האם ה-MOOC ישבש את עצמו לדעת?

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על תכנית מעניינת של אוניברסיטת הרווארד – לפתוח גירסאות מיוחדות של כמה מהקורסים המקוונים, הגדולים והפתוחים שלה (MOOCs) לבוגרי הרווארד בלבד. ציינתי אז שאינני מבין כיצד קורס יכול להיות מאסיבי או פתוח כאשר תנאיי הקבלה אליו סלקטיביים להפליא. אין שום פסול בכך שהרווארד תציע קורסים לבוגריה – זאת דרך הגיונית לשמור על קשר וגם לעודד בוגרים להמשיך לתרום לאוניברסיטה. אבל לא ברור כיצד פרויקט כזה יכול להמשיך לכנות את עצמו MOOC. השבוע הבעיה הזאת שוב התחדדה עבורי – פעמיים. משום מה, על אף העובדה שה-MOOC מאבד את ייחודו, בעיתונות הוא עדיין נחשב הדבר הגדול הבא (או הנוכחי) בלמידה.

דרך הבלוג של קן רונקוביץ קראתי על יוזמה חדשה של קורסרה – לערוך מפגשים פנים אל פנים של קבוצות לומדים בקורסים שלה. הצורך במפגשים כאלה כנראה עלה בעקבות מחקר שמצא שסטודנטים בקורסי MOOC שקיבלו עזרה לא מקוונת קיבלו ציונים גבוהים מאלה שלמדו דרך הרשת בלבד:

Coursera is trying to build an infrastructure for in-person learning around its free online courses. Research has suggested that MOOC students who receive offline help earn higher scores on their assessments.
כשלב ראשון קבוצות הלומדים ילמדו בספריה הציבורית של העיר ניו יורק. רונקוביץ מציין שקורסרה לא תשלם עבור המפגשים האלה, ובמקום זה המימון יבוא מהספריה עצמה, מהכספים שהיא מקציבה לשירותים ציבוריים. הודעה באתר של הספריה מציינת את הנקודה הזאת:
Several branches will provide users with weekly in-person class discussions with trained facilitators, in addition to internet and wi-fi access.
אני כמובן שמח שהספריה ממשיכה לשרת את הציבור, אבל רצוי בכל זאת לזכור שקורסרה היא חברה עם כוונות רווח, ועכשיו, בעזרת כספי המיסים של תושבי ניו יורק, היא תחסוך בהוצאות – על מנת לשפר את ההישגים הלימודיים של האנשים שנרשמים לקורסים שלה. אפשר להתגבר על הציניות ולהביט בעין יפה על השליחות שקורסרה קבעה לעצמה:
to connect the world to a great education
ובכל זאת, יש טעם לשאול אם אי-אפשר היה לממן את המפגשים האלה מחלק מהמיליונים שקורסרה קיבלה מהמשקיעים שלה. זאת ועוד: נדמה לי שהפרויקט הזה הוא עוד דוגמה לדרך שבה אנשי עמק הסיליקון ממציאים את החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת להיסטוריה. כבר שנים האוניברסיטה הפתוחה, שתחילה בסך הכל הפיצה חוברות לימוד לכל מי שנרשם לקורסים, מקיימת קבוצות לימוד פנים אל פנים. היא עושה זאת מפני שהיא הבינה שעבור חלק גדול מהנרשמים לאוניברסיטה הלימוד הפרטני קשה ובעייתי, ורצוי לחזק אותו במפגשים פיסיים. האם זה יותר מדי לבקש מממציאי החינוך החדשים שהם ילמדו טיפה מהנסיון שנצבר? אין שום פסול במודל היברידי של קורס מקוון ומפגשים פיסיים. אבל גם אין בכך חידוש. נדמה היום שאנשי ה-MOOC מתקרבים יותר ויותר למודלים מוכרים של קורסים, אך באותו הזמן הם מבקשים שנמשיך לראות אותם כמחדשים וכמשבשים – הרי אחרת קשה להבין למה הם צריכים לקבל את הכסף של משקיעים.

כתבה חדשה של קלייטון כריסטנסן ומישל וייס שהתפרסמה בגלוב של בוסטון נותנת לנו הזדמנות נוספת לראות כיצד תופעת ה-MOOC מתרוקנת מתוכן, אבל בכל זאת ממשיכה לקבל כותרות כתופעה ייחודית שתשנה את החינוך. כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת שמזמן זיהה בתקשוב המפתח לשיבוש החינוך, ממשיך לטעון שהיום ה-MOOC נמצא בחזית השיבוש בהשכלה הגבוהה. הוא מכיר בכך שבשנה האחרונה היתה נסיגה בהתלהבות כלפי קורסי MOOC, הן במוסדות להשכלה גבוהה והן בציבור באופן כללי. בעיניו העובדה ש-Udacity שינה את המיקוד שלו מקורסים להשכלה גבוהה לקורסים להכשרה מקצועית איננה מעידה על כשלון החזון המקורי, אלא דווקא על העזה עסקית. אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתו, אבל יתכן שהכוונה שלו היא שה-MOOC עדיין עתיד לשבש, אבל שעד עתה הוא לא היטיב למצוא את היעד המתאים לשיבוש.

מעניין במיוחד הקביעה של כריסטנסן שאם מגישי קורסי ה-MOOC ייטיבו להתרחק מראשי התיבות הבעייתיים, זה עשוי להציל את הרעיון:

In all likelihood, companies like Coursera and Udacity — Harvard and MIT’s offering, edX, operates as a nonprofit — that started out as MOOC providers will eventually move away from certain qualities of the unfortunate acronym. “Massive” and “open” are not particularly conducive to viable or sustainable business models.
מותר לשאול מה יישאר מה-MOOC אם מסירים ממנו את ה-"מאסיבי" ואת ה-"פתוח". הבעיה היא שהתשובה די פשוטה – מה שנשאר הוא קורס מקוון. שוב, אין שום פסול בקורס מקוון, אבל גם קשה למצוא בו משהו חדש או מחדש. קורסים כאלה, במסגרות לימודיות רבות ומגוונות, קיימים מעל 20 שנה. מה שמשבש כאן איננה תפיסה לימודית חדשה, אלא הזרמה של כמויות אדירות של כסף לתוך מיזמים שמבקשים להתחרות עם המוסדות המוכרים.

זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה כאן ביקורת כלפי קורסי MOOC, ובגלל זה אני חש צורך להבהיר שאינני מייחל כשלון לרעיון של קורסים גדולים ופתוחים. אני רואה ערך רב ביוזמה שתאפשר השכלה איכותית אך זולה לרבים שאינם יכולים לקבל אותה היום. הביקורת שלי איננה באה מהרצון שהנסיון ייכשל, אלא מהתחושה שבסופו של דבר היומרה שבאה לביטוי ברבים מההתבטאויות של מובילי ה-MOOC של היום (והכוונה כאן היא ל-xMooc ולמשקיעים שמזהים בו הזדמנות להרוויח בגדול) תקבור את מה שיכול היה להיות לא רק נסיון מעניין אלא גם נסיון מוצלח.

מה כל כך "אישי" בהתאמה אישית?

לפני כשבועיים כתבתי כאן על סגירת המיזם inBloom. ציינתי אז שהביקורת כלפי המיזם היתה לרוב בגלל הפגיעה האפשרית בפרטיות, ולא בגלל תפיסה חינוכית מוטעית. לטעמי, מיזם שמבקש להתאים את תכנית הלימודים לקצב האישי של התלמיד, וכך לייעל את הלמידה של הפרט, מחטיא את המטרה הבסיסית של התקשוב בחינוך שצריכה להיות להרחיב את אפשרויות הלמידה כך שהתלמיד יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ציינתי שסגירת inBloom היא אולי נצחון לפרטיות, אבל התקשוב בחינוך עדיין צועד בכיוון של שליטה על הלמידה של התלמיד במקום בכיוון של פתיחת הלמידה לאפשרויות נוספות. שני מקורות שקראתי השבוע מחזקים את התחזית הלא מעודדת הזאת.

בגליון החדש של The International Review of Research in Open and Distance Learning (אפריל, 2014), שני חוקרים בהולנד בוחנים מה ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהתעשייה בתחום "mass customization of education". החוקרים מדגישים שהגיוני לצפות שבשנים הקרובות הדרישה לתכני למידה המותאמים אישית תגדל, וכדי למלא את הדרישה הזאת הם בוחנים את השימוש במשאבים לימודיים פתוחים. משאבים פתוחים הם, בעיני, דבר חיובי, ולכן אולי היה צפוי שאתעניין במאמר שלהם. אבל די מהר התברר לי שמבחינת מחברי המאמר השימוש במשאבים האלה, בדומה לשימוש בנתונים שנאספים על הלומדים ב-inBloom, איננו על מנת לשרת את הלומד, אלא את המערכת. החוקרים מבקשים לבדוק כיצד התפיסה של "Assemble to Order" (להרכיב לפי הזמנה – ATO) המוכרת בתעשייה יכולה לפעול בהשכלה הגבוהה. הם מאמצים את ההגדרה של mass customization של Tseng and Jiao משנת 2001:

The technologies and systems to deliver goods and services that meet individual customers’ needs with near mass production efficiency
נדמה לי שהשימוש במילים "יעילות" ו-"יצור המוני" משקפות את הגישה שלהם, אבל כדי להסיר ספק, הם גם מבחינים בין ההגדרה של personalized learning שהם מוצאים בוויקיפדיה, הגדרה שמדגישה את היכולת של הלומד לנווט את מסלול הלמידה של עצמו, לבין ההגדרה של משרד החינוך האמריקאי משנת 2010 (אותה הם מאמצים):
Individualization refers to instruction that is paced to the learning needs of different learners. Learning goals are the same for all students, but students can progress through the material at different speeds according to their learning needs. For example, students might take longer to progress through a given topic, skip topics that cover information they already know, or repeat topics they need more help on. Differentiation refers to instruction that is tailored to the learning preferences of different learners. Learning goals are the same for all students, but the method or approach of instruction varies according to the preferences of each student or what research has found works best for students like them.
במילים אחרות, הפן ה-"אישי" של הלמידה לפי המודל הזה מסתכם בקצב הלמידה וטיפת בחירה, כל עוד הלומד נצמד למטרה הלימודית שנקבעה עבורו (ולא על ידו עצמו). בהמשך המאמר החוקרים מתארים את ההתאמה האישית (mass customization) בתעשייה, ובוחנים כיצד ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהנסיון הזה. יתכן והתובנות שלהם חשובות, אבל מבחינתי עצם הנסיון להעתיק שיטות עבודה בתעשייה לשדה החינוכי כבר מחטיא את המטרה.

המקור האחר שקראתי היה קצר בהרבה – מאמרון של טים סטאמר שמגיב להודעה על כך ששר החינוך האמריקאי פנה לקונגרס בבקשה להקצות משאבים כדי לעזור למורים לפתח "personalized learning". לפי הכתבה שאליה סטאמר מתייחס:

The Obama administration wants to provide at least $200 million to support educators in their transition to digital learning. A top administration priority is helping educators integrate technology into the curriculum and use digital resources to personalize learning, he said.
הנה, שוב אנחנו רואים את החיבור בין התקשוב לבין ההתאמה האישית, חיבור ששר החינוך האמריקאי רואה בחיוב. הבעיה היא שכמו במקרים רבים אחרים, בכלל לא ברור מה המשמעות של "אישית". סטאמר כותב:
Setting aside the fact that the ultimate goal in most discussions of this topic, and certainly for the corporate “solutions”, is to improve standardized test scores, I find something very wrong with those two terms, “individualize” and “personalize”.
הוא מדגיש שאם אין כוונה לערב את התלמיד בקבלת החלטות בנוגע למה שהוא לומד, המונח "אישי" נטול משמעות. הוא מוסיף:
And when I look at the context surrounding the pronouncements about personalized learning by Duncan and other education “experts”, not to mention in the marketing materials from any number of vendors, there is very little about including students in the decision making process.
אפשר לשאול אם יש טעם להתייחס שוב, אחרי זמן קצר כל כך, לפירוש הבעייתי של "התאמה אישית". הרי לא חסרים נושאים אחרים בתחום התקשוב החינוכי שעליהם אפשר להתלונן. להגנתי אני יכול רק לציין שעל אף העובדה שאין זה חדש שמחנות שונים בתחום התקשוב בחינוך משתמשים באותן מילים אך מתכוונים לדברים מאד שונים, לאחרונה הפער בין הגישות גדל וגדל. זאת ועוד: היום גישה אחת מצליחה להשתלט על ביטויים שעד לפני זמן יחסית קצר נראו כנחלתה של גישה חינוכית מאד שונה. התוצאה היא שמספר לא קטן של אנשי חינוך חשים שמילים וסיסמאות שפעם ביטאו אותם מגוייסות למטרות זרות. הם מביטים בצער על כיצד התקשוב משרת מטרות שונות מאד מאלה שעליהן חלמו. כאשר הידיים ידי עשיו, אך הקול קול יעקב, משהו כנראה איננו עובד נכון, וחשוב לנצל כל הזדמנות להכריז "לא לזאת היתה הכוונה".

