אוריינות המידע היא, בין היתר, לדעת למי כדאי לפנות

מוסדות להשכלה גבוהה רבים מחייבים את הסטודנטים שלהם ללמוד בקורסים ל-"אוריינות מידע". וכך גם במילז גולג', קולג' קטן לבנות בעל מוניטין שבצפון קליפורניה. בכתבה בעיתון הקולג' של הימים האחרונים (שאליה הגעתי דרך הבלוג של מיכאל לורנזן) אפשר לקרוא תיאור תמציתי מאד של הקורס:
College 005 is meant to test students' basic skills in technology and researching skills to help with academic coursework. The College encourages students to complete it their first year.
ההמלצה לסיים את הקורס בשנת הלימודים הראשונה די הגיונית – הרי מטרת הקורס היא ליצור תשתית טכנולוגית ומידעית אצל הסטודנטיות כדי שהן יוכלו להמשיך את לימודיהן בהצלחה. (לקורס יחידות שעוסקות בשימוש בכלי אופיס של מיקרוסופט, ויחידות שעוסקות באיתור והערכת מידע.) סגל הגולג' משוכנע שהקורס חשוב מאד, ואפילו קבע שסטודנטיות אינן יכולות להרשם לקורסים לשנה הבאה עד שהן משלימות את חובותיהן בקורס בשנה שבה הן בחרו ללמוד בו. אבל למרות חשיבות הקורס, הוא איננו לציון, ולסטודנטיות עניינים דחופים יותר מאשר להקדיש כמה שעות לקורס ללא ציון. וכאן הנקודה שעושה את הכתבה למעניינת.

למדתי לצפות שכתבות מהסוג הזה מצטטות סטודנטים שמסבירים שהם אינם זקוקים ל-"אוריינות מידע" מפני שכולם כבר יודעים שכדי למצוא מידע כל מה שצריכים לעשות הוא להקליד מילות חיפוש לתוך גוגל, או לחפש בוויקיפדיה. למרות המספר הרב של מאמרים שבוכים על העדר כישורי הלמידה של סטודנטים, ועל כך שהיום הם כמעט לא מבקרים בספריות, המאמרים האלה ממשיכים להתפרסם בתדירות גבוהה. אבל הבנות במילז קולג' אינן מכריזות שהלימוד בספריה כבר מיושן. יש להן גישה ארחת. מתברר שמספר סטודנטיות בקולג' משלמות $25 (לפחות) לסטודנטיות אחרות כדי שהן ישלימו את חובות הקורס (כנראה מבחן באמצעות מחשב) עבורן.

נדמה לי שצריכים להודות שיש כאן גישה מקורית, ואולי אפילו גישה שמתבססת על חלק מכישורי המאה ה-21 שהיום פופולארי כל כך להזכיר. הרי אפשר למצוא כאן יוזמה, ואפילו מקצועיות (מי יודע – אולי הבנות שמרוויחות מהשלמת הקורס היום יהיו הספרניות של מחר), וכדי לדעת למי כדאי לפנות יש בוודאי צורך גם בכישורים תקשורתיים.

אז ברוח הזאת, אפשר להציע שאלה למבחן בקורס הזה: יוספה מבקשת $25 כדי להבחן במקומך בקורס, ואילו אלנה מבקשת $35. עייני בדפי ה-Facebook של שתי הבנות, ובדקי את מידת שביעות הרצון של הסטודנטיות שנעזרו בשרותיהן. שקללי את התוצאות שמצאת שם והציגי אותן כגרף באקסל. לסוף, באמצעות הגרף החליטי אם כדאי לשלם $10 יותר לאלנה.

דרך מקורית להיות מקורי?

דרך אזכור קצר אצל סטיבן דאונס הגעתי לכתבה קצרה באתר הגרדיאן הבריטי – The Art of Avoiding Plagiarism. הכתבה היא החדשה ביותר מתוך סידרה של רבות תחת הכותרת "כיצד להיות סטודנט" שהתחילה בשנת הלימודים האקדמית הקודמת. הכתבה באמת קצרה, ואיננה מכילה מידע שאיננו ידוע היטב, אם כי, בהתחשב במספר הסטודנטים שממשיכים להתפס על העתקות, מה ש-"ידוע היטב" איננו בהכרח ידוע לסטודנטים.

אז למה לכתוב על משהו שאיננו מחדש? בגלל המשפט הפותח, שמתאר את הדרך הטובה ביותר להמנע מפלגיאט:

The best way to avoid plagiarism is to avoid reading anything written by somebody else.
למען האמת, אפילו הדרך הזאת איננה בהכרח דרך מוצלחת. אנחנו סופגים את רעיונותיהם, ואפילו את מילותיהם, של אחרים לא רק דרך הקריאה, ומאד קשה (נו, פשוט בלתי-אפשרי, וכמובן גם לא רצוי) לחסום את עצמנו מהעולם שסובב אותנו. כפי שצויין במשפט השני של הכתבה:
Unfortunately, this is not really what higher education is supposed to be about.
אז עד כאן, המלצה נחמדה, אם כי לא ישימה, למניעת העתקות. אבל יש בסיפור הזה רובד נוסף, מהנה לא פחות.

סטיבן דאונס לא קישר לכתבה בגרדיאן, אלא למאמרון בבלוג של סב שמולר שבו מופיע הקישור. באותו מאמרון שמולר מדווח על התכתבות בינו לבין העורכים של הגרדיאן וגם עם הילרי סוויין שכתבה את הכתבה על העתקות. באותה התכתבות, שנערכה רק מספר ימים לפני פרסום הכתבה, שמולר התלונן על כך שכתבה אחרת של סוויין מחודש אוגוסט (The Art of Being Virtual) התבססה במידה רבה, ובאופן ברור, על מאמרון שהוא כתב, אבל העובדה הזאת לא צויינה בכתבה. לפני מספר ימים הכתבה עודכנה, ועכשיו מציינים את החוב לשמולר.

