יחי ההבדל ה…?

לארי קובן הוא איש מחקר מנוסה בשדה החינוכי. על פי רוב הוא רואה את השדה מזווית הראייה של חוקר. במאמרון חדש הוא מצביע על בעיה שגם אלה מאיתנו שעוסקים בהטמעת התקשוב בסביבות חינוכיות, נתקלים בה. לפני מספר ימים קובן כתב על כך שאין התאמה בין הדיווחים של מורים על השינויים שמתרחשים בדרכי ההוראה שלהם לבין מה שהוא, כחוקר, רואה בשטח:
I have run into a dilemma that has bothered me for many years as both a practitioner and scholar. The issue is about what researchers see and what teachers see when it comes to changes in practice.
לשם דוגמה קובן מביא את המקרה של מורה שטענה בלהט שהתרחש שינוי מהותי ביותר בדרך שבה היא מלמדת נושאים מדעיים בכיתה שלה. המורה סיפרה שבתחילת דרכה כמורה היא מיקמה את עצמה במרכז הפעילות הלימודית, אבל היא עברה שינוי, ועכשיו תלמידיה נמצאים במרכז. קובן מוסיף שכעדות לשינוי המורה הצביעה על חומרי למידה חדשים, והשיטות הוראה שונות מבעבר, שבאמצעותם היא מלמדת. אבל קובן מעיר שכאשר הוא צפה בשיעורים שלה, הוא אכן ראה שימוש בחומרים ובאמצעים חדשים, אבל השימוש בהם היה בניגוד לייעודם המוצהר של מי שפיתח אותם והביא אותם למערכת. בעצם, החומרים היו חדשים, אבל דרכי ההוראה נשארו מסורתיות.

לא מדובר במקרה יחיד. קובן כותב שמורים רבים טענו לשינויים משמעותיים בדרכי ההוראה שלהם, במידה רבה בגלל טכנולוגיות חדשות שנכנסו לכיתה. הוא מציין שמורים אכן משלבים כלים ועזרי הוראה חדשים לתוך הכיתה, והוא גם מדגיש שבעקבות זה בהחלט ניתן לראות שינויים. אבל האם מדובר בשינויים מהותיים? הוא כותב:

Yet, to me sitting in the back of the room, all of those changes added up to an enhancement of teacher-centered lessons, not a move toward student-centered instruction–what policymakers wanted, vendors promised, and techno-enthusiasts sought.
קובן כותב שכאשר מדובר בשינוי, חשוב להבחין בין הכוונות של מורים לבין אלה של חוקרים. הוא מדגיש שבמחקרים שלו הוא אכן מזהה שינויים רבים בדרכי ההוראה של מורים, אבל בעיניו אלה שינויים זעירים. לעומת המורים, כחוקר הוא מנסה לבחון אם השינויים שאליהם התכוונו קובעי המדיניות כאשר הם החליטו לאמץ עזרי הוראה או כלים טכנולוגיים חדשים אכן מתממשים. המסקנה ברורה – קיים פער בין המטרה המוצהרת לבין השינויים הזעירים שמתרחשים בכיתה.

עבור קובן חשוב כאן להבחין בין נקודות המבט. המורים והחוקרים מתייחסים למתרחש בבית הספר בדרכים שונות. לפי המורים, דרכי העבודה שלהם אכן השתנו. אבל החוקרים שבוחנים את השינוי אינם רואים אותו כמשמעותי כמו שהמורים חשים. כחוקר חשוב לקובן להכיר בתחושות של מורים שאכן קיים שינוי, גם אם בעיניו השינוי איננו גורף במידה שיוזמי השינוי קיוו לו.

אבל נדמה לי שלאמת שקובן חושף כאן חשיבות גדולה יותר מאשר העובדה היבשה שמורים וחוקרים תופסים אחרת את עוצמת השינוי. רבים מצפים שהתקשוב יחולל שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה, וכגודל הציפיה, גם גודל האכזבה. מובילי המערכת, שבכוחם לתת פקודה ולצפות שהיא תתבצע, וגם משלמי המיסים, שרוצים להיות בטוחים שכספם איננו מתבזבז על מותרות, מצפים שההשקעה בתקשוב תביא לשינוי מהיר ונרחב במערכת החינוך. לעומתם, המורים, שהם אלה המופקדים על ביצוע השינוי, גם אם הם חשים שמתרחש שינוי גדול, מבינים שלטוב או לרע השינוי שמתרחש בתוך הכיתה זעירה ואיטית יותר.

החיפוש רק רומז על העיקר

במשך השבוע האחרון גיליתי שהמאמרון האחרון שלי כאן שימש, כנראה, בסיס לדיון של קורס או של השתלמות. קריאת התגובות היחסית רבות שהמאמרון זכה להן רומזת שהמגיבים מכירים זה את זה, ולכן הסקתי שאולי הקריאה והתגובה הן מטלה במסגרת של קורס. אני שמח שאני יכול למלא את התפקיד הזה, אפילו אם אני בטוח שיש מבחר מאמרים אחרים שיכולם לשרת את אותה המטרה טוב יותר. אני בסך הכל העליתי סוגיה ורשמתי מספר הרהורים, וכל אחד רשאי לעשות עם אלה מה שהוא רוצה. ולאור זה נדמה לי שהדעה שלי איננה חשובה. כמובן שנעים לי שאני יכול לשמש אכסניה לדיון פורה עבור אותה קבוצה, אבל שוב – אינני חלק מההמשך הזה. (אגב, נדמה לי שהאירוניה של הנקודה האחרונה שבמאמרון – שהמחקר שעורר, הפעם, את הדיון הוא בעצם מחקר יחסית ישן – הורגשה רק אצלי.)

אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או …. וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם "חשיבה ביקורתית"), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?

ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני … וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?

מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-"למידה" בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל "להחזיר" את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.

אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:

בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשר לקוות שזה באמת המצב, אבל נדמה לי שהמציאות אחרת. אצל רבים מאיתנו יש צורך לעורר (ואולי אפילו לשתול) "שיקול דעת". דווקא "שימוש מושכל בגוגל" עשוי להיות "נושא" שדרכו ניתן לפתח את שיקול הדעת. הרי השימוש המושכל איננו מסתכם בהיכן להקליק או כיצד לזהות את תוצאות החיפוש. עיקרו נמצא מעבר לפעולות הפשוטות האלו כאשר אנחנו נדרשים להעריך את הכדאיות של מה שאליו הגענו ולהבחין אם הוא משרת אותנו ועונה על הצרכים שלנו. זאת ועוד: מבחינתי האישית, קשה לי להבחין בין "נלמד" לבין "נרכש עצמאית". אני מניח שההבדל נמצא במילה "עצמאית", אבל אפשר לטעון שכל למידה היא בסופו של דבר "עצמאית" היות ואיננו יכולים להגיד שמישהו באמת למד משהו עד אשר האדם היחיד מפנים אותו.

עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:

אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
אם הקביעה הזאת נכונה (ונדמה לי שדווקא קיימות יותר מדי מערכים כאלה) האם עלינו להסיק שמפני שאין מערך שיעור שמלמד חיפוש הוא איננו ראוי ללמידה בבית הספר? נדמה לי שהאמירה הזאת רק מחזקת את הטענה שבית הספר איננו עוסק בדברים שהם חשובים באמת.

דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים "משניים" כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה"ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:

Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
לכן, על אף העובדה שאני יכול להבין את תחושות המגיבים, אני חושש שמה שעולה מתוך התגובות היא כניעה לבית הספר כפי שהוא מתפקד היום. במקום זה הייתי מעדיף לראות חזון שרואה בבית הספר מקום שפותח אופקים. לפני עשור ויותר החזון הזה ליווה את הנסיונות הראשונים לשלב את הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך. היתה תחושה שהאינטרנט יוכל לפתוח את בית הספר לכיוונים שהיו אולי רצויים לפני-כן, אבל לא יכלו לבוא לביטוי. היום התקשוב זמין הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו לפני עשור. אבל בית הספר ממשיך לתפקד כמו שתיפקד לפניו. אני מקווה שאיננו עדים לכך שהמערכת אכן הצליחה לסגל לעצמו את הכלי, תוך כדי התעלמות מהמהות.

אין חדש – בחיפוש, ואולי לא במחקר

ספק עם פרסום של עוד מחקר שמגלה שתלמידים אינם יודעים להעריך את המידע שהם מוצאים דרך מנועי חיפוש באינטרנט יכול להיחשב לידיעה חדשותית. כפי שהדיווח הקצר בפורטל מס"ע על כתבה של קלייב תומפסון באתר Wired מדגיש:
הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור
מה שנדוש בסביבות חינוכיות עשוי להיות חדש בסביבות טכנולוגיות (אם כי זה קצת מפתיע). ומפני שקלייב תומפסון הוא שם מוכר מאד בשדה הטכנולוגי, כתבה משלו, אפילו קצרה, מעוררת ענין. תומפסון כותב בעקבות מחקר שבין היתר עקב אחר הרגלי החיפוש של סטודנטים באמצעות גוגל. במספר מקרים החוקרים היטו את התוצאות ה-"טבעיות" של גוגל כך שהתוצאות הראשונות שהופיעו בדף התוצאות של גוגל היו "טובות" פחות מאשר התוצאות שנקבעו על ידי שיטת ה-Page Rank של גוגל. התברר שהסטודנטים האמינו לגוגל והניחו שמה שהופיע בראש דף התוצאות היה עדיף על מה שהופיע נמוך יותר בדף. המסקנה? הסטודנטים לא הפעילו "חשיבה ביקורתית" כלפי התוצאות, אלא סמכו באופן עיוור על מנוע החיפוש. תומפסון שואל מי אשם במצב הזה, וגם עונה על השאלה שלו:
Who’s to blame? Not the students. If they’re naive at Googling, it’s because the ability to judge information is almost never taught in school. Under 2001’s No Child Left Behind Act, elementary and high schools focus on prepping their pupils for reading and math exams. And by the time kids get to college, professors assume they already have this skill. The buck stops nowhere. This situation is surpassingly ironic, because not only is intelligent search a key to everyday problem-solving, it also offers a golden opportunity to train kids in critical thinking.
אני מניח שכולם מסכימים שהיכולת להפעיל "intelligent search" היא אחת המיומנויות החשובות של ימינו. קשה להגיד ששנים של פרויקטים שמבקשים להקנות מיומנויות חיפוש הניבו פרי רב בתחום הזה. אבל עלינו גם להכיר בעובדה שיכולתם של מנועי חיפוש לאתר את המידע המבוקש משתפרת מיום ליום. ולאור זה, הגיוני שסטודנטים סומכים עליהם. וכמובן יש בעיה גדולה עוד יותר. במקרים רבים מדי המידע שסטודנטים מתבקשים למצוא הוא מידע שלא דורש מהסטודנט לחפש מעבר לתוצאות הראשונות. לא ברור אם תכניות לפיתוח מיומנויות חיפוש יכולות להצליח אם במקרים רבים מדי אין צורך של ממש במיומנויות האלו.

נדמה לי שזה מה שגורם לאלן לווין לא להתרגש מהידיעה שתומפסון מפרסם. לווין שואל אם מורים באמת מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא משהו בעל ערך.

“Kids” are given some assignment and want to get it done as fast as possible, to satisfy what is being set in front of them. They give the top results … because the question they are asked to “research” does not matter much to them.

When we talk of searching, we are talking the basic most bottom of the pyramid structure motivational task. Frankly, I don’t care if kids can “search”– I want to know what happens when they seek.

אינני יודע אם כאשר סטודנטים ותלמידים עורכים חיפושים אחר מידע שהם באמת מתעניינים בו באופן אישי הם יעילים או מוצלחים יותר מאשר בסביבה הלימודית. על אף העובדה שאני רוצה לחשוב שהתשובה היא חיובית, אינני בטוח שכך המצב. לעתים קרובות תלמידים בסך הכל מחפשים מידע יבש, תשובות לשאלות שאינן דורשות שיקול דעת או השוואה בין תוצאות. מערכת החינוך איננה מתקשה רק בהקניית מיומנויות חיפוש, או בפיתוח חשיבה ביקורתית. היא גם איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות.

ועוד מילה לסיום. בשבוע האחרון מספר אתרים התייחסו לכתבה של תומפסון. אולי כצפוי, רבים ציינו שאין חדש בגילוי שתלמידים סומכים על גוגל באופן עיוור. אבל זה איננו הדבר היחיד שאיננו חדש. ניסיתי לאתר את המחקר שעליו תומפסון כותב. בין ההתייחסויות שאני מצאתי, לא מצאתי קישור למחקר עצמו. היה עלי להמשיך מעבר לדף הראשון של התוצאות בגוגל, וגם לנסות מספר מילות חיפוש שונות. אבל נדמה לי שמצאתי את המחקר … וגיליתי שה-"חדשות" המרעישות בנוגע להרגלי החיפוש של סטודנטים ותלמידים מתבססות על מחקר שהתפרסם בשנת 2007.

התרומה האמיתית של התקשוב?

ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים ביותר בתחום התקשוב החינוכי. לפני כארבעה חודשים דיווחתי על ההחלטה שלו לצמצם את הכתיבה שלו, והוא אכן עשה זאת, אבל הוא בכל זאת ממשיך לפרסם מאמרונים בתדירות די גבוהה, ונדמה לי שהוא איננו מצליח לקצר את בכתיבה כפי שהוא חשב שיעשה. כאחד הבלוגרים הוותיקים בתחום, יש לו קוראים רבים (יש כ-1000 דרך קורא ה-RSS של גוגל בלבד), וכמעט כל מאמרון מקבל תגובות רבות. תמיד מעניין לקרוא את ריצ'רדסון, אם כי בעבר הבעתי את התחושה שכמו רבים אחרים שעוסקים בתקשוב בחינוך, חסרה לו ראייה היסטורית – לא פעם הוא כותב כאילו החינוך ההבנייתי הוא המצאה של התקשוב.

אבל לפעמים הוא קולע למטרה – מטרה שאולי רק מי שמכיר את התקשוב, שמקבל אותו בזרועות פתוחות, יכול לזהות. כך נדמה לי שהוא עשה לפני מספר ימים.

על אף העובדה שעיקר העיסוק של ריצ'רדסון קשור לתקשוב, הוא משתדל לראות את התמונה הרחבה. התקשוב אצלו חייב לשרת מטרה חינוכית, ובעיניו הישגים במבחנים סטנדרטיים אינם מטרה חינוכית. במאמרון חדש ריצ'רדסון שואל לשם מה אנחנו מחנכים. הוא מעיד שלאחרונה הוא שומע יותר ויותר אנשים מכובדים שמתבטאים בנוגע לצורך "ללמד" במובן המסורתי של המילה – להעביר מידע ממקור של סמכות לתלמיד שצריך לקלוט אותו. בנוסף, כאדם שמעורה בתקשוב, הוא מודע למיזמים הרבים שצומחים היום (רובם מהשוק הפרטי) שמבטיחים "הוראה" מותאמת לקצב האישי של כל תלמיד. המיזמים האלה אוספים אלפי נתונים על הלומד ומנתחים אותם כדי לקבוע תכנית לימודים אישית לכל תלמיד. המגמות האלו מחדדות אצל ריצ'רדסון את הצורך להגדיר טוב יותר את תפקיד המחנך. הרי:

Technology will soon provide a better “learning” experience to kids needing to pass the test than a classroom teacher with 30 (or 50) kids. Self-paced, formatively assessed, personalized to each student’s needs.
חשוב להדגיש שריצ'רדסון מוסיף מרכאות למילה "למידה". מבחינתו הכנת תלמידים לקראת מבחנים איננה נחשבת למידה. כמו-כן, תפקיד המחנך איננו מסתיים בהקניית דעת. הוא מציין שאם אלה המטרות החינוכיות שלנו, אז לאור ההתקדמות הטכנולוגית המהירה יתכן שבקרוב בכלל לא יהיה צורך במורים. דווקא בגלל זה יש צורך דחוף אחר:
There is an urgency now to redefine our value. We cannot be about passing the test. We cannot be about content to the extent we are today because content is everywhere. We cannot be about a curriculum that’s a mile wide and an inch deep. Something else can do that now, and in some ways, that’s a good thing. We have to be about the thing that technology cannot and will not be able to do, and that’s care deeply for our kids as humans, help them develop passions to learn, solve problems that are uniquely important to them, understand beauty and meaning in the world, help them play and create and apply knowledge in ways that add to the richness of life, and develop empathy and deep contextual understanding of the world. And more.
ריצ'רדסון מקדיש חלק נכבד מהכתיבה שלו להסברים על כיצד השימוש בכלי Web 2.0 מעשיר את חווית הלמידה. הוא מראה כיצד הבלוג והוויקי פותחים הזדמנויות למידה מעבר לכיתה הסגורה. אבל התקשוב איננו מה שמעסיק אותו במאמרון הזה. הפעם מעניין אותו משהו מעבר לתקשוב. אבל על אף העובדה שהוא עוסק כאן ב-"חינוך" במקום בתקשוב, לתקשוב מקום חשוב מאד במאמרון.

ביכולתו של התקשוב להחליף רבים מהתפקידים המסורתיים של ההוראה. ודווקא בגלל זה, הוא גם מסוגל לעזור לנו לזהות טוב יותר מה באמת חשוב. אם נרצה או לא, אני מניח שהעברת מידע יבש ותרגול בלתי-פוסק יהוו חלק נכבד מאד מהשימוש בתקשוב בחינוך. אבל כאשר הוא יעשה זאת, נבין טוב יותר שזה איננו העיקר. אני משוכנע שהתקשוב יכול לתרום המון לתהליכי למידה (והוראה). אבל אם הוא יעזור לנו להבין טוב יותר את תפקידנו כמחנכים, אולי תהיה זאת תרומתו הגדולה ביותר.

האם באמת מדובר באלטרנטיבה?

עבר כבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, ועלי להודות שהתחלתי להרהר אם יש בכלל סיבה לכתוב/לפרסם אותו. לפני כשבועיים התפרסמה כתבה בניו יורק טיימס – כתבה נוספת בסדרה שבעין ביקורתית בוחנת את התקשוב בחינוך. לפני זמן די קצר התייחסתי כאן לכתבה קודמת בסידרה, ואני רחוק מלהיות בטוח שיש טעם "להגיב" שוב. אבל כאשר ראיתי שתרגום של הכתבה הופיע ב-The Marker, הרגשתי צורך לכתוב עליה כאן. האיחור בפרסום ה-"תגובה" שלי כאן איננו נובע רק מלחץ גדול בתחומי הפרנסה שלי. הוא קשור לתחושה שעל אף העובדה שחשוב להגיב, אין לי הכוח לנתח את הכתבה כולה, ויתכן ובלי התייחסות רחבה מה שאכתוב כאן ייראה כתגובה שטחית מדי.

הכתבה מתמקדת בבית ספר של זרם וולדורף בעמק הסיליקון. מתברר שהורים שעובדים בחברות היי-טק (כולל גוגל) מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבית ספר שנמנע מלהכניס מחשבים לתוך הכיתה. כזכור, הכתבה היא כתבה נוספת בסידרה של מאט ריכטל. בכתבה הקודמת ריכטל הצביע על כך שאין עדות מחקרית שמראה שהתקשוב מסייע לשיפור בהישגים לימודיים. הפעם הוא תוקף את הנושא מהצד ההפוך, ורומז שכדי שילדינו יגדלו להיות בני אדם בעלי תכונות אנושיות רצויות, עליהם לשמור מרחק מהתקשוב עד לגיל יחסית מבוגר.