אפשר היה לצפות ליותר

דרך אזכור בפורטל מס"ע הגעתי אתמול למאמרון קצר של ג'וסטין פארימן שתיאר:

כאחד שמעריך מאד את העבודה של פורטל מס"ע (אפילו אם משום מה הם לפעמים רואים לנכון לקשר גם לדברים שאני כותב, דבר שלא בהכרח מצביע על איכות), שמחתי להקליק על המאמרון המומלץ, בציפיה לזכות בכמה תובנות מעניינות. מצאתי מאמרון קצר שבסך הכל הקדיש לכל אחת משלוש המגמות המוזכרות שלושה משפטים קצרים. על אף העובדה שאני מסכים שהנקודות שצויינו:

  • תכנים דיגיטאליים
  • הפצה מאסיבית
  • התאמה אישית של הלמידה

חשובות מאד, לא למדתי שום דבר שלא הייתי מוצא בדפי הפרסום של חברה שמבקשת להפיץ חומרי או אמצעי לימוד דיגיטאליים. אבל כן מצאתי משהו מעניין שהופיע בתחתית המאמרון:

Source: Knewton
במילים אחרות, כותב המאמרון (שהוא גם מייסד החברה שבאתרו המאמרון מופיע) ליקט את המידע הדליל (עד מאד) שהוא פרסם ממקור אחר. השלב הבא עבורי היה, כמובן, לבדוק את המקור.

ממה שהצלחתי למצוא, המקור הוא infographic באתר של Knewton – חברה שמתמחה במה שאפשר לכנות "למידה מסתגלת" (adaptive learning), כאשר באמצעות ניתוח הפעילות הלימודית של התלמיד אפשר להתאים עבורו תכנית לימודים אופטימלית (בתיאוריה, כמובן). Knewton פועלת בשיתוף עם רוב המו"לים הגדולים בתחום החינוך. נדמה לי שהחזון שלה היא גלגול חדש של ספר הלימוד – ספר (דיגיטאלי, כמובן) שיכיר אישית את התלמיד שפותח אותו ו-"יידע" להגיש לו את החומר הדרוש בצורה שתתאים לקצב הלמידה של אותו תלמיד.

ה-infographic עצמו אכן מזכיר את שלוש המגמות שעליהן פארימן כותב. שניהם מדגישים שהמגמות האלו יכולות לשפר תוצאות לימודיות (improve learning outcomes). כמאמר מוסגר הניסוח הזה די משונה, ונדמה לי שהוא נגזר מתחום אחר מאשר החינוך. אפשר, הרי, פשוט להגיד "משפר למידה" או אולי "מגביר את ההבנה של התלמיד". אבל משום מה, מדגישים את ה-"תוצאות", ה-outcomes, כאילו מדובר בתהליך מהונדס שבאמצעות כיוונון מדויק של הכנסת חומרי הגלם ועיבודם אפשר להשיג תוצר משובח יותר.

כדאי גם לשים לב שמיד מתחת לכותרת ה-infographic מוסרים לנו ש:

Education is a 7 Trillion Dollar Industry
יתכן ש-Knewton באמת ובתמים מעוניין לשפר את הלמידה, אבל ציון גודל השוק, וההכרזה בהמשך שעכשיו שעת הכושר של האינטרנט לשבש את החינוך, רומזים שהרווח עומד מאד גבוה בסדר היום שלה.

אינני בא בטענות כלפי פארימן. המוצר של החברה שלו, תוסף שהופך אתר WordPress ל-LMS שבאמצעותו אפשר ללמד ולנהל קורסים מקוונים, בהחלט מרשים (אם כי, כמובן, אני בדעה שהדגש על "ניהול" קורסים במקום על העצמת הלמידה העצמית הוא טעות). פארימן מפרסם מאמרונים קצרים בבלוג של החברה שלו בתדירות מאד גבוהה, ושוב, גם אם לדעתי אלה דלים מאד מבחינת התוכן, ברור לי שזאת דרך לגיטימית להראות ללקוחות שלו שהוא בקיא במתרחש בתחום התקשוב בחינוך. גם כלפי Knewton אין לי טענות. היא בסך הכל פרסמה את ה-infographic שלה כדי לשכנע שכדאי להשקיע בשוק הדיגיטאליות בחינוך, ויתכן מאד שזאת דרך פעולה אפקטיבית. אבל עצוב, ואפילו מדכא, לראות שהתכנים שבשני המקורות האלה נשארים ברמה של סיסמאות, וכל כך נטולי מחשבה חינוכית של ממש.

נצחון לפרטיות, אבל עדיין לא לחינוך

ביומיים האחרונים עיתונים בארה"ב מדווחים על סגירת inBloom. מדובר בארגון ללא מטרות רווח שביקש לצבור מידע רב אודות מיליוני תלמידים ברחבי ארה"ב. מגמת האיסוף האדיר הזה היתה לנתח כיצד התלמידים לומדים על מנת לאפשר התאמה אישית של חומרי הלימוד, וקצב הלמידה, עבור כל תלמיד ותלמיד. כך קיוו שניתן יהיה להבטיח שכל תלמיד יצליח בלימודיו. מאז הקמת הארגון לפני שנתיים inBloom קיבל עשרות מיליוני דולרים מהקרן של ביל גייטס, ותורמים אחרים. תחילה מדינות רבות הצטרפו למיזם והבטיחו שנתוני תלמידיהם יוכנסו למאגר המידע שנבנה. אבל התעוררו חששות רבות לגבי אבטחת המידע, וכלפי הדרכים השונות שאולי ישתמשו בו, והמדינות נטשו את הפרויקט. כאשר בתחילת החודש מדינת ניו יורק פרשה מהפרויקט, הוחלט לסגור את הפרויקט כולו.

