מחבר: Jay Hurvitz

בחודשים האחרונים מספר בלוגרים בתחום החינוך והאינטרנט התייחסו לספרו של תומס פרידמן, העולם שטוח. הבלוגרים האלה מציינים שפרידמן איננו מסיק מסקנות בנוגע לחינוך בעקבות התיזה שלו, אבל נדמה להם שכדאי היה לעשות כך. ג’ורג’ סימנס, לפני חודשיים, למשל, כותב ש:

אני כמובן מסכים שאנשי חינוך צריכים לעסוק יותר יצירת קשרים בין מידע ולמידע ובין תלמידים ומידע, ולעסוק פחות בהגשת המידע כפי שהיה נהוג באופן מסורתי. אבל אני מודה שאין לי מושג כיצד סימנס מסיק את הצורך הזה מהעובדה שהעולם שטוח. זאת ועוד. קשה להבין כיצד סימנס רואה בכך “חשיבה מחדש”. הרי כבר במשך דורות לא מעטים אנשי חינוך מרכזיים מציינים ששינוי מהסוג הזה נחוץ.

עוד כחודש וחצי לפני סימנס, דיוויד וורליק, שבדרך כלל (לפחות לטעמי) כותב עם הרבה יותר תבונה, התייחס גם הוא לנושא:

ושוב, השאלה המתבקשת היא מה חדש כאן? קשה להתווכח עם הקביעות האלה. מדובר במרכיבים חשובים בכל לומד. הבעיה היא שאינני מוצא שום קשר בין הקביעות האלה, לבין הרעיון של העולם השטוח. אלא אם כן הכוונה היא שבעקבות העולם השטוח החשיבה שלנו נעשית שטחית.

דווקא החשש שלי הוא די בכיוון ההפוך. התחרות העזה על מקומות עבודה בכפר הגלובאלי, שהיא, לפי פרידמן, תהיה, כנראה, תוצאה ישירה של העולם השטוח, תוביל לחינוך מסורתי ויבש, חינוך המכוון להישגים הניתנים למדידה במבחנים, ולא חינוך המעודדת יצירתיות. הלווי ואתבדה.

אולי שוב זה עניין של הקיץ. חלק גדול מהבלוגרים שאני קורא נמצאים בחופשה, ואין הרבה חדש שדורש התייחסות. מה גם, מפני ש-“התייחסות” היא לעתים קרובות “הרמת גבה”, אני לא צץ לעשות זאת. אין חובה להיות תמיד ביקורתי.

מצד שני, אולי זה ענין של אופי – אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי. כך קורה שאני מוצא את עצמי מגיב למאמרון של ויל ריצ’רדסון מלפני קצת פחות משובע. ריצ’רדסון דיווח על מושב בכנס בו הוא השתתף, ועל התרשמותו העמוקה מאחת ההרצאות:

כהרגלי, הקלקתי על הדוגמאות של עבודות הסטודנטים. אולי הפעם, חשבתי, להבדיל מיותר מדי פעמים קודמות, אגלה שאני מסכים שאכן מדובר בעבודות מדהימות.

מה אני יכול להגיד? מדובר במאגר גדל ממדים של סרטים קצרים (ואנימציות) שהוכנו על ידי תלמידי תיכון בשכונה ענייה צפונית ללוס אנג’לס. חלק מהסרטים אכן די מרשימים. חלק … הרבה פחות (ואני בטוח שריצ’רדסון, כמוני, לא צלל לתוך כולם לפני שהוא הגיע למסקנות שלו לגביהם). אינני בטוח, אבל נדמה לי שמדובר במאגר מצטבר של מספר שנים. זאת ועוד, קשה לזהות באיזה גיל התלמידים, או את מידת הנסיון שלהם בשימוש במדיום. האם מדובר בסרטים ראשונים? האם מה שמוצג באתר עבר עריכה ואולי טיפול של יד מקצועית יותר?

דווקא מעניין אותי לדעת כמה זמן התלמידים עבדו על הסרטים שלהם, כמה עריכות הם עברו, כיצד החליטו מה גמור ומה לא. לא מצאתי באתר התייחסות לשאלות כאלה. מפני שאינני חושב שכתיבה חד-פעמית, טובה ככל שתהיה, היא מטרה בפני עצמה, גם במקרה של סרטים כאלה, חשוב לי התהליך יותר מאשר התוצאה (לפחות מבחינה חינוכית).