אין ספק, לא רק סטודנטים צריכים ללמוד כיצד להמנע מהעתקות, או לפחות ללמוד לציין את המקורות שלהם באופן ברור.

מאמרון מיותר?

לפני כשבוע, במהדורת האינטרנט של חודש נובמבר של הירחון Wired, התפרסם הספד לבלוגים מאת פול בוטין: Twitter, Flickr, Facebook Make Blogs Look So 2004. בוטין מסביר שאם לפני ארבע שנים היה הגיון בפתיחת בלוג, היום מספר גורמים מתחברים יחד להפוך את המאמץ ללא כדאי. בין היתר, הוא מציין שהיום יש אתרים שמפרסמים "בלוגים" שהם בעצם טורים של עיתונאים, ואלה דוחקים את הכתיבה האישית שפעם היתה אופיינית לבלוגים רחוק מעיני הציבור. בגלל התפוצה הרחבה של אתרים כאלה קשה למצוא, ואולי אין טעם לכתוב, בלוגים עצמאיים. בנוסף, הוא טוען שכלים אחרים, כמו כלים ל-microblogging, כלים להפצת סרטי וידיאו אישיים, או רשתות חברתיות כמו Facebook, מאפשרים פרסום מהיר יותר, והפצה טובה יותר. הוא פוסק:
The time it takes to craft sharp, witty blog prose is better spent expressing yourself on Flickr, Facebook, or Twitter.
אני בלוגר. מספר פעמים בשבוע אני מתיישב ומהרהר בכתיבה, ואחרי שאני פחות או יותר מצליח להבהיר משהו לעצמי, אני מקליק על "פרסם", כאמירה לעצמי שאם כך אני חושב, אז ראוי שאעמוד אחרי הדעה הזאת. אבל לא מצאתי את עצמי בתיאור של בוטין. התמונה של הבלוגר שמצטייר מדבריו הוא של אדם שקודם כל מחפש קהל, וכאשר הוא מזהה קהל אפשרי, הוא כותב אל הקהל הזה בתקווה שהוא יזכה לתפוצה ולפרסום. אין, כמובן, שום פסול בתפוצה (ואפילו לא בפרסום) אבל הבלוגר שבוטין מתאר מונע קודם כל על ידי מניעים חיצוניים, ואילו אני רואה את המניע הראשי של כתיבה לבלוג כמשהו שבא מבפנים.

בוטין משוכנע שבהשוואה לכלים חדשים יותר, הכלים המקובלים לכתיבה לבלוג דורשים מאמץ רב מדי:

Social multimedia sites like YouTube, Flickr, and Facebook have since made publishing pics and video as easy as typing text. Easier, if you consider the time most bloggers spend fretting over their words.
במילים אחרות, במקום להשתמש בכלים החדשים האלה ולפרסם מהר, מי שכותב לבלוג (מהסוג הישן) מקדיש זמן רב מדי בבחירת המילה המדויקת. הוא מתייסר על מציאת הניסוח המתאים ביותר, למרות שלאף אחד לא ממש איכפת.

האמת היא שיש לי תחושה שבוטין קצת מתבדח. דבריו כאילו קורצים לעבר מקטרגי ה-Web 2.0 ומכריזים "חשבתם שאנחנו נורא שטחיים? אנחנו אפילו עוד יותר שטחיים מאשר חששתם!". עבור הבלוגר שבוטין מתאר, התוכן או המהות של האמירה אינם חשובים, אלא רק התפוצה הרחבה.

אבל עלי להודות שאפילו אם המאמר של בוטין העניק לי הזדמנות להרהור הפנימי/החיצוני הזה, בסיום הכתיבה אינני בטוח שהוא היה כל כך נחוץ. מי שירצה לכתוב בלוג בוודאי ימשיך לעשות זאת, גם אם בירחון מוערך כמו Wired מכריזים שמדובר באמצעי תקשורת מיושן.

האם כולנו יכולים לכתוב?

לפני שבוע ראובן ורבר שלח לי קישור למאמר מהנה ביותר – The Term Paper Artist – וידוייו של אדם שבמשך מספר שנים התפרנס מכתיבת עבודות לפי הזמנה להגשה בבתי ספר ובקולג'ים. המאמר גדוש בסיפורים פיקנטיים על סטודנטים שהיו מוכנים לשלם כסף טוב כדי לקבל עבודה מוכנה להגשה כאשר ברור היה שלא היה להם מושג מה נלמד בקורסים שבהם היו רשומים, ולא הבינו בכלל כיצד לכתוב עבודה.

בין סיפור לסיפור יש במאמר גם כתב אישום חריף כלפי מוסדות להשכלה גבוהה שמוכנים לקחת כסף מסטודנטים ולרשום אותם כלומדים מן המניין למרות שהסיכוי שהם יסיימו את לימודיהם בהצלחה ויקבלו תעודה היה קלוש מלכתחילה. בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים על הנושא הזה – האם ההשכלה הגבוהה מתאימה לכולם – ומדובר בנושא חשוב אבל גם בעייתי. הנושא מתקשר יותר מדי בקלות לגישות שגולשות לאליטיזם, ואפילו לגזענות, דוגמת זו של צ'רלס מורי (מאמר די חדש מאת מורי – The Age of Educational Romanticism – מועתק במספר אתרים ברשת).