מרבית הביקורת כלפי inBloom התמקדה בחשש שהמידע הרב שנצבר על התלמידים עלול להגיע לידיים זרות שרוצות להרוויח מהשימוש בו. רבים הביעו את התחושה שעל אף העובדה ש-inBloom היה ארגון ללא מטרות רווח, גורמים אחרים שחמדו את המידע לצרכים עסקיים יוכלו להגיע אליו. באווירה שנוצרה בארה"ב בעקבות חשיפת פרשת ה-NSA ואיסוף מידע רב אודות אזרחים שם, גדלה הדאגה לפגיעה בפרטיות. לבסוף זה כנראה מה שהכריע את inBloom. בעת כתיבת המאמרון הזה מכתב ממנכ"ל inBloom מופיע בדף הראשי של אתר הארגון. הוא מסביר שהארגון דווקא פיתח אמצעים להגנת המידע, והוא מביע צער שהחששות כלפי שימוש לרעה של המידע הכריעו יוזמה מבטיחה. הוא מוסיף:

The use of technology to tailor instruction for individual students is still an emerging concept and inBloom provides a technical solution that has never been seen before. As a result, it has been the subject of mischaracterizations and a lightning rod for misdirected criticism.
מבחינתי האישית, אינני מזיל דמעה על סגירת inBloom. אני סבור שבהחלט מדובר בנצחון לפרטיות – מונח שבעידן הרשתות החברתיות אולי מאד מעורפל, אבל עדיין חשוב בחיינו. אבל מבחינה חינוכית נדמה לי שהפרטיות איננה הנושא החשוב בכל הסיפור הזה. אני יותר מודאג מהמטרה שמנכ"ל החברה מתאר כמגמה חיובית – "the use of technology to tailor instruction for individual students". ל-"חזון" הזה שורשים עוד בשנות ה-50', בקופסאות של סקינר שלכאורה התאימו את תכני הלימוד לקצב האישי של כל תלמיד, וכמובן גם הכתיבו מה כל תלמיד צריך ללמוד. התפיסה החינוכית שעומדת בבסיס ההתאמה האישית הזאת רואה בתלמיד היחיד כלי ריק שצריכים למלא בידע, כאשר הטכנולוגיה משכללת את תהליך המילוי. אין כאן גילוי, אין כאן הבנייה, וגם אין למידה שיתופית שבה תלמידים פועלים יחד על מנת להבין טוב יותר את עולמם. יש כאן בסך הכל ייעול ההוראה המסורתית בעזרת הטכנולוגיה.

חשוב להוסיף שיותר ויותר היבטים של החברה שלנו רואים בנתונים (data) המפתח כמעט לכל דבר. רבים חושבים שאם נוכל לאסוף מספיק נתונים נוכל, באופן פלאי, לפתור כמעט כל בעיה. וכך גם בחינוך – התקווה הגדולה של רבים מקברניטי החינוך כלפי התקשוב היום היא שבאמצעותו ניתן לנתח כמות אדירה של נתונים, וכך לשכלל ולייעל את ההוראה. יש כאן חיבור בין תפיסה חינוכית מיושנת לבין אמצעים תקשוביים חדישים. והקורבן עשוי להיות החינוך. סגירת inBloom היא נצחון לפרטיות, אבל למרבה הצער, התפיסה החינוכית שהניעה אותו עוד תמשיך להרים את ראשה.

לא ליפול בפח של PISA

לפני מספר ימים יונג ז'או, חוקר חינוכי מאד מוערך, פרסם את החלק החמישי והאחרון של סידרת מאמרונים על הבעיות שבהסתמכות על מבחני PISA, סידרה שהוא פתח בה חודש לפני-כן. ז'או, פרופסור בפקולטה לחינוך באוניברסיטה של אורגון, גדל בסין, ונמצא בארה"ב מעל 25 שנים. סידרת המאמרונים שהוא פרסם מבוססת על ספר חדש שלו שיראה אור רק בעוד מספר חודשים "Who's Afraid of the Big Bad Dragon: Why China Has the Best (and Worst) Education System in the World". הסידרה כולה מרתקת ומעמידה בסימן שאלה גדול כל מערכת המבחנים של PISA ודירוג מערכות החינוך של המדינות שמשתתפות במבחנים. אנסה לסקור כאן נקודות בולטות מתוך הסידרה.

תחילה ז'או בוחן אם אכן נכון, כפי שמובילי PISA טוענים, שתכונה בולטת של תלמידים שמצליחים במבחנים האלה היא שהם אינם מאשימים את המורים שלהם על כשלונם. הוא מצטט את אנדריאס שלייכר, ממובילי PISA, שמסביר שקיים הבדל ברור בין מדינות שבהן תלמידים לוקחים על עצמם אחראיות ללימודיהם לבין מדינות שבהן התלמידים מאשימים אחרים. ז'או משיב:

What’s intriguing is that the countries whose students are least likely to blame their teachers all have a more authoritarian cultural tradition than the countries whose students are most likely to blame their teachers. On the first list, Singapore, Korea, Chinese Taipei, Shanghai-China, Japan, and Viet Nam share the Confucian cultural tradition. And although Japan and Korea are now considered full democracies, the rest of the countries on the list are not. In contrast, the list of countries with the highest percentage of students blaming their teachers for their failures ranked much higher in the democracy index. Norway ranked first; Sweden ranked second, and Switzerland was number seven.
ז'או מסביר שהנטייה להאשים את עצמך היא תכונה שחברות סמכותיות דואגות להחדיר לאזרחים שלהן. התוצאה היא תלמידים עם הערכה עצמית נמוכה:
An authoritarian educational system demands obedience and does not tolerate questioning of authority. Just like authoritarian parents, authoritarian education systems have externally defined high expectations that are not necessarily accepted by students intrinsically but require mandatory conformity through rigid rules and severe punishment for noncompliance. More important, they work very hard to convince children to blame themselves for failing to meet the expectations. As a result, they produce students with low confidence and low self-esteem.
המסקנה שז'או מסיק בהחלט מתקבלת על הדעת – שלייכר, ויתר אנשי PISA, אמנם מהללים את הנכונות לקחת אחראיות כסוד ההצטיינות של החינוך הסיני, אבל בעצם, מדובר בסך הכל בתכונה של מערכת חינוך סמכותית.

במאמרון השני ז'או מעמיק את הביקורת שלו. הוא טוען שאין פלא שהתוצאות של תלמידי שאנגחאי במבחני PISA גבוהות, הרי כל מה שקורה בבתי הספר שם הוא הכנה למבחנים:

Chinese schools exist to test prep. Every class, every teacher, every school is about preparing for the exams. In most schools, the last year of high school is reserved exclusively for test preparation. No new content is taught. All students do, the entire year, is take practice tests and learn test-taking skills. Good schools often help the students exhaust all possible ways specific content might show up in an exam. Schools that have earned a reputation for preparing students for college exams have published their practice test papers and made a fortune. A large proportion of publications for children in China are practice test papers.
ההתמקדות במבחנים אמנם מניב תוצאות, אבל אלה תוצאות מאד מוגבלות:
This system fails to expose students to content and skills in other areas. As a result, students talented in other areas never have the opportunity to discover those talents. Students with broader interests are discouraged, not rewarded. The system results in a population with similar skills in a narrow spectrum of talents. But especially in today’s society, innovation and creativity are needed in many areas, some as yet undiscovered. Innovation and creativity come from cross-fertilization across different disciplines. A narrow educational experience hardly provides children opportunities to examine an issue from multiple disciplines.
ז'או מסיק שביסודו של דבר, החינוך הסיני הוא מערכת שדרכה אלה שמוכנים ליישר קו עם דרישותיה עוברים תהליך שיוצר בליל הומוגני. הוא מוסיף שיתכן מאד שיש תלמידים מוכשרים, ותלמידים שמתעניינים בתחומים שונים מאשר המוכתבים על ידי המערכת, ואלה נפלטים מהמערכת.