ואולי באופן קצת פרדוקסלי, מה שאולי מרשים ביותר בפרויקט הזה איננו, לטעמי, השימוש בטכנולוגיה, אלא הגיבוש הקהילתי שבא לידי ביטוי בכמה סרטים הסברתיים באתר. למרות שריצ’רדסון מתלהב מהשימוש בטכנולוגיה, נדמה לי שמה שאנחנו רואים בפרויקט מהסוג הזה הוא שקהילה שבוחרת לבחון את עצמו, ומעודדת תלמידים לעשות זאת – באמצעות כל כלי שהוא – יכולה להגיע לתוצאות לימודיות חשובות. בעצם, יש לנו כאן עדות לכך שהטכנולוגיה צריכה לשרת את הלמידה, ולא ההפך.

קיץ. אין פעילות בבתי הספר. נדמה לי שאפילו הכנסים בחו”ל לרוב אחורינו. אירוע משפחתי, ביקור של חברים מחו”ל, החום, וכמובן גם המצב הבטחוני המדורדר, משפיעים על הכתיבה, או אולי על אי-הכתיבה. אבל בעצם, זה רק מחדד את הבעיה. אם בלוג לא מתחדש, הוא מפסיק להתקיים. צריכים לכתוב משהו, נכון?

חלק מהבלוגרים שאני קורא מתמידים. לטעמי, הם גם חוזרים על עצמם, אבל במציאות שבו, כזכור, צריכים לכתוב משהו, אפשר אולי לסלוח לאלה שבוחרים פשוט לספר לנו שוב ושוב על העתיד הזוהר של הלמידה באמצעות האינטרנט. בעצם, אני לא כל כך שונה מהם, פשוט עם דגש קצת שונה: הם מספרים לנו, פעם אחר פעם, שהבלוגים בחינוך משנים את פני הלמידה, ואילו אני ממשיך, פעם אחר פעם, להרים גבה.

ובכל זאת, אולי יש הבדל משמעותי. בארץ כמעט כולנו מכירים זה את זה. במידה רבה, אני כותב לקבוצת אנשים שכבר מכירה את דעותי. העולם דובר האנגלית, לעומתנו, הרבה יותר גדול. נדמה לי שהוא אפילו מספיק גדול כך שהוא סובל את החזרה על אמירות נדושות – הרי, תמיד יש עוד מישהו שעוד לא שמע אותן.

האם כל זה אומר שלתקופת הקיץ אני מדומם מנוע? נדמה לי שלא. יש עדיין לא מעט שעליו אפשר לכתוב. אבל סביר להניח שהתדירות תהיה איטית יותר.

קוראת אחת (מה? מישהו באמת קורא את ההגיגים האלה?) הגיבה למאמרון הקודם שעסק בתחושה שאנחנו חוזרים על עצמנו בכנסים המקצועיים על מחשבים בחינוך. היא הביעה את הרצון להיות שם – ב-NECC, במקום שלכאורה הדברים המעניינים מתרחשים, במקום שאנשי שם מסתובבים, ואולי החשוב ביותר … במקום שבו מדברים על השימוש בויקי, בפודקאסטינג ובבלוג.

גם אני אינני שם, ויד על הלב, גם אני הייתי רוצה לפגוש כמה מהאנשים שאת הגיגיהם אני קורא לעתים קרובות. אבל נדמה לי שלו היינו שם, היינו מתאכזבים, אם כי לא מפני שלא משמיעים שם את מילות הקסם של השנה הנוכחית.

לפני תחילת הכנס, דוד ווארליק כתב בבלוג שלו על הנושאים שמופיעים בתוכנית:

רשימה כזאת יוצרת את הרושם שה-NECC באמת עוסק בנושאים די בוערים, בטכנולוגיות שבחזית התקשוב. אבל הבעיה היא שכבר קראתי לא מעטים מהבלוגים האלה, והאזנתי ליותר מדי podcasts, והתחושה היא שאולי הטכנולוגיות התקדמו, אבל הלמידה עדיין צולעת.