למרות שנהניתי מאד מהמאמר, לא חשבתי שאכתוב עליו כאן (ואם מותר לי וידוי קטן, הדברים שעליהם אני כותב כאן הם אחוז קטן מכל מה שאני מצליח לקרוא, ויש גם המון שאינני מספיק לקרוא שבוודאי ראוי לקריאה ולהתייחסות). אבל משהו שטים סטאמר כתב על אותו מאמר אתמול העלה זווית חינוכית ששכנע אותי שבכל זאת כדאי להקדיש לו מספר פיסקאות. כמו רבים אחרים, סטאמר שואל אם באמת רצוי שכל בוגר תיכון ימשיך לקולג', אבל בהמשך, הוא שואל שאלה שמחפשת את שורש הבעיה במקום אחר:

Or it could be that teachers need to reconsider whether the “classic” term paper is still a valuable learning experience in a time when finding one is just a Google away.
אינני בטוח שהבעיה קשורה לעידן החיפוש המהיר באינטרנט. תלמידים וסטודנטים התקשו לכתוב עבודות גם לפני שגוגל אפשרה להם למצוא אחת מן המוכן, או להרכיב אחת בהעתקה והדבקה, בקלות רבה כל כך. כותב המאמר המקורי מזהה את הבעיה במקום אחר, מקום שנראה לי כהגיוני יותר:
I know why students don't understand thesis statements, argumentative writing, or proper citations.

It's because students have never read term papers.

הציפייה שסטודנט שמגיע לקולג' יהיה מסוגל לכתוב עבודה שמפתחת רעיון בצורה עקבית, כאשר הוא כמעט מעולם לא קרא כתיבה מהסוג הזה, ובוודאי לא זכה להדרכה על כיצד לקרוא כתיבה כזאת, איננה הגיונית. סטאמר בוודאי צודק שהמציאות האינטרנטית מחייבת אותנו לשקול מחדש את סוגי העבודות שיש לדרוש מתלמידים ומסטודנטים. אבל גם אם דרוש שינוי בסוג העבודות, ספק אם גם אלה ייכתבו בהצלחה בלי הדרכה מתאימה. עבודה כתובה שונה מדיווח בקול רם. היא דורשת מבנה וארגון שונים מאשר הדיבור. ובוודאי קשה ללמוד לכתוב עבודה מבלי לקרוא עבודות ובדרך הזאת להפנים את סגנונן הנכון. אולי יש מקום להרהר כאן בעניין השימוש בבלוגים בתהליך הכתיבה. מצד אחד, הבלוג יכול לשמש בסיס לאיסוף ולארגון המחשבות. הוא יכול להוות מרחב שבו הגרסאות הראשונות של עבודה מתחילות לקבל צורה. אך לעומת זאת, הוא יכול לתת לגיטימציה לפרסום של מה שעדיין איננו מוכן לפרסום.

אינני בטוח שבתי ספר יתחילו בקרוב ללמד איך לכתוב עבודות (עם או בלי הסיוע של בלוגים), אבל לפחות אפשר להתנחם בכך שעד שהם יעשו זאת, אנשים כמו ניק מאמטס, שכתב את המאמר המהנה הזה, יוכלו להמשיך להתפרנס.

המשבר הכלכלי ותרבות החינם

לא היה קשה לחזות שהמשבר הכלכלי העולמי יעורר חששות בנוגע לעתידם של כלים אינטרנטיים חינמיים. בעידן של צמצומים, כאשר פיטורים רבים כנראה בפתח, כאשר אין כסף להשקיע בפיתוח, וכאשר תקציבי פרסום מקוצצים, סביר להניח שחברות אינטרנטיות יתקשו להמשיך להפיץ את הכלים שלהם ללא תמורה.

לפני כשבוע סילביה מרטינז כתבה על המשבר הכלכלי, ועל השתמעויותיו האפשרויות בתחום התקשוב בחינוך. היא תיארה מצב היפותטי של חברה בעלת מוצר של Web 2.0:

If you want to try to skinny it out, you cut expenses to the bone – like marketing, promotions, and staff. You put new features on hold and try to make money on what you’ve already got. And of interest to educators … you cut your support to areas least likely to make money, particularly small niche markets like schools.
בהחלט יתכן מצב שבו לא יהיו לבתי הספר תקציבים לטכנולוגיה, והכלים החינמיים שאנחנו מכירים היום כבר יעלו כסף (שבתי הספר לא יוכלו לשלם) או פשוט ייעלמו.

מדובר במצב שיכול לאיים על העתיד של קידום התקשוב בחינוך, וקשה לראות את המצב הזה כמעודד. אבל זה בדיוק מה שרואה אנדרו קין. בזכות הספר שהוא כתב (The Cult of the Amateur) ומאמרים רבים, קין כבר הפך את ביקורת תרבות האינטרנט למקצוע (ולמקור הכנסות מכובד). בכתבה שהוא פרסם לפני יומיים הוא חוזה עתיד אינטרנטי דומה לזה שמרטינז מתארת, אבל בעיניו, מדובר בהתפתחות חיובית שבמוקדם או במאוחר היתה צריכה להגיע:

The equivalent photos of today's economic hard times — displayed for free, of course, on Flickr — may be represented by images of unemployed people in front of their computers cheerfully donating their labor to Wikipedia.
הוא מסביר, בלגלוג בלתי מרוסן, שכאשר האבטלה תגבר, לאותם מובטלים יהיה המון זמן על מנת לתרום לפרויקטים חינמיים (חשוב להדגיש שקין מתקשה להבחין בין פרויקטים של קוד פתוח לבין כלים של Web 2.0 שגם כאשר הם בחינם, אינם בהכרח מבוססים על קוד פתוח):
Hundreds of thousands, and perhaps millions, of newly redundant Americans will have nothing to do all day except contribute to wikis or become citizen journalists or "work" on their Facebook or MySpace pages.
עבור קין, הרעיון שמישהו יתרום מזמנו וממרצו ללא תמורה הוא רעיון מגוחך. בעולם כפי שהוא מבין אותו, אנשים פשוט לא עושים דבר בלי מניע או תמריץ כלכלי. קשה לא להסתיר את השמחה לאיד שמתעוררת אצלו כאשר הוא רואה שבקרוב המצב הכלכלי יהפוך את ימי החינם העליזים לנחלת העבר:
The altruistic ideal of giving away one's labor for free appeared credible in the fat summer of the Web 2.0 boom when social-media startups hung from trees, Facebook was valued at $15 billion, and VCs queued up to fund revenue-less "businesses" like Twitter. But as we contemplate the world post-bailout, when economic reality once again bites, only Silicon Valley’s wealthiest technologists can even consider the luxury of donating their labor to the latest fashionable, online, open-source project.
המאמר של קין עורר תגובות רבות בבלוגוספירה – וגם זה היה צפוי. הרי לא רק שקין טוען שאין שום הגיון כלכלי בקוד פתוח, נדמה שהוא גם מייחל למשבר שיוכיח שהוא צודק. מספר מבקרים מציינים, בצדק, שקין מבלבל בין כלי Web 2.0 חינמיים, ולבין פרויקטים של קוד פתוח, אך למרות שמדובר בהבחנה חשובה, במקרה הזה היא נראית לי מיותרת. הדקויות האלו אינן מעסיקות את קין, שסגנונו הוא ביקורת גורפת. אבל התגובות האלו לא מתמקדות בהעדר ההבחנה הזאת בלבד. הן נוגעות ממש בנפש האדם, ומנסות לזהות את המניעים האמיתיים למעשיו. כזכור, עבור קין המניע האנושי היחיד הוא הרווח הכלכלי, והוא מבטל כל סיבה אחרת. מתיו טרוסט, שכותב בבלוג של TED (שסרטי ההרצאות של הגוף הזה מוכרות מאד ברשת, ותמיד מרתקים) מצטט את יוחאי בנקלר (The Wealth of Networks עמ' 98) כדי להצביע על גישה אחרת:
For all of us, there comes a time on any given day, week, and month, every year and in different degrees over our lifetimes, when we choose to act in some way that is oriented toward fulfilling our social and psychological needs, not our market-exchangeable needs. It is that part of our lives and our motivational structure that social production taps, and on which it thrives. There is nothing mysterious about this. It is evident to any of us who rush home to our family or to a restaurant or bar with friends at the end of a workday, rather than staying on for another hour of overtime or to increase our billable hours; or at least regret it when we cannot.
נדמה לי שיש כאן קשר ישיר, וחשוב, לחינוך. לעתים קרובות אנחנו שומעים שהסיבה שהטכנולוגיה חייבת לחדור לתוך בתי הספר היא כדי שהתלמידים של היום יהיו מסוגלים להיות מפעילי הטכנולוגיה של מחר. אבל אפילו אם יש הגיון כלכלי בטענה הזאת, היא מפספסת את העיקר, ובגדול. קליי שירקי מדגיש שהתפוצצות הפעילות היוצרת ברשת היא פונקציה של הזמן שמשתחרר כאשר אנחנו מפסיקים להיות צרכני תרבות בלבד (ומפסיקים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות) ומתחילים להיות יוצרי תרבות. הוא טוען שאנחנו מגלים שקל, ונעים, לנו לתרום למפעלים משותפים. בעצם, זאת הברכה הגדולה של הטכנולוגיה – היא יוצרת תשתית איתנה שעליה ההתנהגות שבנקלר מתאר יכול לבוא לביטוי ולפרוח. כאשר יש בידינו כלים שמאפשרים שיתוף פעולה אלטרואיסטי, חשוב ביותר שבתי הספר יילמדו כיצד לנצל אותם ולהפיק מהם את המרב.

כנראה שאנדרו קין פשוט לא מבין את זה. נקווה שלעומתו, מורים כן יבינו – ויעודדו את תלמידיהם ליצור ולתרום לא מפני שזאת דרך להרוויח עושר, אלא מפני שזאת דרך אמיתית לאושר.

אולי בכל זאת יש בהם משהו

המונח "כישורי למידה של המאה ה-21" איננו מרשים אותי במיוחד. כאשר אני צולל מעבר לכותרת כדי לחפש קצת תוכן, אני מגלה שמדובר בשם די ראוותני לאוסף של כישורים ששייכים לא רק למאה ה-20, אלא אפילו למאות שקדמו לה. נדמה לי שכל מערכת חינוכית שמבקשת להכשיר אזרחים נאורים ולא רק פועלי יצור צייתניים מעוניינת לפתח כישורים כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, אוריינויות מרובות, וכל יתר מילות המפתח שנושאי דגל "כישורי המאה ה-21" מנסים למכור לנו כאילו הם משהו חדש. אבל פריט דואר שהגיע אלי אתמול עורר בי קצת יותר כבוד כלפי המונח.

משום מה, אתמול מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי עותק של מבחן לכיתה ח' משנת 1895 במדינת קנסס. נתקלתי במבחן הזה לראשונה לפני כשש שנים, ואחרי חיפוש די מהיר מצאתי מקור אחד שמציין שהוא הופיע ברשת לראשונה בשנת 1996. לקבצים מהסוג הזה יש, כמובן, חיים משלהם. כולנו ממשיכים לקבל, לדוגמה, הודעות על הכסף שביל גייטס לכאורה מבקש לחלק לנו, או על הבקשה האחרונה של ילד חולה, למרות שבמקרים רבים תוקפן של ההודעות האלו, אם הן בכלל היו נכונות מלכתחילה, פג לפני שנים. אבל במקרה של המבחן הזה, נדמה לי שלא מדובר רק במחזוריות מקרית. אני מניח שהמבחן הזה זוכה לעדנה מחודשת דווקא עכשיו מפני שהיא לכאורה מחזקת את הטענה שמערכת החינוך נכשלת ואיננה מעניקה לתלמידיה את הידיעות הבסיסיות שמערכת חינוכית אמורה להעניק. (הטענה הזאת איננה, כמובן, חדשה, אבל היא מתעוררת מחדש לעתים קרובות – הפעם אולי מפני שהמטוטלת של חשיבות מקצועות היסוד שחוק ה-NCLB מדגישה נמצאת כעת בקצה של המתנגדים, ולכן אלה מחייבים את הדגש הכמעט בלעדי ביסודות מחפשים תחמושת נגדית.) הוצאת המבחן הזה מהנפטלין מחזקת אמירות נוסח "לפני מאה שנים, בתי הספר עסקו בהוראת ידע חשוב, והציבו סטנדרטים גבוהים, ואילו היום בתי הספר עסוקים במקצועות משניים ומיותרים, ומדגישים תכונות כמו 'יצירתיות'".