אין בכוונתי להכנס לנושא של בתי ספר וולדורף. חסידי השיטה יכולים להביא שורה ארוכה של עדויות לכך שהשיטה מסייעת לפתח אדם רגיש ועצמאי. לעומת זאת, אלה שאינם מתלהבים ממנה (אני נזהר לא לכתוב "מתנגדים" היות ואינני מכיר מבקרי השיטה ששוללים אותה או מתכחשים לאיכויות שבה) טוענים שכל "שיטה" חינוכית שיש מאחוריה קבוצה חזקה של מאמינים נלהבים תצליח להשיג תוצאות הרבה יותר טובות מאשר החינוך הממלכתי שאיננו ממוקד מטרה ברורה ומשרת אדונים רבים ומגוונים.

אבל אי אפשר לא להתרשם שהכתבה של ריכטל מעמידה אלטרנטיבה, ואומרת "ראו מה אפשר לעשות בלי הרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי התקשוב": כתוב בה, למשל:

בעוד בתי ספר אחרים באיזור מתרברבים בחדרי הכיתה המרושתים שלהם, וולדורף מאמץ גישת רטרו פשוטה: לוח עם גירים צבעוניים, מדף ספרים עמוס אנציקלופדיות ומגירות עם חוברות עבודה ועפרונות מחודדים.
ובדיוק בגלל זה יש צורך לבחון את האלטרנטיבה הזאת. לפי הכתבה, האלטרנטיבה היא הנזרות מטכנולוגיה (ומדובר פחות או יותר בכל טכנולוגיה שלא היתה מוכרת לפני כ-100 שנים) עד לגיל תיכון. במקום זה הלמידה מתמקדת בחוויות בסיסיות – הכרות מקרוב עם חומרים בסיסיים, ארציים. עם זאת, בכלל לא ברור שריכטל רוצה לקדם את האג'נדה של בתי ספר וולדורף. מה שמעניין אותו הוא כנראה לשכנע אותנו שאפשר לחנך בני אדם בלי תקשוב. מבחינתי האישית, אני די בטוח שזה נכון, אם כי לא ידעתי שיש ויכוח סביב הנושא הזה. השאלה היא דווקא אחרת: האם התקשוב יכול להועיל ללמידה (כפי שיוחלט להגדיר אותה). הרי בכתבתו הקודמת ריכטל הביא דוגמאות המראות שהכנסה מאסיבית של תקשוב לתוך הכיתה איננה גורמת לשיפור בציונים במבחנים סטנדרטיים (מדד אחד של למידה). אבל ברור לו שאי אפשר להשתמש במדד הזה כאשר בודקים בתי ספר של וולדורף. מתוך הכתבה:
אך האם לימוד באמצעות סריגה וחצאי עוגה הוא טוב יותר?

קשה לשפוט לפי וולדורף, משום שמדובר בבית ספר פרטי שאינו כפוף למבחני סטנדרטיזציה. היועצים הפדגוגיים של בית הספר הזה יהיו הראשונים להודות בכך שהתלמידים עשויים לא לעמוד במבחנים כאלה, משום שחומרי הלימוד אליהם הם נחשפים בלתי שגרתיים.

בכתבתו הקודמת אחת הטענות נגד התקשוב היתה העלות הגבוהה שלו. בכתבה הזאת מוסרים לנו שהורים ששולחים את ילדיהם לבית ספר של וולדורף נדרשים לשלם כ-$18,000 לשנת לימודים עד כיתה ח', וכ-$24,000 לשנת לימודים עד כיתה י"ב. גם אם מדובר בחינוך איכותי ביותר, צריך להיות ברור שמדובר בחינוך לעשירים. קשה לראות בזה אלטרנטיבה לחינוך הממלכתי.

לפי ההורים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר של וולדורף הנקודה העיקרית היא שכאשר ילדיהם אינם נחשפים למחשבים (ולמספר רב של אמצעים טכנולוגיים נוספים) ההתפתחות הרגשית שלהם בריאה יותר. המסקנה המתבקשת ברורה: כאשר מכניסים את התקשוב לתוך הכיתה, זונחים את ההתפתחות הרגשית של הילד.

מסקנה כזאת בוודאי תפתיע את אנשי החינוך הרבים שאני מכיר (הן באופן אישי, והן דרך הבלוגים שלהם) שפועלים ללא לאות כדי להעשיר את החוויה הלימודית של תלמידיהם, תוך דאגה לרגש ולחינוך של האדם השלם, ולא סתם להישגים במבחנים. חבל שעיתון מכובד כמו הניו יורק טיימס (ורצוי לציין שבמהדורה המודפסת היא הופיעה בעמוד הראשון) מגייסת את בתי הספר של וולדורף במתקפה לא מוצדקת על התקשוב בחינוך.

אם יש רצון …

יש לי רשימה ארוכה של נושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בבלוג הזה, וכמעט מדי יום הרשימה מתארכת. נכון להיום, שלושה מאמרונים נמצאים בשלבים שונים של כתיבה, והם נדחפים הצידה כאשר משהו אחר, לא בהכרח מעניין יותר אבל אולי בולט או חם יותר, תופס את העין שלי. אינני כותב את הדברים האלה כתירוץ. מידי פעם חלק מהבלוג הזה מנסה לשקף את תהליך הכתיבה לבלוג ולא לעסוק בתוכן החינוכי-תקשובי שהוא, באופן די מובן מהווה המוקד שלו. (דווקא אחד מהמאמרונים שלא נכתב כעת עוסק בהשפעת הבלוג על כותבו.) הקורא רואה את התוצר שאני מחליט לפרסם. דברים שאינם מגיעים לפרסום עשויים להיות לא פחות מעניינים (ולא פעם הם ממש מרתקים). כמו-כן, מה שגורם לנושא מסויים להבשיל עד לפרסום ולנושא אחר להתייבש עוד בשלב הטיוטה מעניין מאד וראוי להתייחסות. ולמה אני כותב את כל זה? נדמה לי שהמבוא הזה בא בעיקר על מנת להסביר (או לפחות לתרץ) לעצמי למה דווקא המאמרון הזה מופיע עכשיו בבלוג במקום דברים אחרים שחשבתי שאצליח לפרסם.