לאור זה, ברור שז'או מפקפק בטענה שמבחני PISA מזהים את מערכות החינוך הטובות ביותר. הוא הרי איננו מסכים שחינוך איכותי הוא החינוך שנמדד במבחנים האלה. אבל ז'או גם מזהה פגמים במבחנים עצמם, והדרך שבה מסיקים מהן מסקנות. לפי ממצאי PISA, תלמידים בשאנגחאי שהם בנים של פועלים פשוטים מוציאים ציונים טובים יותר מאשר תלמידים בני בעלי מקצועות מבוקשים בעולם המערבי. ז'או מציין שהטענה הזאת סותרת את הדעה המאד מבוססת מחקרית שלמעמד המשפחתי השפעה מכרעת על הישגי התלמיד. הוא מביא נתונים שמראים שבעצם גם בשאנגחאי הרוב הגדול של אלה שמקבלים ציונים גבוהים היו דווקא ילדים להורים בעלי מקצוע. ובכל זאת ז'או מוסיף שגם אם הנתונים היו מראים הישגים גדולים של תלמידים בני משפחות "פשוטות", הוא לא היה משתכנע:

I would not suggest lawyers and doctors in the U.S., U.K., or any nation to replace your children’s activities in music, arts, sports, dancing, debates, and field trips with math tutoring. For the same reason, it is not time yet for schools in developed countries to close your swimming pools, burn your musical instruments, end museums visits, or fire your art teachers.
המאמרון האחרון בסידרה הוא החריף מכולם. ז'או מסביר שלפני שהתוצאות של מבחני PISA נעשו לסימן ההיכר של הצלחה לימודית, סין היתה מודעות לכך שמערכת החינוך שלה לוקה בחסר בהכנת דור שיוכל להתמודד עם קשיים בלתי-צפויים:
If I were a conspiracy theorist, I would suggest that PISA is a secret plan of Western powers to derail China’s education reforms. China has been working hard to introduce significant reforms since the 1990s to overcome the apparent shortcomings of its education system in order to cultivate a more diverse, creative, and entrepreneur citizenry. Such a citizenry is urgently needed for China’s successful transition from a labor-intensive economy to one that relies on innovation, a transition China must make for its future development. The Chinese exam-oriented education has long been recognized as the culprit for limiting China’s capacity for producing creative and diverse talents.
אבל ז'או איננו דבק בתיאוריית הקשר הזאת, וזה משום שמבחני ה-PISA אינם פוגעים רק בסין, אלא גם במדינות המערביות שמאמצות את המבחנים:
In other words, the PISA does not only have the effect of discouraging East Asian systems from abandoning their old paradigm, but also luring Western countries to fix the old paradigm by shaming them for not having been as perfectly obsolete as their Asian counterparts. It keeps them fixated on things (e.g., test scores) that matter little for the future, while neglecting the work they should be doing — inventing a new paradigm.
רצוי מאד לאמץ את המסקנה של ז'או – שהגישה של PISA פועלת כדרבון לעריכת תיקונים בגישה חינוכית ישנה, במקום לעודד אותנו ליצור גישה חדשה, טובה יותר. ז'או מסכם שהמצב הזה מהווה סכנה לעולם כולו. חבל שהוא כנראה צודק.

מתברר שאני עושה משהו בעל ערך

העלאת תלונות על השימוש הבלתי-מספק בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה איננה העיסוק הבלעדי שלי. אמנם אני משקיע מאמצים רבים בנביחות שלי כאן, אבל אני גם צריך להתפרנס. כאשר שואלים אותי מה אני עושה כדי שאוכל להאכיל את הילדים שלי אני בדרך כלל מסביר שאני מנסה להנגיש את העולם הדיגיטאלי לאנשי חינוך שהעולם הזה (עדיין) איננו נהיר להם. בינתיים (ומדובר בתקופה שלמזלי מתמשכת שנים לא מעטות) יש כנראה צורך במישהו שיתווך בין הטכנולוגיה לבין החינוך. ומפני שעד היום המכשירים והיישומים שממשיכים לחדור לתוך חיינו אינם מצליחים להוציא את האדם מהתהליך, אני עדיין מצליח להתפרנס. לפעמים העבודה הזאת מתבטאת בהוראת השימוש בכלים, לפעמים בחשיפת מורים להיבטים שונים של העולם הדיגיטאלי והשפעתם על הלמידה, ולפעמים בהסברים על תפיסות חינוכיות שונות ועל הדרכים שבהן התקשוב יכול לשרת אותן.

אני מעדיף לא לכנות את עצמי "מטמיע ICT בחינוך", או לחפש תארים נוספים שעושים רושם טוב על כרטיס ביקור. אם זאת, מפני שאני מבין שיש צורך במתווכים כמוני, אני גם יכול להבין שתחום העיסוק גם מקבל שם. ואפילו קורה שאנשים שעוסקים במלאכה דומה מצליחים להסביר את מה שהם עושים בצורה מוצלחת ומשכנעת. כך עשה השבוע כריס בצ'ר, איש חינוך אוסטרלי שמכנה את עצמו "ICT integrator". בצ'ר כותב שלא קל לו להסביר את מה שהוא עושה מפני שעבור רוב האנשים שאותם הוא פוגש, לא היה תפקיד דומה למה שהוא עושה היום כאשר הם היו תלמידים. הוא כותב:

I have a couple of simple "elevator pitch" descriptions that I often use to tell people what my job involves…

  • "I look at the stuff kids are supposed to learn in school and help teachers figure out where technology can help make that learning richer and more meaningful."
  • "I look at technology and curriculum and try to mash them together so that learning becomes more relevant and interesting."
  • "I help combine technology that changes all the time, with schools that don't."
מה שמוצא חן בעיני בהסברים של ב'צר הוא העדר היומרה. על אף העובדה שלרוב אלה שעוסקים בתחום הזה יש תארים מתקדמים, בסופו של דבר מה שמנחה אותם הוא מנה גדושה של הגיון פשוט – הגיון שהתגבש במהלך שנים של נסיון, ושל הכרות עם שני העולמות – הטכנולוגי והחינוכי.

