוגיות חדשות, או להשתמש בהן כדי לשנות את הרגלי ההוראה שלהם:
In general, our findings cohere with 30 years of educational technology research. There are a handful of teachers who make remarkable use of new technologies, but for the most part, when teachers adopt new technologies, they use them to extend existing practices rather than to develop innovative practices.
על אף מס השפתיים ללמידה השיתופית ושאר מילות הקסם שמשרתות את שיווק כלי Web 2.0 בחינוך, למרבה הצער, היעדים הראשיים של התקשוב החינוכי היום אחרים לחלוטין. ספק אם זה יכול להיות אחרת. כל עוד הקניית "ידע" שניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים נשארת המטרה המרכזית של הרוב המכריע של מערכות החינוך, אין סיכוי שמס השפתיים הזה יהפוך למעשים. רייך מציין שלאורך כל הדרך רק קובץ מורים מצליח לנצל טכנולוגיות חדשות בצורה יצירתית. הוא בוודאי צודק. אבל האשם איננו רק במורים חסרי מעוף, אלא אולי בעיקר במערכת חינוכית שאיננה מעודדת את המעוף הזה.

אבל זה נשמע כל כך משכנע!!

עברו כבר עשר שנים מאז שמארק פרנסקי קבע את המונח "ילידים דיגיטאליים" (digital natives). במאמר שבו פרנסקי הגה את המונח הוא טען שהעובדה שבני הנוער של היום (ושל לפני עשור, כמובן) גדלים עם התקשוב גורמת להם לחשוב בצורה שונה מאשר הוריהם. הוא כתב:
It is now clear that as a result of this ubiquitous environment and the sheer volume of their interaction with it, today’s students think and process information fundamentally differently from their predecessors.
המונח זכה לפופולאריות רבה, וגם סחף רבים בחינוך. הרי, אם בני נוער חושבים, או "מעבדים מידע" בדרך שהיא שונה באופן יסודי מהוריהם, קשה מאד לא להסיק את המסקנה שיש צורך בחינוך שונה לחלוטין ממה שהוריהם הכירו. מחקרים רבים הראו שכאשר מדובר בשימוש בתקשוב ככלי לימודי, אין שחר להבחנה בין ילידים למהגרים. אבל מחקרים לחוד ודעה רווחת לחוד: ממצאים מחקריים לא הצליחו למגר את המונח, או את ההנחות החינוכיות שרבים כל כך שמחו לגזור ממנו.

באפריל 2008 מארק בולין, מרצה קנדי, פתח בלוג בו הוא ריכז מידע רב שהראה שהרגלי הלמידה של בני נוער היום אינם תואמים את המאפיינים שפרנסקי קבע עבור "ילידים דיגיטאליים". יחד עם המידע הזה הוא גם אסף דוגמאות רבות שבכל זאת הזכירו לנו שהמונח הזה עדיין רווח בעיתונות, בציבור הרחב, ואצל אנשי חינוך רבים. בולין הביע אופטימיות שהפופולאריות של המונח בירידה. לפני חצי שנה הוא כתב:

It appears the tide is finally turning and the uncritical acceptance of the digital natives discourse is giving way to a more nuanced perspective on digital technologies in higher education.
ואולי כעדות לביקורתיות הגדלה הזאת כלפי רעיון היליד הדיגיטאלי, בחודשים האחרונים בולין מפרסם מאמרונים בבלוג שלו בתדירות יחסית נמוכה.

לפני שבוע מרטין וולר התייחס ליליד הדיגיטאלי והצביע על מה שהוא כינה המחיר של רעיונות רעים טובים (The cost of good bad ideas). הוא מזכיר לנו שאימוץ רעיון היליד הדיגיטאלי השפיע על השקעה של כספים בצורה לא מבוקרת ואפילו מוטעית בחינוך, שלא לדבר על ההרצאות הרבות בכנסים שהבטיחו לנו שילדינו כל כך שונים מאיתנו, או על מאמרים שציטטו את הרעיון שוב ושוב ומילאו ביבליוגרפיות עד שכמעט השתכנענו בצדקת רעיון שפשוט לא היה נכון. הוא כותב:

That's like a mini-industry centered around an idea that had a kind of fashionable appeal, but no real basis in evidence. And what of the opportunity costs? While we were fretting about whether they existed or not and what we should do about it, did we miss seeing what was really happening and the more interesting and subtle changes in society in general. And that's a shame because it's not a completely bad idea – many of us feel instinctively that our children are growing up in a different world than we were, but then we're operating in that world too.
וולר נמצא באקדמיה (הוא פרופסור לטכנולוגיות למידה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה) וחש שם את הירידה בפופולאריות של רעיון הילידים. נדמה לי שאכן באקדמיה הרעיון פחות נפוץ היום. אבל אינני בטוח שזה המצב מחוץ לאקדמיה. אני עדיין פוגש אותו בעיתונות, ואצל מורים והורים לא מעטים. לא צריכים ללכת רחוק כדי לוודא שמי שלא נולד עם העכבר ביד בכל זאת מסוגל להבין מה עושים עם התקשוב בלמידה. אתמול נוכחתי בטקס הארצי למצטייני תקשוב בחינוך שנערך במוזיאון הארץ. שלוש מדריכות זכו בפרס המדריך המצטיין. אני מקווה שלא אעליב אף אחד אם אציין שהשלוש אינן צעירות במיוחד. חשוב להוסיף שהיכולת שלהן להוביל מהלכי תקשוב במערכת החינוך איננה נובעת מזה שהן נולדו לתוך התקשוב, אלא מכך שבמשך שנים רבות הן צללו לתוך שני עולמות – זה של התקשוב וזה של החינוך – ובדרך הזאת גיבשו תובנות שמאפשרות להן ללמד תלמידים, וגם מורים צעירים מהן, כולל כאלה שכן נולדו לתוך התקשוב.

וולר מפציר בנו להזהר מהרעיון הרע הטוב הבא. קל מאד להתפס בקסמיו של רעיון שמצלצל כל כך טוב שאנחנו לא שמים לב שהוא פשוט איננו נכון. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו חסינים בפני רעיונות כאלה, הם מצליחים לתפוס אותנו. למען האמת, זה קורה לעתים קרובות מדי. יתכן שבחינוך זה כבר קרה לנו ואנחנו עדיין לא מודעים לכך, או למחיר שאנחנו נשלם על הטעות שלנו.

שוב ממציאים את החינוך?

מידי פעם בבלוג הזה אני מוצא לנכון לציין שתחום התקשוב החינוכי מתאפיין ביכולת לשכוח תהליכים חינוכיים משמעותיים שהתרחשו לפני המצאת המחשב או האינטרנט. היכולת הזאת איננה, כמובן, ייחודית לתקשוב החינוכי. נדמה לי שדי טבעי שכל דור יראה את עצמו כאילו צמח יש-מאין, ושאין מה ללמוד מדורות שקדמו לו. אבל בכל זאת מדובר בתכונה מצערת ומדאיגה שמביאה בסופו של דבר להעדר יכולת ללמוד מן העבר. לפני שבוע, במדור שלה באתר Inside Higher Ed, אודרי ווטרס כתבה על הזכרון קצר-המועד הזה.

ווטרס מגיבה למספר הכרזות של השבועות האחרונים – על ספרי לימוד דיגיטאליים, על אמצעי המחשה "חדשים", על קורסים מאסיביים פתוחים – שלפי חסידיהן יחוללו מהפכה בחינוך. היא מזכירה לנו שיכולנו למצוא טענות דומות בעבר, ולא רק בשנות ה-90, אלא גם בשנות ה-80, ה-70 וה-60. היא כותבת שאם זה עתה נדלקה אצלנו הנורה שהטכנולוגיה תביא לשינוי מהותי בחינוך, לא יזיק ללמוד קצת היסטוריה:

Or rather, if you have suddenly stumbled upon the insight, you need to do a lot of reading about the history of technology in the classroom. Chances are there's a long line of theorists and practitioners you should read about. When it comes to the promised "revolution" of ed-tech, we've been agitating for a change a long, long time.
ווטרס צודקת, וחבל שצריכים להזכיר את זה לעתים קרובות כל כך. אבל הזכרון הקצר הזה מופיע לא רק בענייני טכנולוגיה והשינויים שהיא יכולה, או לא יכולה, להביא. יש זכרון קצר גם לגבי "חידושים" פדגוגיים. לפני יומיים ויל רוצ'רדסון כתב בהתלהבות על רעיון שהוא פגש בדיווח של מורה במדינת אריזונה – מבחנים שנערכים עם "אינטרנט פתוח". ריצ'רדסון מציין שמבחנים כאלה מתקשרים לשאלה הנצחית של מה התלמידים שלנו צריכים להחזיק בראש לעומת מה שהם יכולים למצוא ברשת. אכן, נהוג היום להדגיש שיותר מאשר תלמידים צריכים לזכור עובדות, עלינו לעזור להם לדעת כיצד למצוא את המידע הדרוש. מהבחינה הזאת, יש הגיון רב במבחנים שבהם מאפשרים לתלמידים לחפש "תשובות" ברשת. הוא כותב:
But just think of all of the new ways we would be able to prepare kids to answer the questions that they will be asked in their real lives if we gave them a handful of “Open Network” tests before they graduated. I mean, why wouldn’t we be doing this?
זאת שאלה טובה ומתבקשת, ואני מסכים עם הגישה של ריצ'רדסון. אבל נדמה לי שבמקרה הזה התשובה החינוכית די מובנת מאליה, ואילו התשובה ההיסטורית הרבה יותר חשובה: עושים את זה כבר שנים רבות. קיימות דוגמאות רבות למבחנים שמאפשרים לתלמידים לחפש "תשובות" ברשת. יתכן שהמנהג איננו נפוץ רק מפני שעדיין אין מחשב לכל תלמיד. והמנהג היה מוכר גם לפני האינטרנט – פשוט קראו לזה מבחנים עם ספרים פתוחים. בהחלט מדובר ברעיון חיובי, אבל קשה להבין למה ריצ'רדסון מתלהב ממנו כאילו הוא חדש.