אין ספק שמבחינה טכנולוגית ישראל נמצאת בפיגור אחרי ארה”ב (ואולי גם אירופה). יש, לדעתי, לפחות שתי סיבות שבגללן קיים הפיגור הזה: בעיות לא כל כך קלות לפתרון בתרגום לעברית, והמסה קריטית הדרושה כדי ששימושים מעניינים יצמחו מתוך כלל השימושים הבאנאליים. יוצא ש-שם משתמשים בכלים שכעת נמצאים בכותרות, ואילו אנחנו עדיין בונים אתרים מיושנים, או משתמשים סתם בקבוצות דיון. אבל נדמה לי שכאשר מדובר בפדגוגיה, או בלמידה של ממש, גם הם וגם אנחנו עדיין מגששים באפלה.

אולי זה עניין של גודל. אין זו הגזמה להגיד שבישראל אפשר לרכז כמעט כל מי שעוסק בנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לתוך אולם אחד. הרי בעצם, זה כמעט מה שקורה מדי שנה בכנסי מו”ח. לא רק זה, כאשר עוד גופים ראו כי טוב, גם הם ארגנו כנסים, ורבים מאיתנו נפגשנו לא רק פעם אחת בשנה, אלא מספר פעמים … עד שהתחילו להבין שמלבד להפגש, עוד משהו צריך לקרות בכנסים כאלה.

אולי זאת הסיבה שהשנה לא היה כנס מו”ח, וגם לא (אם אינני טועה) כנס גולשים של מופ”ת. הרי התחלנו לחזור על עצמנו בצורה מדאיגה. לפני מספר שנים כל אתר חינוכי חדש היה סיבה לחגיגה. המציגים קיבלו 20 דקות להראות לנו משהו שמהקהל נראה די דומה לאתר אינטרנט, או אולי הראו לנו מספר דפים של קבוצת דיון כדי לשכנע שמדובר בכיתה לומדת. כמובן שאין שום פסול בכל זה, ולפעמים מה שנדוש לצופה הוא חידוש למי שבונה אותו (וזה בפני עצמו נושא חשוב למאמרון עתידי). אבל התעייפנו מלחזור על זה פעם אחר פעם.

במקום גדל ממדים כמו ארה”ב, אולי המצב שונה. שם לא כולם מכירים את כולם, ומי שהציג לפני שנה במזרח יכול להציג את אותו הדבר במערב ולזכות שוב בשבחים, למרות שהוא לא חידש שום דבר במשך השנה.

ולמה כל ההרהורים האלה? בשבועות האחרונים אני נתקל שוב ושוב בדיווחים בבלוגים שאני קורה מחו”ל על הכנסים שמתקיימים בקיץ. על פי רוב, מספרים לנו על מי שיהיו שם וכמה מגניב יהיה לשמוע את המציגים האלה. יתכן. אבל אפילו בהתחשב בעובדה שבגלל המרחב הענק של ארה”ב לא כולם פוגשים את כולם בכל כנס, זה מתחיל להיות די מעיק. הנה, טים לאואר אולי מתכוון לזה כאשר בבלוג שלו הוא מדווח על קיומו של כנס בנושא אחר מאשר הטכנולוגיה בחינוך, ואז הוא מוסיף:

אם אני קורא נכון בין השורות, נדמה לי שגם הוא חש שהדברים חוזרים על עצמם.

דוד ווארליק, ללא ספק אחד מבעלי הנסיון הרב בבלוגים בחינוך, מדווח בבלוג שלו על מה שבכוונתו לעשות בסדנא שהוא מנהל השבוע. הוא רושם חמש שאלות שלדעתו יש להנחות תלמידים לשאול כדי שהם יוכלו להעריך את מה שהם כותבים:

אין ספק, הכיוון הכללי של השאלות האלו חיובי מאד. אפשר, כמובן, להתווכח איתן, אולי לשנות אותן טיפה, אולי להוסיף עליהן. אבל הדבר החשוב הוא הראייה הרחבה יותר – תפיסת הכתיבה בבלוג בכללותה. ווארליק מוסיף:

רצוי להדגיש את הקטע הזה. הוא כותב שהשאלות האלו מניחות כהנחת יסוד שכתיבה בבלוג קשורה לאוריינות – הגישה למידע, הטיפול בו, והעברתו הלאה. אני כמובן מסכים.