בצ'ר מציין שהתפקיד שלו דורש ממנו להתמודד עם הנטייה הטבעית של רבים להתנגד לשינויים. הוא מוסיף שהוא צריך לצעוד על חבל דק – מצד אחד להבין את הטכנולוגיה כדי שאפשר יהיה להסביר אותה לאחרים, אבל מצד שני לא ליצור את הרושם שהטכנולוגיה היא לחנונים בלבד.

הוא מתאר את הסכנה שבהדגשת יתר של ההיבטים הטכנולוגיים של התפקיד שלו. הוא כותב שאדם שאוהב את הטכנולוגיה יותר מאשר שהוא אוהב את התלמידים איננו מתאים לתפקיד. כאשר הוא מתאר את המשבצת הספציפית שהוא ממלא הוא דואג לא לתת חשיבות יתר לצד הטכנולוגי:

As an ICT Integrator you create an important interface between the teaching staff and the technical staff in a school. Each of these groups seems to think the others are obstructionists who just don’t understand what truly matters, so you need to be able to straddle both worlds and act as the interface between them. Integrators need to be able to talk tech and mean it. Although the people who speak all the technical mumbo jumbo are critically important in a school, for god’s sake don’t let them make curriculum decisions!
בצ'ר מדגיש שצריכים לדאוג לכך שבית הספר יתמקד בלמידה, ולא בטכנולוגיה. עם זאת, הוא מדגיש שכניסתה של טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה מחוללת שינויים. מפני שהיום יש עדיין מורים רבים שאינם מוכנים לשינויים האלה, חלק מהתפקיד של מטמיע התקשוב הוא להרגיע את המורים שחוששים, ולהראות להם שאפילו מתוך מה שנראה כמו כאוס למידה של ממש יכולה להתרחש.

פעמים רבות בעבר מצאתי את עצמי סופר את החודשים הנותרים לי עד שהעולם התקשובי יהיה נהיר לכלל ציבור המורים, כך שלא יהיה צורך בתפקיד כמו זה שב'צר מתאר. אני מודה שכבר שנים אני מופתע שהצורך הזה עדיין קיים. הרי טכנולוגיות דיגיטאליות נעשות יותר ויותר שכיחות ויותר ויותר קלות לתפעול כך שהמורים של היום כבר יכולים לגלות כיצד לשלב אותן בעבודתם בכוחות עצמם. משום מה, המועד שבו אצטרך כבר לחפש אמצעי פרנסה אחר עדיין לא הגיע. ובינתיים, נעים מאד לקרוא את התיאור של בצ'ר ולהשתכנע שמדובר בתפקיד שבאמת כדאי למלא.

אל תבלבל אותי עם העובדות

אם אנחנו נתקלים בטענה כלשהי מספיק פעמים, קל לנו להשתכנע שהיא נכונה, גם כשהיא איננה כך. לא פעם היכולות הביקורתיות שלנו (כאלה שאנחנו מבקשים להקנות לתלמידים) אינן עומדות במבחן. כמו בתחומים רבים אחרים, זה קורה גם בתקשוב החינוכי. כך נוצרים מיתוסים לא מעטים שקשה לעקור. לפני כמה ימים אלן לוין כתב על אחד מאלה, ועל הנסיונות שלו למצוא את מקורו:

I am sure you have [run] across this statement in blog posts, presentations promoting visual communication styles; it [is] often cited as a “fact” (yep, I am using those kind of quotes):
Research at 3M Corporation concluded that we process visuals 60000 times faster than text.
לוין כותב שהוא התחיל בחיפוש אחר המקור של הקביעה הזאת בחודש מאי של 2012. הוא הכריז אז שהוא ייתן $60 למי שיצליח לאתר אותו. במאמרון הנוכחי שלו הוא מציין שהכסף עדיין נמצא אצלו. חשוב להדגיש שלוין לא סתם חיכה. הוא ערך מספר חיפושים, ובעקבותיהם הוא פנה למספר חוקרים, כדי למצוא את המקור. בעקבות לוין גם דארין קורופטווה הרים את הכפפה, וב-2012 הוא מצא מה שנראה לו כמקור, אם כי לא מקור מדעי, אלא פשוט ההכרזה הראשונה על ה-"60,000 פעמים מהר יותר" שככל הנראה שימש מקור לציטוטים הרבים שבאו אחריו. (הדיווחים של לוין ושל קורופטווה מרתקים ומהנים מאד לקריאה. מומלץ!)

חשוב לציין שאכן מדובר במיתוס. על סמך המקורות של לוין ושל קורופטווה, וגם תגובה מעמיקה מאד בבלוג של לוין, אפשר לקבוע במידה גדולה מאד של וודאות שלא נערך מחקר שהסיק את המסקנה שמרבים כל כך לצטט. עם זאת, קל להבין את הנטייה של העוסקים בתקשוב בחינוך לאמץ את הטענה הזאת. אנחנו חיים בתרבות ויזואלית. הסביבה הדיגיטאלית עשירה מאד באלמנטים גרפיים. מערכות חינוך יכולות לנצל את העושר הוויזואלי הזה כדי לקדם את הלמידה. כל אלה יחד יוצרים כר נרחב לצמיחה של מיתוס. אפשר אפילו להגיד שאנחנו רוצים להשתכנע שהטענה הזאת נכונה.

קראתי את המאמרון של לוין דווקא כאשר הייתי בשלבי כתיבה של מאמרון שעוסק במיתוס חינוכי נוסף. בחודש ינואר השנה (אני תמיד נמצא בפיגור), בבלוג של ספרנים אקדמיים, ספרנית וראש תחום אוריינות מידע באוניברסיטה רדפורד שבמדינת וירג'יניה, קנדס בנייס-סמאל כתבה על מה שמכונה "פירמידת הלמידה":

Some educational myths just can’t be killed. Case in point: the learning pyramid.

If you’re involved with student learning, you are probably familiar with the Learning Pyramid. This diagram breaks down different modes of learning and argues that more active modalities are better for long-term learning: we remember 10% of what we read, 20% of what we hear, 30% of what we see, and so on, all the way up to 90% of what we do.