אבל אם בשלב הזה כבר התחלתי במבוא מהסוג הזה, אני חש צורך להמשיך ולהוסיף עוד הרהור. נדמה לי שמספר פעמים בעבר התוודיתי שלעתים קרובות ב-"סוף" תהליך הכתיבה המאמרון שמתפרסם כאן מפתיע אותי. באמצעות הכתיבה (והחיפוש אחר קישורים נוספים שמחזקים או מפריכים את הרעיונות שצצים בראש תוך כדי תהליך הכתיבה) אני מסיק "מסקנות" שונות מאד מאלה שחשבתי שאפרסם כאשר התחלתי בכתיבה. התהליך של חשיבה לתוך הדף/הצג דורש ממני לבחון את עצמי, ולא פעם הנורה שנדלקה מעל לראש כאשר קראתי משהו ואמרתי לעצמי "על זה אני רוצה לכתוב" מתחלפת באחרת תוך כדי הכתיבה ובסיומה. אינני בטוח שזה קורה הפעם, אבל עצם העובדה שאני מתייחס כאן לנושא שונה ממה שלפני יומיים חשבתי שאכתוב עליו כאשר מצאתי כמה דקות שקטות לעצמי, הוא גם היבט של התהליך הזה.

דרך מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן הגעתי למאמרון של מיכאל גולדשטיין שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג Starting an Ed School. גולדשטיין הוא המייסד של בית ספר צ'רטר נחשב מאד בבוסטון, והיום הוא עוסק בבחינת אלטרנטיבות להוראה המסורתית. לשם זה, הוא מלווה פרויקט בבתי ספר במדינת טקסס. לפרויקט בטקסס היבטים רבים. גולדשטיין מתמקד באחד מאלה – ניסוי שבה תלמידי כיתות ו' ו-ט' זוכים לשעות רבות של בערך 250 טיוטורים בתנאים של טיוטור אחד לכל שני תלמידים. הוא מצטט כתבה עיתונאית שסוקרת מחקר שנערך על הניסוי. הכתבה, והמחקר, התייחסו בחיוב רב לניסוי:

Fryer’s research found that the tutoring – pairing one tutor with two students – was extremely effective, equating to between five and nine extra months in school.
גולדשטיין מנסה לאתר דרכים מועילות לקדם תלמידים. עם זאת, חשוב לו, כמובן, שהדרכים האלו יהיו כדאיות מבחינה כלכלית. הוא כותב:
If computer-based tutoring could get anywhere CLOSE to the effect of human tutoring, of course we’d propose computer tutoring! Much, much cheaper. And computer tutoring [is] so durned hot right now.

Houston created a natural experiment. Only 6th and 9th graders got MATCH-style human tutoring, and that’s where scores rose. Kids in every other grade got computer tutoring, along with a longer day and different teachers, yet test scores didn’t move that much.

עד כאן, על אף העובדה שלדעתי בתי ספר צ'רטר אינם מציעים אלטרנטיבות ראויות לחינוך הציבורי, אין שום דבר בתיאור של גולדשטיין שאפשר להתנגד לו. הרצון שלי להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר איננו נובע מרצון למצוא תחליף זול למורים. כמו-כן, אינני מופתע לגלות שהתערבות אישית על ידי טיוטור מול תלמיד אפקטיבית יותר מאשר הושבת תלמיד מול מחשב שמאמן אותו בתרגיל אחר תרגיל. אם זאת המסקנה של הניסוי בטקסס אני מקווה שמערכות החינוך ילמדו ממנו.

המאמרון של קובן, ודרכו המאמרון של גולדשטיין, עוררו אצלי מחשבות רבות. שאלתי את עצמי שאלה היפותטית – אם היה לי תקציב כמעט בלתי-מוגבל האם הייתי מעדיף להשקיע אותו בעזרה כמעט אישית לכל תלמיד או במחשב נייד לכל תלמיד. אבל אפילו כשאלה היפותטית היא איננה מעניינת כל כך. ברור שאחת הסיבות שבגללן המערכת מעוניינת במחשבים היא מפני שהמחשב מהווה "פתרון" זול בהרבה ממורה לכל תלמיד. אבל לא נראה לי שהרהורים כאלה מצדיקים מאמרון. מה שכן הצדיק התייחסות כאן היתה פיסקה אחרת במאמרון של גולדשטיין:

Computers are great for helping people learn what they want to learn. They’re not particularly good at getting someone to learn something they do not want to learn. For that, you need very skilled people (teachers and tutors) who can build relationships, use that to generate order and effort from kids, and then turn that effort into learning. A computer needs to start on “third base” — take effort and flip that into learning.
במילים אחרות, אם עמדת הזינוק שלנו היתה תלמידים בעלי מוטיבציה ללמוד, יש המון שאפשר היה לעשות באמצעות התקשוב. אבל אין סיבה לצפות שהכנסת התקשוב לתוך סביבה שאיננה מעוררת רצון ללמוד תשנה משהו באופן משמעותי.

לכאורה זה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה. אבל תגובה למאמרון של גולדשטיין הובילה אותי להערה מעניינת ביותר של ג'ון תומפסון בבלוג School Matters. תומפסון מרים גבה בנוגע לנתונים שגולדשטיין הביא בעקבות המחקר על הניסוי בטקסס. (חשוב כאן לציין שהסקירה שלי על כלל הנושאים הקשורים לניסוי איננה מעמיקה. למזלי פורמט הבלוג מאפשר לי להוסיף קישורים שמאפשרים לקורא לבדוק את הדברים בעצמו.) על המחקר תומפסון כותב:

Fryer reported that over 7,000 students were enrolled in nine schools, and that all results were based on the sample of students who remained in school long enough to take the spring tests. He did not reveal how many students took those tests. Or if Fryer did, I could not find it.
אם התוצאות החיוביות של הניסוי התבססו על מספר התלמידים שלמדו עד למבחנים בסיום שנת הלימודים, אך התעלמו מהעובדה שאחוז מכובד של התלמידים נשרו מבית הספר עוד לפני מועד המבחנים, יש כאן הטייה משמעותית. יתכן אפילו שההישגים המרשימים שנבעו מהעזרה הצמודה של הטיוטורים פחות מרשימים מאשר גולדשטיין מציג אותם.

אם זה נכון יתכן שאנחנו שוב עדים לנסיון של חסידי בתי ספר צ'רטר למכור משהו שהרבה פחות מרשים מאשר הפרסום שלהם צובע אותו. אבל נדמה לי שגם אם זה המצב, אין זה ממעיט מחשיבות ההערה של גולדשטיין שהמחשב יכול לסייע רבות ללמידה … אם רוצים ללמוד.