יחד עם התחושה החיובית שהגישה הזאת מעוררת, נדמה לי שיש צורך לציין שג’יימי מקנזי (וכמובן לא רק מקנזי) מדגיש כבר שנים שהמיומנות המידענית החשובה ביותר היא לדעת לשאול שאלות טובות. (עדיין, אחרי שנים רבות, האתר של מקנזי – From Now On – הוא מקור חשוב להתייחסות בריאה לשילוב האינטרנט בחינוך. רק לאחרונה הוא פרסם מאמר טוב על הטוב והרע שבבלוגים.) לשאלות של ווארליק מיקוד שונה מאלה של מקנזי, אבל בהחלט מעודד לקרוא מישהו שעבורו עצם הכתיבה בבלוג איננה מטרה בפני עצמה, מישהו שמנסה לראות את הכתיבה הזאת בראייה חינוכית רחבה יותר.

נדמה לי שלפעמים מותר לפרסם את עצמך בבלוג שלך (אם כי, לא קשה לטעון שבלוג איננו אלא פרסום עצמי תמידי). אבל למה לצלול לתוך המותר או האסור – אני פשוט רוצה להביא לידיעתם של מי שאולי מזדמן לדף הזה שמאמר די ארוך (אינני בטוח שאפשר לכתוב “מקיף”) בנושא Web 2.0 בתהליך הלמידה – האם יש בשורה חדשה או לא? – עלה לאוויר באתר הבוידם:

אפשר לקרוא ולהגיב – גם באנגלית וגם בעברית.

הקדשתי כבר מספר מאמרונים לנושא של בלוגים, של וויקים ושל עוד כלים מתוקשבים חדשים השאולים “מה כל כך מרשים בזה?”. אבל יתכן שזאת בעצם שאלה לא הוגנת- הרי צריכים לשאול את אותה השאלה גם בנוגע לכלים המתוקשבים הישנים יותר.

כל מי שצבר נסיון בהדרכת השימוש במחשב ובאינטרנט יכול לספר שהוא צפה בפרויקטים של “חקר” בהם התלמידים, עוד לפני שהם בכלל התחילו לברר לעצמם מה הם רצו “לחקור”, הקדישו דקות ארוכות לעיצוב ב-Word Art של כותרות העבודות שלהם. ולא רק זה, אלה שבסיום השיעור המורה סיכם שהיה שיעור מוצלח שעסק באופן מועיל במיומנויות המחשב.

כל מי שמלווה את התקשוב בבתי הספר נתקל לפחות פעם בפעילות של כיתה או של בית ספר בפורום מתוקשב בו התלמידים היו צריכים לקבל אישור מהמורה (כולל תיקון שגיאות כתיב או הקלדה) לפני שאפשר היה לשגר את הודעות שלהם לפורום. ולא פעם, אותה פעילות היתה היחידה של הכיתה באותו פורום – אם התלמידים רצו לבדוק אם מישהו ענה להודעות שלהם, היה עליהם לעשות זאת בזמנם החופשי.

קשה לי לספור את הפעמים שבהם הוזמנתי להציץ באתר בית ספרי שהיה לפיסגת הגאווה של מורים או של מנהל בבית הספר, ומצאתי את עצמי צופה באוסף סתמי של דפי מידע לא מעניינים עם גרפיקה צולעת.

כמובן שהיו גם פעילויות מוצלחות, אך עלי להודות שהיו מעט מדי כאלה, ובדרך כלל הן היו מאד לא ראוותניות, אלא צנועות וממוקדות מאד.

אינני מביא את הדוגמאות (הכלליות) האלו כדי להכפיש, או על מנת להראות שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז של זמן ושל משאבים. אני מביא אותן כדי להראות שהביקורת החריפה שלי כלפי ההתפעלות מהשימוש בבלוגים וכלים חדשים אחרים אינה מכוונת רק אליהם – היא מתייחסת לכלל הנסיונות שלנו בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שאפשר להגיד שיש כאן מקרה של בגדי המלך החדשים, אלא שבמקרה הזה, המלך איננו ערום, אלא הוא פשוט עדיין לבוש באותם הבגדים שהוא לבש כבר מספר שנים.

בלוגים אמורים להיות אמצעי מהיר לתקשורת ולהפצת מידע. אי לכך, יש אולי משהו לקוי במאמרון על פרויקטים מתוקשבים שפרסמתי אתמול. עבדתי על כתיבתו חלק גדול מהלילה ומספר שעות לתוך הבקר. ומדוע? אה! עלי להודות שהתשובה לא כל כך מחמיאה לי: כדי לא לנקוט עמדה תקיפה מדי, כדי לא להעליב. ואם כך אני עושה, אולי אני מחטיא את המטרה לחלוטין? בלי אמירות תקיפות קשה לגבש עמדה, קשה ליצור את התן וקח הדרוש כדי להגיע להסכמה.