להבדיל מהטענה בנוגע ל-"60,000 פעמים מהר יותר", קיימת הסכמה רחבה בנוגע למקור של פירמידת הלמידה. משייכים את המקור לקונוס החוויה של דייל (Dale's Cone) – ייצוג גרפי פשוט של אדגר דייל שחקר את מקומם של היצגים חזותיים בלמידה. הקונוס פורסם לראשונה בשנת 1946. אבל דייל לא הציג מספרים או אחוזים על שמירת הנלמד, הוא לא השווה בין דרכי למידה שונות, והוא לא ייחס אפקטיביות טובה יותר לסוג מסויים של למידה. הוא בסך הכל תיאר דרכי למידה. בנייס-סמאל כותבת:
Dale did not value one mode over another, but argued for a wide variety of modes depending on context (Molenda, 2004, p. 161).
היא מוסיפה שלאור אי ההבנות שכבר אז צמחו סביב הקונוס, כאשר בשנת 1969 דייל פרסם מהדורה חדשה של הספר שבו הקונוס הופיע לראשונה, הוא הוסיף ששה עמודים שתיארו תפיסות מוטעות אודותיו.

קל מאד למצוא מקורות שמפריכים את הגירסאות הרווחות, אך פגומות, של הקונוס של דייל. ראוי לציין את הביקורת המעמיקה והמצויינת של ויל תלהיימר. תלהיימר מנתח את הגירסאות המסולפות של הקונוס ומסביר מה מוטעה ומטעה בהן. בנייס-סמאל מציינת את המאמר של תלהיימר שהתפרסם לראשונה בשנת 2002, ושוב ב-2006 – כנראה מפני שכל כמה שנים הקונוס שוב מרים את ראשו. היא מזכירה גם ביקורת מקיפה על מיתוס הקונוס שחברת סיסקו פרסמה בשנת 2008 במסגרת סקירה על מה מדעי הלמידה באמת מזהים כתרומת אמצעי מדיה שונים ללמידה. בנוגע לגלגול הקונוס כותבי אותה סקירה מציינים:

The complexity of teaching and learning becomes increasingly apparent as the physiological, cognitive, social, and emotional aspects of learning become known. The percentages related to the cone of learning were a simplistic attempt to explain very complex phenomenon. The reality is that the most effective designs for learning adapt to include a variety of media, combinations of modalities, levels of interactivity, learner characteristics, and pedagogy based on a complex set of circumstances.
אבל בדומה להידרה במיתולוגיה היוונית, נדמה שכל פעם שעורפים ראש אחד, עוד שניים צומחים. הקונוס, וגם "60,000 הפעמים", נותנים מענה לרצון שלנו לפאר סוג אחד של למידה מעל אחרים. הם הרי מחזקים את הדעה הרווחת שהרצאות אינן יעילות, ורק באמצעות "למידה פעילה" אפשר להבטיח שמה שנלמד יישמר אצל הלומד. המאמרון הנוכחי הזה איננו נכתב רק על מנת להצביע על תופעה מעניינת. למרבה הצער, בשבועיים האחרונים נתקלתי פעמיים בהתייחסות לקונוס, כולל האחוזים, כמובן, בעברית – פעם אחת בכתובים, ופעם אחת בתוך שקף מלווה להרצאה.

אולי הנקודה העצובה ביותר בכל הנושא הזה הוא שאיננו זקוקים ל-"עובדות" המופרכות האלו. יש מספיק סיבות טובות להעדיף "למידה פעילה" ולאמץ מגוון דרכי ההוראה. ההסתמכות על מיתוסים כמו "60,000 פעמים מהר יותר" וקונוס החוויה של דייל רק מחלישה את האמינות שלנו כאנשי חינוך.

עדיין תקף – 16 שנים מאוחר יותר

לפני שבוע, יחסית במקרה, נתקלתי בטקסט של הרצאה קלאסית של ניל פוסטמן משנת 1998. ה-"מקרה" היה כפול – להגיע אי-שם ברשת לטקסט שעותק ממנו כבר שמור בדיסק הקשיח שלי, אם כי כמעט נשכח, ולגלות שפוסטמן נשא את ההרצאה ב-28 למרץ. אמנם 16 שנים אינן מספר עגול, או יום שנה מהסוג שבדרך כלל זוכה לציון מיוחד, אבל סמיכות ה-"גילוי" לתאריך ההרצאה עוררה בי הרצון לפרסם את המאמרון הזה גם ב-28 למרץ. דבריו של פוסטמן הם תזכורת חשובה לכך שקצת ראייה היסטורית לא יכולה להזיק לתקשוב החינוכי.

בהרצאה שלו פוסטמן מונה חמישה "רעיונות" בנוגע לשינוי טכנולוגי. כל אחד מהם צריך, גם היום, לעורר אצלנו הרהור לגבי המקום שהטכנולוגיות שלנו תופסות בחיינו. לקראת סוף ההרצאה שלו פוסטמן מונה את כולם, יחד עם טיפת הרחבה:

And so, these are my five ideas about technological change. First, that we always pay a price for technology; the greater the technology, the greater the price. Second, that there are always winners and losers, and that the winners always try to persuade the losers that they are really winners. Third, that there is embedded in every great technology an epistemological, political or social prejudice. Sometimes that bias is greatly to our advantage. Sometimes it is not. The printing press annihilated the oral tradition; telegraphy annihilated space; television has humiliated the word; the computer, perhaps, will degrade community life. And so on. Fourth, technological change is not additive; it is ecological, which means, it changes everything and is, therefore, too important to be left entirely in the hands of Bill Gates. And fifth, technology tends to become mythic; that is, perceived as part of the natural order of things, and therefore tends to control more of our lives than is good for us.
אפשר להתווכח עם כל אחת מהנקודות האלו. פוסטמן אמנם בוחן את הקשרים, אולי אפילו את ההדדיות, בין התרבות לבין הטכנולוגיות שהיא מאמצת, אבל יש מידה לא קטנה של דטרמיניזם טכנולוגי בתפיסה שלו. היום נהוג יותר לבחון כיצד טכנולוגיה כלשהי ממלאת תפקידים שונים בתרבויות שונות, ופחות לטעון שיש לה תכונות אינהרנטיות. אין חד-סטריות בדרך שבה הטכנולוגיה משפיעה עלינו, וההדדיות איננה נקבעת מראש אלא פתוחה להשפעות של ביטויים תרבותיים שונים. עם זאת, יש הרבה שאנחנו עדיין יכולים ללמוד מפוסטמן – במיוחד בטענה שלכל טכנולוגיה יש מחיר, ובקביעה שכאשר טכנולוגיה מסויימת נעשית רווחת בחברה, לא כולם מרוויחים, אלא שיש גם מי שמפסיד.