כזכור, המבחן הזה מתגלגל באינטרנט לפחות עשור (יש אפילו גירסה עם תשובות לשאלות). מספר אנשים ניסו לבדוק את מהימנותו, והמסקנה היא שהיא אכן אותנטית – היה מבחן כזה בשנת 1895, אם כי לפחות מקור אחד מטיל ספק בכך שהוא היה מיועד לתלמידי כיתה ח'. אבל אפילו אם לפני 100 שנים הציפייה היתה שתלמידי כיתה ח' במדינת קנסס יכלו לענות על השאלות שבמבחן הזה, לא ברור שזה מלמד אותנו משהו על רמת ההשכלה שלהם אז. בגלגולים של המבחן בדואר האלקטרוני בדרך כלל מתלווה אליו השאלה "האם אנחנו, היום, יכולים לעבור את המבחן הזה?". ביסוד השאלה הזאת יש כמובן, ההנחה שמי שיכול לעבור את המבחן בהצלחה ייחשב כמשכיל, אבל לא ברור אם ההנחה הזאת מוצדקת. יש שאלות (לטעמי, במיוחד אלה בגיאוגרפיה) שהן מאד מעניינות, ואולי מצביעות על צורך בהבנה ולא רק בשינון, אבל באופן כללי על מנת לעבור את המבחן התלמיד נדרש לזכור אוסף אדיר של פרטים, אבל לא בהכרח להבין אותם, או לדעת מה לעשות איתם.

אתר ניפוץ המיתוסים המפורסם Snopes איננו מתייחס למהימנות המבחן. במקום זה הוא מעלה ספקות לגבי הטענה שהמבחן מראה שהרמה של החינוך לפני 100 שנים היתה גבוהה יותר מאשר היום. הוא מציין שמספר נושאים שהיום נחשבים כחשובים כלל אינם מוזכרים במבחן:

To pass this test, no knowledge of the arts is necessary (not even a nodding familiarity with a few of the greatest works of English literature), no demonstration of mathematical learning other than plain arithmetic is required (forget algebra, geometry, or trigonometry), nothing beyond a familiarity with the highlights of American history is needed (never mind the fundamentals of world history, as this exam scarcely acknowledges that any country other than the USA even exists), no questions about the history, structure, or function of the United States government are asked (not even the standard "Name the three branches of our federal government"), science is given a pass except for a few questions about geography and the rudiments of human anatomy, and no competence in any foreign language (living or dead) is necessary.
כבר בעבר ציינתי כאן שהעיסוק ב-"כישורי למידה של המאה ה-21" נראה לי קשור יותר לנסיון לשווק טכנולוגיות חדשות (ויקרות) מאשר לצרכים לימודיים שנוצרו עם המאה החדשה. אבל אם אני צריך לבחור בין הכישורים ה-"חדשים" האלה לבין החזרה ל-"למידה" שמסתמכת על שינון של עובדות יבשות ותלושות, ברור לי במה אני בוחר.

יפה דורש, יפה …

מדי פעם אני נותן לאמרונים שמתפרסמים כאן את התג "הרהורים". הקטגוריה היא, כמובן, כללית למדי, קטגוריה שכאילו אומרת שמה שכתבתי פשוט איננו שייך לשום תחום שאפשר להגדיר באופן ברור. ביסודו של דבר, כל מה שמתפרסם כאן אינו אלא "הרהורים", ופעם אחר פעם אני מדגיש שהערך הבסיסי ביותר של בלוג הוא בכך שהוא מהווה מרחב שבו אפשר לבחון מגוון נושאים, ואת ההתייחסות האישית המתפתחת שלי לנושאים האלה. אך משום מה, למרות הכוונה שלי "לחשוב בקול רם", אני חושש שמה שלבסוף מופיע על הצג נראה כמאמר גמור, כאמירה מלוטשת, והחשיבה שבדרך, הספקות, ה-"אמנם"-ים הרבים שהם חלק חשוב ביותר של הכתיבה, אינם באים לביטוי.

אין, כמובן, שום פסול בכך, אבל על פי רוב הכוונה שלי איננה להסיק, או להציג, מסקנות חותכות, אלא לבחון נושאים מהיבטים רבים. הבחינה הזאת אמנם מתרחשת, אבל היא לא נראית במה שמתפרסם כאן כמאמרון גמור. פעמים רבות, עד שמאמרון מגיע לפרסום, המשפטים הראשונים שבתחילת התהליך נתנו לכיוון להמשך, נעלמים לגמרי. לפעמים תוך כדי כתיבה אני מגלה שאני בעצם "מבין" נושא מסויים בצורה מאד שונה ממה שחשבתי תחילה. לפעמים אני מתחיל את הכתיבה עם כוונה ברורה להביע דעה נחרצת, ועד שאני מסיים את הכתיבה, ההתייחסות הקצת מרוחקת שנוצרת מראיית המילים שלי על הצג גורמת לי לשנות את הכתוב, להעביר משפטים שחשבתי שיהוו סיום להתחלה של פיסקאות כדי שאוכל להתמודד, להתעמת, איתם בהמשך. אין שום דבר חדש באמירה שהכתיבה היא תהליך, אבל אני חושש שבמקרים רבים בבלוג הזה, מה שבולט לעין הקורא איננו התהליך אלא ההצהרות ה-"גמורות", ולא זאת הכוונה.