בעצם, לא מכל מחקר השכלתי

קצת לפני כנסית החג השני נדב שלח לי קישור עם ההערה ש-"אני חושב שהנושא הזה קרוב ללבך". ואכן, הקישור הוביל לכתבה שדיווחה על סקר שנערך אצל כ-6000 סטודנטים ב-36 קולג'ים קהילתיים בארה"ב – מסוג הסקרים שתמיד גורמים לי לגרד בראש ולשאול "מה בדיוק ניסו לבדוק כאן?". כבר בכותרת הכתבה קראתי ש:
כזכור, רק לפני שבוע התייחסתי כאן לדבריו של לארי קובן שהזכיר לנו שאין עדות מחקרית ברורה שמראה שהתקשוב משפיע באופן חיובי על הישגים בלימודים. האם הסקר הזה מהווה נקודת אור במנהרה הארוכה והאפלה הזאת? האם עכשיו אפשר להכריז שלפחות בעיני סטודנטים בקולג'ים קהילתיים יש תחושה שהטכנולוגיה מסייעת להם?

כבר מראש עלינו לזכור שמדווחים לנו שסטודנטים חשים שהטכנולוגיה (הכוונה למגוון רחב של אמצעים תקשוביים) משפיעה על הציונים. לא מציינים כאן שיש קורלציה בין השימוש בטכנולוגיה לבין ציונים, אלא רק שהסטודנטים מרגישים שהטכנולוגיה מסייעת לשיפור בציונים. לכן, היה טעם לבדוק קצת מעבר לכותרת ולברר מי ערך את הסקר, ומה הוא גילה. וכאן עלי להודות שאני כמעט מצטער שעשיתי זאת. אני מרבה להדגיש שאינני איש מחקר, וזה משום שלא ניחנתי בתכונות הדרושות כדי לעצב ולבצע מחקר בצורה שיטתית ומעמיקה. עם זאת, נדמה לי שאני מסוגל לזהות מחקר טוב כאשר אני נתקל בו. במקרה הזה אמנם מדובר (רק) בסקר, אבל הפרסומים שמופיעים ברשת (שהם בוודאי פרי של יחצ"נות) מציינים שמדובר ב-"groundbreaking study", ואם יש כאן משהו "פורץ דרך" או "חלוצי", יש לנו הזכות לצפות למשהו רציני.

בכתבה שקיבלתי מנדב קראתי ש:

The survey showed that the positive results were strongly tied to proper use of the technology.
אין מנוס מלשאול האם אנחנו באמת זקוקים לסקר אצל 6000 סטודנטים כדי להגיע לקביעה מוזרה כזאת? את המילה "proper" אפשר לתרגם כ-"ראוי", "נכון", "נאות", "תקין", או "מתאים" (כל התרגומים האלה עולים דרך Google Translate). האם מישהו מבין עורכי הסקר ציפה שסטודנטים ירגישו שהישגים לימודיים טובים יהיו תוצאה של שימוש "לא נכון" בטכנולוגיה?

הסקר נערך על ידי ה-Lone Star College System, מערך קולג'ים קהילתיים גדול מאד במדינת טקסס. בדף ה-Executive Summary אנחנו לומדים שהממצאים יאפשרו לאנשי המנהל של הקולג'ים:

to hear the collective voice of American students and provides invaluable data on students’ needs, desires and dreams and how technology can help them achieve these goals.
אין ספק שזאת מטרה ראוייה, אבל קשה לקרוא לזה תקציר של ממצאי הסקר. הרי, אין כאן ממצאים בכלל. את אלה, אנחנו לומדים, קולג'ים שהשתתפו בסקר יכולים לקבל ללא תשלום. אחרים שרוצים לעיין בממצאים יצרכו לשלם $500, ואם מדובר בגופים פרטיים, $1000. יש כמובן אופציה נוספת – לקרוא את הסיכומים שהוצאו לעיתונות. מספר סיכומים כאלה מופיעים ברשת. האתר Campus Technology, למשל, מביא סיכום. שם מספרים לנו ש:
Key findings in the report reflect students' desire for reliable, effective technology that is used consistently by instructors:

  • Colleges should not implement technology for the sake of technology;
  • When technology is deployed, make sure that it works; and
  • Faculty members need to know how to use the technology and they should actually use it.
ספק אם מישהו יכול להתווכח עם ממצאים כאלה, ואני מניח שטוב שמישהו אסף את הנתונים שמוכיחים אותם. אבל אני מקווה שהמוסדות שאיתם אני עובד לא ירגישו צורך להוציא $500 כדי לקבל את הדוח המלא.

אולי תירוץ … אבל בכל זאת הסבר

בתחילת ספטמבר הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מצב התקשוב בבתי ספר. הכתבה התמקדה במחוז אחד במדינת אריזונה שלפני שש שנים פתח במהלך אינטנסיבי של הכנסת ציוד תקשובי רב לתוך בתי הספר שלו. עבור מי שעוקב אחר הנושא הזה, לא היה הרבה חדש בכתבה. עם זאת, היא בהחלט מיקדה את הבעיה המרכזית שבוודאי מוכרת לכולנו – על אף השימוש הרב במחשבים ובאינטרנט אצל המורים והתלמידים, לא נראה שיפור בציוני התלמידים.

הכתבה הוגנת מאד. מרואיינים בה מורים שמשוכנעים שהתקשוב מסייע להם בהוראה, ואחרים שאינם מתלהבים ממנו. כמו-כן, הכתבה מצטטת חוקרים שמדגישים שאין הוכחות מחקריות ליעילות של הכלים האלה לצד אלה שטוענים שאי-אפשר למדוד את הכדאיות של התקשוב בכיתה באמצעות המדדים המסורתיים. על אף העובדה שהפרטים הקטנים על מחוז אחד באמת מעניינים, קשה להגיד שהכתבה מלמד אותנו משהו שלא ידענו לפני-כן. אפשר אפילו לטעון שכבר קראנו גירסאות אחרות של הכתבה הזאת פעמים רבות בעבר. (לפני כמעט 15 שנים התפרסם מאמר בשם "אשליית המחשב" [The Computer Delusion] מאת טוד אופנהיימר. נדמה לי שהטענות שבכתבה הנוכחית בניו יורק טיימס כמעט זהים לאלה שאופנהיימר העלה אז במאמר שלו.)

לפני מספר ימים לארי קובן התייחס לכתבה שבטיימס בבלוג שלו. ליתר דיוק, קובן התייחס לתגובות לכתבה. קובן (שמצוטט בכתבה, וגם ראויין למאמר של אופנהיימר לפני שנם) מדגיש שהעדר השיפור בציונים איננו דבר חדש או מפתיע. למרות זאת, מה שבאמת מעניין בעיניו הם הנסיונות השונים של מומחים למיניהם לתרץ את העדר השיפור הזה:

None of this has surprised those of us who, over the years, have pointed out the lack of cause-and-effect between technology use and student test scores. What did surprise me, however, were the responses of journalists, academics, teachers, CEOs, vendors, and others who read the New York Times piece last month.
ומה יש בתגובות האלו שכן הפתיע אותו? קובן מקשר למספר תגובות, כאשר לדעתו כל אחת מהן מאפיין סוג שונה של הכחשה. זאת אומרת, שבמקום להסיק את המסקנה המתבקשת שהעדר נתונים מחקריים שמצביעים על קשר חיובי בין השימוש בתקשוב ושיפור בתוצאות במבחנים מוכיח שאין קשר כזה, התגובות מנסות לתרץ את העדר הקשר הזה.