האינטרנט הוא מקור מצויין למידע, ואם צריכים מבחנים, יש הגיון במבחנים שבוחנים את היכולת של תלמידים למצוא מידע שם (וכמובן גם להעריך את מידת התאמת המידע שמוצאים לצרכים שלהם). אבל גם ספרים הם מקור מידע מצויין, וגם כאשר הספר היה מקור המידע הראשי שלנו, מערכות חינוך התמודדו עם השאלה של מה כדאי לזכור מול כיצד למצוא את מה שצריכים. למרבה הצער, הזכרון ההיסטורי הזה כנראה איננו נמצא באינטרנט.

האם אפשרי "דיגיטאלי" בלי שיהיה גם "מיטבי"?

לפני שבוע, בראשון לפברואר, מערכת החינוך האמריקאית ציינה לראשונה יום הלימוד הדיגיטאלי – Digital Learning Day. כמובן שעוד לפני היום הספציפי הזה מחוזות ומדינות בארה"ב קיימו באופן פרטני ימים שהוקדשו לשימוש בתקשוב בחינוך. סביר להניח שכמו אצלנו, יש מחוזות עם היסטוריה של תקשוב שכבר ערכו ימים רבים כאלה. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שיום כזה נערך באופן גורף בכלל המדינות (מדווחים ש-39 מתוך 50 המדינות השתתפו), ובעידוד הממשל הפדראלי. ביום הזה שר החינוך וראש הרשות הלאומית המופקדת על תקשורת הכריזו על מגמת הממשל להעביר את המערכת תוך חמש שנים לשימוש מלא בספרים דיגיטאליים. ההכרזה הזאת חשובה מאד, וממש זועקת להתייחסות כאן. אבל נדמה לי שלפני-כן חשוב לא פחות להתייחס למשפט קצר אבל מרכזי שבפרסומים של יום הלימוד הזה.

הדף הראשי של האתר הרשמי של יום הלימודים הדיגיטאלי מכיל הגדרה של "למידה דיגיטאלית". אינני יודע מי כתב את ההגדרה, אבל היא מצוטטת במספר רב של אתרים שמתייחסים ליום הלימוד, ולכן ניתן לשער שמדובר במשפט רשמי:

Digital learning is any instructional practice that is effectively using technology to strengthen the student learning experience.
אם נתרגם את המשפט לעברית, נדמה לי שתרגום נאמן יהיה:
למידה דיגיטאלית היא כל פעולה הוראתית שמשתמשת בטכנולוגיה כדי לחזק את חווית הלמידה של התלמיד.
ג'ון וילסון היה בעבר יושב הראש של ה-Partnership for 21st Century Skills, והיום הוא עמית בכיר ב-Pearson Foundation, הזרוע ללא מטרות רווח של חברת פירסון, אחד המו"לים הגדולים והרווחיים ביותר בעולם. הוא כותב בלוג במסגרת אתר Education Week. עם רזומה כמו שלו אפשר לנחש שעל פי רוב דבריו של וילסון לא ימצאו חן בעיני. ובכל זאת, הפעם לפחות היבט אחד ממה שהוא כותב בבלוג שלו בעקבות יום הלימוד בהחלט הרשים אותי. וילסון מצטט את ההגדרה של למידה דיגיטאלית ומוסיף:
I love that definition because it's simple, and it offers clarity for those politicians who would abuse teachers by proclaiming they can be replaced by technology. Not going to happen! Technology is a tool used by teachers, and without great teachers skilled in application, technology is useless for high quality education.
לעתים קרובות מדי אנשי עסקים שמבקשים להשפיע על החינוך שמחים להציע את הטכנולוגיה כתחליף למורה. הם רואים בטכנולוגיה אמצעי עוקף מורים (ואיגודי מורים) שבסופו של דבר חוסך כסף ומייעל את העברת המידע שבעיניהם הוא העיקר בחינוך. ואולי מיותר להוסיף שחברת פירסון מעוניין למכור כמה שיותר ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) למערכת. לאור כל זה, יש משהו ראוי להערכה בקביעה הזאת של וילסון.