ולמה דווקא עכשיו אני כותב את ההרהורים האלה? אתמול, רגע לפני ההקלקה על "פרסם", חשבתי לעצמי שאותם דברים שעמדתי לפרסם באמת היו, במקרה הזה, הרהורים בלבד. בראש שלי היה קשר ברור בין הפיסקה הראשונה שטענה שביסודו של דבר בית ספר הוא מסגרת, לבין הפיסקה האחרונה שהצביעה על מה בתי ספר צריכים לעשות כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם ה-"רעש" סביבם. אבל אפילו אם לי זה היה ברור, הייתי רחוק מלהיות בטוח שהצלחתי להמחיש את הקשר הזה לאחרים. ובכל זאת, מתוך התחושה שהחובה הראשית שלי היא לעצמי, שעלי להשתמש במרחב הזה על מנת להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, בחרתי לפרסם.

אולי באופן לא מפתיע, המחשבות האלו עלו סביב הנושא הספציפי של Publish, then Filter. תוך כדי הכנת המאמרון הקודם נזכרתי במאמרון של ויל ריצ'רדסון שהתייחס לנושא הזה. כאשר כתבתי על המאמרון הזה, עוד בחודש מרץ, ציינתי את התגובות של דין שרסקי ושל גרי סטייגר למאמרון של ריצ'רדסון. שניהם טענו שבעידן הבלוג, כאשר די בהקלקה על כפתור כדי לפרסם ברשת, אנחנו זקוקים לאמצעים שיעזרו לנו להבחין בין החשיבה בקול רם שמופיע שם, לבין עבודות שעברו עריכה ושאפשר להחשיב אותם ל-"גמורות". סטייגר הדגיש שקיימת סכנה בכך שכאשר האינטרנט מתמלא בכתיבת בוסר, תלמידים יחשבו שאין חשיבות בעריכה ובליטוש. כאשר אנחנו משבחים תלמידים על כך שעבודות שלהם מופיעות באינטרנט, למרות שאלה אינן איכותיות, נוצר מצב שבו באנו לברך, אך יצאנו מקללים.

אני משוכנע שזאת סכנה אמיתית, סכנה שדורשת מאיתנו לראות לא רק את הפן החיובי של הבלוג. כמו-כן, אני מודע לעובדה שאותם הרהורים שהעליתי אתמול הם חלק מתהליך של בירור עצמי, בירור שעדיין לא הבשיל. אבל אני גם משוכנע שאם יש קוראים לבלוג הזה, הקוראים האלה יודעים שיותר מאשר אני כותב כאן בשבילם, אני כותב כאן עבור עצמי. אני מקווה, כמובן, שההרהורים שעולים כאן מתקבלים כהזמנה לאחרים להמשיך את ההרהור – גם לעצמם וגם לאחרים. עם זאת, אני מניח שלא מזיק שאצהיר מדי פעם שמה שמתפרסם כאן הוא בראש ובראשונה חשיבה בקול רם – אפילו אם אני בטוח שאם יש כאן קוראים, הם יודעים את זה. האחריות ל-Publish, then Filter, חלה על כולנו.

ללמוד לאהוב את הרעש?

למידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת – לא רק בבית הספר, וללא ספק יש חשיבות רבה ללמידה בלתי-פורמאלית. אבל מה שמבדיל בין למידה באופן כללי לבין למידה בבית הספר היא קיומה של סביבה מובנית שנותנת כיוון וקצב, וכמובן גם תוכן, ללמידה. במילים אחרות, בית הספר הוא מערכת של שיעורים שמחולקים לפרקי זמן קבועים, של מקצועות שנלמדים בסדר מסויים, ושל מקורות שקיבלו אישור לשימוש. הרכבם הספציפי של המאפיינים האלה משתנה מחברה לחברה, אבל בלי סביבה מובנית עם המרכיבים האלה, אין בית ספר. אין זה אומר שלמידה איננה יכולה להתרחש בלעדיהם, אלא רק שאותה למידה לא תהיה במסגרת בית ספרית.

ההרהורים האלה התעוררו אצלי בעקבות מאמרון בבלוג ReadWriteWeb שהתפרסם לפני יומיים – Is Online Noise Really Bad for You?. (ליתר דיוק, המאמרון התפרסם שוב עכשיו – עורכי הבלוג החליטו, בצעד קצת יוצא דופן, לפרסם אותו שוב, עם כמה עדכונים. הוא התפרסם לראשונה לפני מספר חודשים). המילים חינוך, או בית ספר, אינם מוזכרות במאמרון, אבל נדמה לי שיש לו השתמעויות חשובות לנושא החינוך בעידן האינטרנט.

המאמרון מציין את חשיבותם של כלים אינטרנטיים שבעזרתם ניתן לצמצם את היחס בין התוכן שאנחנו מבקשים למצוא באינטרנט לבין כמות ה-"רעש", המידע שאיננו קשור, או איננו חשוב, שמגיע אלינו. מוזכרים בו כמה כלים די מוכרים דוגמת RSS, או מעקב אחר האתרים שמסומנים בתג פופולארי בדלישס. אבל כפי ששם המאמרון רומז, השאלה המרכזית איננה כיצד לסנן, אלא האם הסינון באמת פועל לטובתנו. כפי שכתוב שם:

Filtering isn't everything it's cracked up to be, though, and you wouldn't want to live in a fully filtered world all the time.
כזכור, הסינון הוא מרכיב בלתי-נמנע, אפילו אינהרנטי, של בית הספר. במאמר שפרסמתי לפני תשע שנים הרהרתי אם הפתיחות, שהיא מרכיב מרכזי באינטרנט, עשויה לאיים על קיום מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה (וכמובן שלא הייתי היחיד לשאול שאלה כזאת). נדמה לי שמאז למדתי שלא כל מה שמאיים על מערכת החינוך יגרום לה להעלם. האינטרנט לא יביא לביטול בית הספר, אבל בית הספר חייב להכשיר את תלמידיה לתפקד בעולם עם הרבה פחות מסננים מסורתיים מאשר בעבר. נכון להיום זה לא קורה.