קובן מציין ארבעה סוגים ראשיים של הכחשה:

  • להאשים את המבחן שאיננו בוחן את הדברים החשובים
  • להאשים את מבנה הכיתה שאיננו מאפשר שימוש מוצלח בטכנולוגיה
  • לטעון שהנתונים אכן נכונים, אבל שזה איננו הסיפור שצריכים לספר
  • לא להכיר במורכבות העצומה של לחולל שינוי בבתי הספר

הוא מביא דוגמאות לשלוש הגישות הראשונות, ומקשר לכתבה אחרת שמתארת את האחרונה.

על פניו, קובן צודק – רבים מאיתנו שמסנגרים על התקשוב בחינוך נאלצים לתרץ את העובדה שעל אף החדירה המאסיבית של מחשבים לתוך המערכת, עולם (חינוכי) כמנהגו נוהג. אבל יש טעם לשאול אם הדוגמאות שהוא מביא מהוות עדות ל-"הכחשה" או אם הן פשוט נסיון להסביר תופעה בעייתית. הרי ספק אם נכון להיום יש מישהו שטוען שאנחנו מצליחים להפיק את המיטב מהתקשוב בחינוך. כמו-כן, מעטים (אם יש כאלה בכלל) טוענים שרק על ידי הכנסת עוד ועוד ציוד מחשבי לתוך הכיתה ניתן יהיה לשפר את המצב. כולם מסכימים שצריכים גם לטפח את הפדגוגיה, ולהעמיק את ההבנה של המורים בשימוש בתקשוב. בנוסף, רבים מוסיפים שקשה לצפות לתוצאות חיוביות מפני שהלמידה שהתקשוב יכול לקדם איננה הלמידה שהמערכת החינוכית אמונה עליה היום. כמובן שאפשר לטעון שאין זה אלא תירוץ – והיות ולא צפוי שינוי גורף בדרכים שבהן פועלות מערכות החינוך, התירוץ הזה יוכל להמשיך לשרת אותנו עוד שנים רבות. אבל זה איננו שולל את האפשרות שבכל זאת יש אמת בטענה הזאת. אם אכן מדובר בהכחשה, אפשר להבין את הביקורת של קובן. אבל אם מדובר בנסיונות כנים להסביר את התופעה (ולהתמודד איתה), קשה להבין כלפי מי מכוונת הביקורת שלו.

לפני כחודשיים, לקראת ציון שנתיים לבלוג שלו, קובן פרסם שנית מאמרון שפורסם לראשונה בינואר 2010. במאמרון הזה קובן מתייחס לכמה מהתחזיות שלו בספרו משנת 1985 – Teachers and Machines: The Classroom Use of Technology since 1920, ספר שטוד אופנהיימר השתמש בו כדי לבסס את הביקורת שלו בשנת 1997. במאמרון הזה קובן סוקר כמה מהטעויות של עצמו בנבואת עתיד המחשבים בחינוך. הוא כותב:

So my 1985 prediction on teacher and student use of computers for classroom instruction was inaccurate and died a quiet death. Compassionate readers seldom remind me that I flopped in peeking into the future. The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.

Moreover, a quarter-century ago I ended the book by urging a moratorium on buying more computers. Whoa, was that a loser of a recommendation! Worse yet, I even repeated the call for a moratorium on deploying computers in schools—for largely the same reasons—in 2001. Of course, these calls were ignored then as they would be now.

כמובן שלא כל מה שהוא טען התבדה. הוא מוסיף, לדוגמה, שטענה אחרת, שהשימוש במחשבים בכיתה יהיה על פי רוב חסר מעוף ודמיון, אכן התממשה (ובצער אנחנו יכולים להוסיף "בגדול"). אם ניתן לחבר בין שני המאמרונים האלה, נדמה לי שהמסקנה המתבקשת (והלא מפתיעה) היא שקשה מאד לנבא את עתיד התקשוב בחינוך. קובן עצמו מודה שבנוגע לתחזיות גדולות, הוא צדק בערך חצי מהזמן (ולכן גם טעה חצי מהזמן). אבל אינני כותב את הדברים האלה כדי להעריך את יכולתו של קובן לנבא את העתיד, אלא לשאול, לאור הקושי לנבא, אם התגובות שאליהן קובן מתייחס הן רק תירוצים או ביטויים של הכחשה. אולי הן נסיונות אמיתיים להתמודד עם מציאות מורכבת.

בעיתונות הפופולארית מבקשים לחלק את הקהילה החינוכית לאלה המסונוורים על ידי התקשוב ואלה שמבינים שהוא איננו תרופת פלא (או לאלה שמבינים שהוא נחוץ לעתיד החינוך ואלה שמבקשים לשמור על החינוך כמו ש-"תמיד" הכרנו אותו). החלוקה הזאת, לחולמים מול הזויים, למשולהבים מול המעוגנים במציאות, ואפילו לטובים מול רעים, בוודאי מסייע למכירת העיתון. אבל המציאות היא שהחלוקה למחנות היא פיקציה. בעצם, כל הגישות האלו קיימות, בעת ובעונה אחת, בתוך אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך. כמה מאנשי החינוך המשולהבים ביותר כלפי התקשוב הם גם אלה שמשמיעים את הביקורת החריפה ביותר כלפיו. וכך צריך להיות. הם הרי פועלים הן מתוך הכרות עם המציאות, והן מתוך רצון עז לשנות אותה. נדמה לי שמה שקובן מכנה הכחשה איננה אלא נסיון להתמודד עם מציאות מאד מורכבת. הרי גם הוא, כמו היתר מאיתנו, בוודאי לפעמים מגלה שמתוך הנסיון להסביר הוא גולש למה שנראה לאחרים כתירוצים.