ובכל זאת, בעיני יש שתי בעיות משמעותיות מאד בהגדרה של הלמידה הדיגיטאלית שהופכת, כנראה, לרווחת ו/או לרשמית.

ראשית, אם מדובר ב-"למידה דיגיטאלית", בכלל לא ברור למה ההגדרה מתמקדת בפעילות הוראתית (instructional practice). אין ספק שבמקרים רבים יש קשר בין הוראה ולמידה, אבל לא כל למידה זקוקה להוראה, ואחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא דווקא ריבוי הזדמנויות הלמידה הבלתי-מתווכות. על אף העובדה שהדגש על המורה אצל וילסון ראוי להערכה, ההגדרה הזאת מסיטה את המוקד מהלומד אל המלמד, וחבל מאד שכך היא עושה. יתכן שכל כך התרגלנו לרעיון שאין למידה ללא הוראה שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו שהדבר אפשרי, ושהדיגיטאליות מרחיבה ומעמיקה את האפשרות הזאת.

הבעיה השנייה קשורה לציפייה בלתי-מוצדקת, ואולי אוטופית, מהתקשוב; ציפייה שמופיעה כחלק אינטגראלי של המשפט. המשפט הרי איננו אומר לנו ש-"למידה דיגיטאלית" היא בסך הכל למידה (או במקרה הזה, הוראה) שמשתמשת, או נעזרת, בטכנולוגיה (ובמקרה הזה עלינו להבין שהכוונה ב-"טכנולוגיה" היא "טכנולוגיות דיגיטאליות"). הגיוני היה לחשוב שההגדרה הברורה ביותר של "למידה דיגיטאלית" היא פשוט "פעולה הוראתית שמשתמשת בטכנולוגיה". אבל ההגדרה איננה מסתפקת בכך, אלא מוסיפה תנאי: כדי להיות "למידה דיגיטאלית" צריך שיהיה שימוש יעיל, וגם שהשימוש היעיל הזה יחזק את חווית הלמידה. אם המשפט המדובר ביקש להגדיר, למשל, "למידה דיגיטאלית מיטבית" אפשר היה להבין את התוספות האלו. אבל בכלל לא ברור למה הן נחוצות להגדרה בסיסית של למידה דיגיטאלית. אני מודה שלא פעם אני אשם בכך שאני מצפה (או לפחות מקווה) שהתקשוב יקדם אג'נדה חינוכית הבנייתית, אבל אם התקשוב איננו עושה זאת, אין זה אומר שהוא איננו תקשוב. יצירת קשר הדוק בין השימוש בכלים דיגיטאליים בלמידה/הוראה לבין למידה טובה או מוצלחת מטעה בעיני. הרי גם שימוש סתמי, ואפילו שימוש כושל, עדיין צריכים להחשב "למידה דיגיטאלית".

ואולי הטענה שלי כאן איננה אלא התעמקות מיותרת בפרט שולי? לצערי, נדמה לי שלא. כאשר מוציאים את השימוש הסתמי מחוץ לתחום של "למידה דיגיטאלית" לגיטימית, שני דברים עשויים לקרות. מצד אחד, אנחנו משדרים למורים שבהתחלת הדרך (אולי הם בונים מצגת, או מכוונים את התלמידים שלהם לקישור יעיל ברשת) שהם לא "באמת" עוסקים בלמידה דיגיטאלית. אנחנו משתדלים, כמובן, לא לעשות זאת. לכן בדרך כלל נגלה שאנחנו נופלים בפח ההפוך: אנחנו משבחים את השימוש הסתמי כאילו הוא באמת מייעל את הלמידה או מחזק את חווית הלמידה, כאשר אנחנו יודעים היטב שהוא לא באמת עושה זאת.

כולם בוודאי מסכימים שרצוי שהשימוש בכלים דיגיטאליים יתבסס על יסודות חינוכיים בריאים, ושהשימוש הזה ימלא תפקיד חיובי בתהליכי הוראה ולמידה. אבל קביעת קשר אינהרנטי בין השניים ממש בהגדרת המונח עצמו מצביע על ציפייה בלתי-אפשרית מהטכנולוגיה שבסופו של תהליך תוביל לכשלון.