כנראה יש לי עוד הרבה ללמוד על כיצד לכתוב לבלוג.

עבר כבר יותר מעשור מאז הנסיונות הראשונים בבניית פעילויות לימודיות מתוקשבות בבית הספר. רבים מאיתנו כבר לא מתרגשים מהעובדה שתלמידים כותבים את עבודותיהם בעזרת התמלילן במקום בעפרון. אנחנו לא מסתפקים בעובדה שכיתה משתמשת בפורום כדי לנהל דיון, אלא בוחנים את איכות הדיון עצמו. אם כיתה מסכמת פרויקט באמצעות אתר אינטרנט, איננו מסתנוורים מקיומו של האתר, אלא בודקים האם התכנים של האתר משקפים למידה של ממש.

אך לא כל מי שעוסק בתקשוב בתהליך הלמידה עושה זאת כבר יותר מעשור. למזלנו, כל שנה יותר ויותר מורים מעיזים להתנסות בו. וכצפוי, לא פעם יוצא שהנסיונות הראשונים של אותם מורים אינם ניזונים מהנסיון המצטבר בתחום. לא פעם מורים ומנהלים, וגם מדריכים מנוסים, מתרשמים מהשימוש בטכנולוגיה ומתקשים לבדוק את מהות הלמידה.

נדמה לי שמדובר בתהליך טבעי. מי שאיננו מנסה לבחון את השימוש בכלים מתוקשבים בכיתה לא יכול ללמוד מהנסיון, וסביר מאד להניח שללא כשלונות רבים לא נוכל לדעת מה מצליח. לא פעם נוצר מצב שבו המוח רוצה לקטול ואילו הלב רוצה לשבח. מה עושים?

השבוע הזדמן לי להיות עד לביקורת על פרויקט מתוקשב – ביקורת שהועברה באמצעות הדואר האלקטרוני בין קבוצה גדולה של פעילים ותיקים בתחום התקשוב בחינוך. בוני הפרויקט דיווחו עליו לרשימת תפוצה של פעילים והזמינו את הקוראים להציץ. התגובות הראשונות היו, כצפוי, שבחים סתמיים. בכלל לא ברור אם המשבחים באמת בדקו את הפרויקט. אבל מכותבת אחת, בנוסף למילות עידוד וציון נקודות חיוביות בפרויקט, העזה להרים גבה ולשאול שאלות בנוגע למידה שבה התקשוב באמת בא לביטוי בפרויקט. השאלות האלו באו מהנסיון, אולי מהתסכול. למרות שהן כוונו לפרויקט מסויים, הן ביטאו תחושה של אי-סבירות רצון כללית לגבי שילוב התקשוב בכיתה. התגובה לא איחרה לבוא – תגובה מלאה באמירות נדושות והצטדקויות שבאו להראות שאכן מדובר בשימוש מיטבי (ככל שהדבר היה אפשרי) בתקשוב. לכל טענה היתה תשובה.

אין משנה סדורה לשילוב התקשוב בתהליך הלמידה. אני מקווה שלא תהיה. שיפרחו 100 פרחים. פעילויות מסויימות יתמקדו יותר במיומנויות תקשוב, אולי אפילו עד כדי עמעום התכנים הלימודיים. לעומתן, פעילויות אחרות ינצלו את התקשוב במידה זעירה, אבל יהיו עשירות באלמנטים לשוניים ומידעניים. לפעמים אנחנו אפילו נעלה על דרך המלך ונצליח לשלב את כל אלה בפרויקט ייצוגי. למרות הנסיון המצטבר עם השנים, כולנו מגששים באפלה, כולנו מחפשים את הנוסחה הנכונה לשילוב התקשוב בלמידה, אפילו אם אנחנו יודעים היטב שבעצם אין דבר כזה “נוסחה נכונה”.

ובינתיים, לא רק לגיטימי, אלא גם הכרחי, לשאול תמיד האם האלמנטים של התקשוב הבאים לביטוי בפרויקט מסויים אכן משרתים את הלמידה, ואפילו האם אפשר היה להשיג את אותה התוצאה הלימודית בלי התקשוב. אף אחד לא מרוויח מהפרגון הסתמי.