אולי יש אור בקצה המנהרה

מי שעוקב אחר העיתונות החינוכית איננו מוצא סיבות רבות לאופטימיות. באופן די ברור בארה"ב, באירופה, וגם אצלנו, המגמה היא לקראת יותר ויותר מבחנים סטנדרטיים ש-"מעריכים" תלמידים לפי ה-"הישגים" שלהם במבחנים האלה, ולאיסוף יותר ויותר נתונים שלכאורה אמורים לתת תמונה מקיפה על המתרחש בכיתה. התופעה איננה נובעת ישירות מהתקשוב, אם כי היכולת העצומה של המחשב לאסוף ולעבד נתונים ממריצה את התהליך. יותר מאשר מורים מתבקשים לחשוף את תלמידיהם לעולם הדעת, הם מצווים להכין אותם למבחן. (פרופ' דוד נבו התייחס לבעיה הזאת במהדורת החדשות של ערוץ 2 לפני כשבוע [בערך מ-1:25 דקות]).

אבל לפעמים אנחנו נתקלים (אני מודה, במפתיע) במגמה הפוכה. וההפתעה גדולה עוד יותר כאשר פוליטיקאים וקובעי המדיניות מבטאים אותה. השבוע מושל קליפורניה, ג'רי בראון, היטל וטו על הצעה לתיקון חוק שהונחה על שולחנו. מטרת החוק, SB 547, היתה להרחיב, ולכאורה לשפר, את המדדים שבאמצעותם מעריכים את תלמידי המדינה. במכתב המסביר את סיבת הווטו, בראון מסביר שעל אף העובדה שהוא מחייב הערכה של למידת התלמידים, המדדים המוצעים בחוק אינם סוג ההערכה הדרוש. (תודה לטים סטאמר שכתב על הווטו של המושל, אם כי משום מה לא קישר אל המכתב עצמו.) בראון כותב:

Finally, while SB 547 attempts to improve the API, it relies on the same quantitative and standardized paradigm at the heart of the current system. The criticism of the API is that it has led schools to focus too narrowly on tested subjects and ignore other subjects and matters that are vital to a well-rounded education. SB 547 certainly would add more things to measure, but it is doubtful that it would actually improve our schools. Adding more speedometers to a broken car won’t turn it into a high-performance machine.
בראון מציין שהיום מתעקשים לאסוף עוד ועוד נתונים על ביצועי התלמידים על מנת לזהות מה טוב ומה רע במערכת החינוך. אבל זה איננו הכיוון הרצוי:
Instead of recognizing that perhaps we have reached testing nirvana, editorialists and academics alike call for ever more measurement “visions and revisions.”

A sign hung in Albert Einstein’s office read “Not everything that counts can be counted, and not everything that can be counted counts.”

מה אוכל להגיד! לא ציפיתי למילים כאלה ממושל של מדינה. (מדובר בגישה שונה מאד מזאת של מושל קליפורניה הקודם שביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים לא מטעמים חינוכיים אלא מטעמים כלכליים בלבד.) אבל בראון לא רק מבקר את הרדיפה אחר עוד ועוד נתונים, הוא גם מצביע על כיוון אחר:
SB 547 nowhere mentions good character or love of learning. It does allude to student excitement and creativity, but does not take these qualities seriously because they can’t be placed in a data stream. Lost in the bill’s turgid mandates is any recognition that quality is fundamentally different from quantity.
במקום לאסוף עוד ועוד נתונים בראון מציע משהו מקורי בפשטותו – להפעיל מתוך קהילות בתי הספר ועדות מקומיות שיבקרו בהם, יצפו במורים, יראיינו תלמידים, יעיינו בעבודות התלמידים, ועוד. הוא מדגיש שאולי פעולה מהסוג הזה תשפר את איכות בתי הספר. לאור ההישגים הלא מעודדים של שיטת המבחנים הסטנדרטיים, בוודאי כדאי לנסות.

לחוג או ביחד בבית הספר (עם או בלי מחשב)

מסמך הרציונאל והחזון של משרד החינוך לתכנית התקשוב החדשה מדגיש את מיומנויות המאה ה-21. המסמך מציין חמש מיומנויות בקטגוריה הזאת (יתכן שיש עוד). בין אלה מופיעות גם "למידה שיתופית" וגם "פיתוח של לומד עצמאי". גם עצמאי וגם שיתופי? אפשר אולי לחשוב שיש כאן סתירה, אבל בעצם, מי שאיננו יכול ללמוד בכוחות עצמו יתקשה לתרום ללמידה שיתופית. לאור זה, אפשר לטעון ששתי התכונות האלו משלימות זו את זו.

ביכולתו של התקשוב לקדם את שתי המיומנויות. המחשב מאפשר ללומד להתקדם בקצב אישי, ובאותו הזמן הוא מאפשר יצירת קשר בין לומדים שאין ביניהם קירבה פיסית. אבל האם היכולות האלו מנוצלות בבתי הספר? ברוב המכריע של המקרים, תלמידים יושבים בכיתה לבדם, עיניהם למורה ולא לחבריהם. במציאות הזאת, הסיכוי שהכנסת מחשבים אישיים, או כלים דיגיטאליים אישיים אחרים, לתוך הכיתה תפעל לטובת הלמידה השיתופית איננו גדול.

במאמרון מלפני בערך שלושה שבועות אירא סוקול מתייחס לנושא הזה, ואף מחדד אותו. הוא מציין שאם המטרה היא למידה עצמאית, לא רק שהמחשב מספיק, אלא שהוא יעיל יותר מאשר בית הספר:

If students want to learn in isolation; if they want to sit at a desk and work on their own stuff, occasionally checking in with an "expert," they have no reason to come to school. They can do a lot better at home, or at their local coffee shop or even the public library, where both the coffee and the WiFi connection will be better.
סוקול איננו טוען שהמחשב איננו מסייע בלמידה שיתופית, אלא שלאור זה שהמחשב המחובר לאינטרנט מציע סביבת למידה אישית/עצמאית מצויינת, אין טעם שבית הספר יתחרה איתו. אבל המסקנה שלו איננו שבגלל זה צריכים לוותר על בית הספר. במקום זה הוא טוען שצריכים לייעד את בית הספר לתפקיד שבו הוא יכול להצטיין – הלמידה השיתופית.

כאחד שמבקש לקדם את התקשוב הבית ספרי, עלי להודות שאני חושש שהדגש הכמעט בלעדי על מידע שרווח היום במערכת החינוך מצמצם את ההבנה שלנו בנוגע לחינוך וללמידה. אין ספק שמידע חשוב. אבל רכישת מידע איננה המטרה היחידה של בית הספר, ואולי אפילו לא הראשית או המרכזית. לפעילויות חברתיות – חוגי דרמה ומוסיקה, אמנות וספורט – תפקיד חשוב מאד במערכת הכוללת של בית הספר.

ודווקא מפני שהתקשוב מאפשר לנו ללמוד באופן עצמאי בכל מקום מחוץ לבית הספר, אולי הוא יוכל לעזור לנו לחזק את המרכיבים החברתיים הלא תקשוביים שבית הספר יכול להציע.