המאמרון ב-ReadWriteWeb מדגיש את החיוב ב-"רעש". הוא טוען שככל שאנחנו נחשוף את עצמנו לקולות רבים, גדל הסיכוי שניתקל במשהו בלתי צפוי אך חשוב או מועיל לנו:

The less limited the boundaries of your scope of view are, the more likely you may be to find things you didn't even think to look for.
אין חדש בטענה הזאת, אם כי בשלב הנוכחי של עידן האינטרנט השמעתה די מרעננת. בזמן האחרון התרגלנו לשמוע טענות על כך שאנחנו מוצפים במידע, ושמענו מעט מאד התייחסות חיובית לחשיפה המרובה הזאת. סביר להניח שבחינוך נמשיך לסנן מידע לפני שהוא מגיע לידי התלמיד. היה עדיף לעזור לתלמיד ללמוד לסנן מידע בעצמו, או לעודד אותו לא להרגיש מאויים על ידי כמויות גדולות של מידע, אבל נכון להיום, אין זה קורה.

אם אחד התפקידים של המערכת החינוכית היא להכשיר את התלמיד לעולם בו הוא חי, אז היא חייבת לעזור לתלמיד להתרגל למצב של הצפת מידע. שני הוגים חשובים, בספרים החדשים שלהם, מזהים את הצפת המידע כמאפיין מרכזי של עידן האינטרנט, והם טוענים שזמינות המידע מחייבת שינוי בהתייחסות שלנו כלפיו. בספרו Everything is Miscellaneous דייוויד ויינברגר קובע שבעידן האינטרנט אחד מעקרונות ארגון המידע החשובים הוא Filter on the way out, not on the way in (עמ' 102), וקליי שיקרי, בספרו Here Comes Everybody מכנה את הרעיון הזה Publish, then Filter ומקדיש לו פרק שלם (עמ' 81). הם מסבירים שבעבר, כאשר אמצעי הפרסום היו יקרים, סינון האיכותי מהטפל היה דרך הגיוני לחסוך בהוצאות, ואילו היום, כאשר הפרסום דרך האינטרנט כמעט איננו עולה דבר, אין הצדקה במניעת הפרסום. וכמובן, כתוצאה, הסינון נעשה אחרי הפרסום, והוא בידי הקורא עצמו, ולא בידי המו"ל או העורך.

עבור מי שגדל במערכת חינוכית שמקפידה לסנן עבורו מידע, יש משהו מאיים ב-"רעש" שאופף אותו בעידן האינטרנט. אם במהלך לימודיו תמיד קובעים למה תלמיד ייחשף ומה לא, כאשר הוא פוגש "רעש" מחוץ לבית הספר, הוא מתקשה להתייחס אליו בחיוב. אבל היום אי-אפשר למנוע מפגש עם ה-"רעש", וכדי שבית הספר ימלא את תפקידו כראוי, הוא צריך לפעול על מספר מישורים. בית הספר צריך ללמד את השימוש בכלים שמאפשרים סינון מידע, הוא צריך להקנות את ההבנה שמלאכת הסינון נמצאת היום בידי הפרט שקולט מידע ולא בידי מי שמפיץ אותו, והוא צריך לפתח אצל התלמיד יחס חיובי כלפי ה-"רעש" שממנו תובנות חדשות והקשרים חדשים יכולים לצמוח.

סוף סוף הוכחה שהאינטרנט טוב לבריאות?

כתבה מלפני מספר ימים באתר של חדשות CNN נושאת את הכותרת שבוודאי משמחת כל חסיד אינטרנט:
הכתבה מדווחת על מחקר שנערך ב-UCLA שבדק 24 מבוגרים, בין הגילאים 55 – 78. הנחקרים חולקו לשתי קבוצות – אלה שהיה להם נסיון בשימוש באינטרנט, ואלה שלא. תוצאות המחקר רומזות שהעיסוק בחיפוש באינטרנט מעודד פעילות מוחית:
Members of the technologically advanced group had more than twice the neural activation than their less experienced counterparts while searching online. Activity occurred in the region of the brain that controls decision-making and complex reasoning ….
כחובב אינטרנט מושבע, אני מניח שאני צריך לצהול בעקבות הממצאים האלה. הנה, כדי לשמור על צלילות הדעת בגילאים מתקדמים פשוט צריכים להתמיד בעריכת חיפושים באינטרנט. ובכל זאת, עם כל הרצון לשמוח, חייבים להודות שקשה להסיק מסקנות ממחקר שנערך על 24 נבדקים.

ג'ון גרול, בבלוג PsychCentral כותב שיש כאן דוגמה מצויינת של לגלות את המובן מאליו:

that when we get good at some activity, our brains will react differently compared to people who aren’t good at it
ג'ורג' סימנס מציין משהו דומה. הוא כותב שהמסקנה המתבקשת כאן איננה אלא שככל שאנחנו מרבים לעסוק בתחום מסויים, האיזורים שבמוח שקשורים לאותו עיסוק זוכים לפעילות מוגברת. סימנס רואה בהתלהבות מהמובן מאליו דוגמה של תקוות שנובעות מהרהורי לב בלבד:
Can't say I quite follow the leap to Google and online searching being good for our brains. I'm sure many educators (parents) wish it to be true: "Look, little Johnny is searching on Google. He's getting to be so smart".
נדמה לי שמשפט הפתיחה של המאמרון של גרול מתמצת באופן מאד קולע את התחושה המאכזבת כלפי המחקר הזה:
I can’t help but get a little annoyed when studies that purport to show something end up showing us basically nothing.
אולי צריכים להוסיף שיש בפרסום המחקר, ובכותרת הראוותנית ש-CNN העניקה לו, משהו שיוצר תחושה של נסיעה אחורה במכונת זמן. לפני עשור אולי עדיין התרגשנו לגלות שהשימוש באינטרנט יכול להיות טוב לבריאות. אבל היום פרסום ידיעה כזאת מעורר מבוכה מסויימת. האם אנחנו עדיין צריכים להוכיח שהאינטרנט הוא דבר חיובי?