זאת אשליה מסוכנת לחשוב אחרת, אבל רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך בכל זאת עושים זאת. משום מה אנחנו הולכים שבי אחרי כל המצאה טכנולוגית חשדה שענקים טכנולוגיים, או חברות הזנק, מבטיחים לנו תביא ישועה לחינוך, מבלי לשאול אם ה-"חינוך" שאליו הם מתכוונים הוא אותו "חינוך" שאליו מתכוונים האנשים שבאמת עוסקים בתחום. הנטייה לאמץ את ההבטחות האלו היא דווקא דוגמה להענקת מעמד של מיתוס לטכנולוגיה שפוסטמן מציין, ואולי מיותר להוסיף שלעתים קרובות מדי המעמד שהטכנולוגיה זוכה לו מעוור אותנו לעובדה שדווקא החינוך לפעמים נמנה בין המפסידים.

ואולי חשוב ביותר, פוסטמן מדגיש שעלינו להבין את ההשפעות של טכנולוגיות מהעבר על התרבות כדי שנוכל לשמור על עין ביקורתית כלפי הטכנולוגיות של היום:

One might say, then, that a sophisticated perspective on technological change includes one’s being skeptical of Utopian and Messianic visions drawn by those who have no sense of history or of the precarious balances on which culture depends. In fact, if it were up to me, I would forbid anyone from talking about the new information technologies unless the person can demonstrate that he or she knows something about the social and psychic effects of the alphabet, the mechanical clock, the printing press, and telegraphy. In other words, knows something about the costs of great technologies.
המסר הזה של פוסטמן, 16 שנים אחרי שהוא נשא את הרצאתו, עדיין חשוב ומשמעותי כפי שהיה, ואולי אפילו עוד יותר.

כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר

הכנת הדור הצעיר לחברה הבוגרת – אם לחברה כפי שהבוגרים הנוכחים מעצבים אותה, ואם לחברה עתידית שקווי המתאר שלה עדיין לא ברורים – היא אחת המטרות המוצהרות של כל מערכת חינוך. נוהגים לטעון שאחת הסיבות המרכזיות לשילוב טכנולוגיות חדישות לתוך מערכת החינוך היא העובדה שהתלמידים של היום יצטרכו להשתמש בטכנולוגיות האלו בעבודות העתידיות שלהם. כפי שאנשי ה-Partnership for 21st Century Skills, בדף על כישורי חיים וקריירה באתר שלהם, ביטאו את זה:

Today’s life and work environments require far more than thinking skills and content knowledge. The ability to navigate the complex life and work environments in the globally competitive information age requires students to pay rigorous attention to developing adequate life and career skills.
כאשר הדברים מוצגים כך, ספק שרבים יתווכחו עם הצורך בטכנולוגיות חדישות בכיתה. הבעיות מתחילות כאשר מנסים לתרגם את הצורך הזה לתכנים, ולדרכי למידה, של ממש. בשלב הזה מתעוררת לא מעט אי-הסכמה. קבוצה לא קטנה של אנשי חינוך, למשל, משמיעים ביקורת די חריפה כלפי השימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) מפני שבעיניהם המערכות האלו מנציחות ניהול מלמעלה ומכתיבות דרך אחידה ללמוד. הם טוענים שצרכי השוק של מחר דורשים יכולת התארגנות אישית, ולא ניהול מלמעלה של הלמידה. לכן המערכות האלו אינן תואמות את הצרכים של התלמידים שייצאו לשוק העבודה בסיום לימודיהם. עד לפני לא הרבה זמן בריאן לם, בלוגר חינוכי קנדי, היה בין הדוגלים בגישה הזאת. הוא כותב:
We live in an era where it is widely believed that we face an epochal challenge to guide our students into an information age of immense complexity, promise, and peril. We expect our students to spend countless hours working on computers. Yet we push their hands-on online engagement into a virtual environment that does nothing to equip them with practical and transferable web skills. Nor are they engaging the world-wide web in a spirit of critical inquiry. They are in a system, they are being managed.
דיווח של עיתונאית שעבדה כפועלת במחסן ענק שמספק סחורות לחברות שמוכרות דרך האינטרנט (כמו (Amazon.com גרם ללם להרהר אם אולי הוא טעה. הוא כותב:
I recently heard a short episode of the science podcast Radiolab entitled Brown Box. In it, reporter Mac McLelland goes to work at Amalgamated Product Giant Shipping Worldwide Inc. one of the mega-warehouses that feed internet retailing. If you are wondering what a fully-rendered data-driven workplace looks like, these people have made remarkable progress in that direction.
הדיווח עצמו מצמרר שיער. מדובר בעבודה מפרכת שדורשת עמידה על הרגליים במשך כל שעות היום, כאשר צריכים למצוא סחורות ולהעביר אותן לאריזה תוך זמן קצר ומוקצב. זאת ועוד: כל שלבי העבודה מתוזמרות כדי לנצל כל רגע – הרבה מעבר למה שפעם ראו כניהול המדעי של פרדריק וינסלאו טיילור. לם כותב שההאזנה לדיווח עוררה אצלו התובנה שמערכות LMS עשויות, דווקא, להוות הכנה נאותה של הדור הצעיר לעולם העבודה של מחר (ואפילו לזה של היום). ה-LMS מכין את התלמיד טוב יותר מאשר מערכות פתוחות שמעצימות את הלומד ומפתחות אצלו עצמאות וחשיבה ביקורתית:
At some point, listening to this episode, I realized I had my perspective aligned completely wrong. Here I was thinking that by confining teaching and learning within a managed and artificial space, we were neglecting to provide an opportunity to develop the skills and critical thinking needed to thrive in an increasingly digitized world.

What I realize now is that by directing our students to adapt to a world in which they can exercise no control over their environment, where every click and eyeball twitch is monitored and analyzed by inscrutable algorithms, we are in fact preparing them for the real world of work (and society) that they will be living in. The Learning Management System is in fact a near-perfect training ground for the life that awaits them.

ההרהור של לם באמת מדאיג, אפילו מדכא, מאד. סביר להניח שלא כל משרות העבודה שיעמדו לרשות התלמידים של היום יהיו כמו אלה המתוארות בדיווח שעליו הוא כותב. עם זאת, רצוי לזכור שבעתיד הלא רחוק סיעוד לזקנים והגשת מזון מהיר יהיו בין המשרות שיזדקקו למספר העובדים הגדול ביותר.