לשם שינוי … לא מאשימים רק את האינטרנט

סיפור מוכר, אם כי הפעם עם זווית ייחודית, ואפילו מוזרה, מופיע בכתבה באתר האינטרנט של חדשות רשת החדשות האמריקאית ABC. הכתבה, שהופיעה לפני מספר ימים, מדווחת על נערה בת 15 במדינת אוהיו שנעצרה על ידי המשטרה מפני שהיא העבירה דרך האינטרנט צילומי עירום של עצמה לחברים שלה. בכתבה מציינים שיתכן שהיא תוגדר כעבריינית מין ותצטרך לעמוד למשפט.

בהסתמך על דעותיהם של פסיכולוגים, הכתבה מעלה סברה די הגיונית בנוגע למעשה של הנערה, ולמניעיה:

she was only after a sliver of notoriety, the product of a culture where pornography has gone mainstream and fame can be had in an instant by simply distributing a sexually explicit video with a cell phone or on the Internet.
אכן, נדמה לי שיש כאן התייחסות הגיונית למצב שבימינו איננו, למרבה הצער, במיוחד יוצא דופן. יש כאן מקרה של בת שמושפעת מהחברה הסובבת, ואיננה מודעת לכוח של האינטרנט. קשה להבין כיצד זה הופך אותה לעבריינית מין – אפילו אם העברת צילומי עירום של קטינים היא אכן פשע. אבל החוק הוא, כנראה, החוק – בכתבה אנחנו קוראים לא רק שהיא עלולה לעמוד לדין, ולקבל עונש כבד, אלא שהרשויות אפילו שוקלות להגיש תביעות נגד החברים שלה שקיבלו את הצילומים.

אין לי טענות כלפי הכתבה. אין בה, לשם שינוי, אמירות על כך שהאינטרנט משחית את הנוער. במקום זה, הקו הבסיסי שלה הוא שההתרבות הכללית שלתוכה בני הנוער גדלים מעודדת את החשיפה ואת הפרסום המהיר, ואיננה עוזרת להם להבין את ההשתמעויות של החשיפה הזאת. הכתבה מצטטת, למשל, את ג'ין קילבורן, סופרת ומרצה בענייני השפעת פרסומות על בני נוער, שאומרת:

Everybody feels that the most important thing is to get your 15 minutes of fame and to go to any lengths to achieve it. So sending pictures around like that is a way of getting a whole lot of attention and recognition even though it's going to be devastating and short-lived.
במקרה (או אולי לא במקרה) קראתי היום לא רק את הכתבה ב-ABC News אלא גם מאמרון חדש של טרי פרידמן. המאמרון של פרידמן, שנכתב בעקבות הרצאה של דנה בויד בה הוא נכח, בוחן את מידת הפרטיות בחייהם של בני נוער היום – פרטיות במצבים של פנים-אל-פנים, ופרטיות במצבים מקוונים. על פניו, אין קשר בין המאמרון של פרידמן לבין הכתבה ב-ABC News – הרי ספק אם אותה נערה באוהיו חיפשה פרטיות כאשר היא שיגרה את הצילומים שלה לידידיה. אבל פרידמן מבחין בנקודה חשובה מאד:
These days, children are highly scheduled and highly supervised. Being under constant surveillance, the only way they can get any semblance or privacy is by going online to chat to their friends, which is quite a paradox if you think about it.
יתכן שעבור הנערה מאוהיו הסביבה המקוונת הקנתה תחושה של פרטיות – יותר פרטיות מאשר יש לה כאשר היא איננה אונליין. אם כך היא הרגישה, היא כמובן טעתה בגדול, אבל אפשר בכל זאת להבין את התחושה. כמו-כן, יתכן שההתנהגות שלה היא עדות לכך שבני הנוער של היום פשוט אינם חושבים שבכלל קיים דבר כזה פרטיות.

פרידמן מציין שאנחנו, המבוגרים, מקדישים מאמצים רבים בלהזהיר את בני הנוער מפני סכנות ברשת, כולל, כמובן, החשיפה האישית. אבל הוא מדגיש שיש הבדל גדול בין לדעת כיצד להמנע מסכנות, לבין לדעת לנהל חיים מקוונים תקינים. הוא כותב:

There is, quite rightly, a lot of emphasis on telling young people how to behave online, and how to keep themselves safe. But I have not seen any guidance about how to have a normal relationship, and I haven't seen any guidance for adults either. For young people, the emphasis is always on how to keep safe; for adults, it's always on how to keep safe in a legal sense.
אינני יודע מה חשבה אותה נערה מאוהיו. לא חסרו לה דוגמאות של אנשים שבזכות הופעות חושפניות באינטרנט או בטלוויזיה נעשו מפורסמים לרגע, ואולי היא קיוותה שכך יקרה גם לה. עם זאת, ספק אם היא היתה מודעת לכוח של הרשת לנפח מעשה שטותי בין חברים לממדים של פרשה משפטית. פרידמן צודק שבני נוער זקוקים להכוונה, שהם (וגם מבוגרים) צריכים עזרה על מנת להבין כיצד לנהל את חייהם בסביבה המקוונת. זה בוודאי חשוב הרבה יותר מאשר לתפוס אותם בקלקלתם ובעקבות זה להגדיר אותם כעברייני מין.