מחבר: Jay Hurvitz

ואולי העתקה איננה סוף המעשה?

בקפטן אינטרנט של השבוע מופיע כתבה בנושא העתקות דרך האינטרנט. הוא מתמקד בקלות שבה ניתן לרכוש עבודה שמישהו יכתוב עבורנו, ולהגיש אותה למורה שלא יוכל לבדוק אם אכן כתבנו אותה או לא. ברוח הגלובליזציה, המאמר מציין שסטודנטים אמריקאיים שקונים עבודות עושים זאת, כנראה, מאנשים שיושבים בפקיסטאן. אין לי שום מידע בנושא, אבל לא יפתיע אותו שהמרצים של אותם סטודנטים אינם קוראים את העבודות, אלא שולחים אותן לפיליפינים למישהו שתמורת מחיר הולם מוכן גם לקרוא אותן ולתת להן ציון.

הנושא של העתקות ודרכים אחרות לרמות בלימודים לא נולד עם האינטרנט, אם כי אין ספק שהטכנולוגיה תרמה רבות לשכלול השיטות. לפני כמעט עשר שנים כתבתי מאמר (באנגלית, בבוידם) ההתייחס לנושא, וציטט דאגות שנשמעו כבר אז בנוגע לתרומה של האינטרנט להעתקות. עלי להודות שבהחלט קל יותר היום להשיג עבודה להגשה, אבל מלבד הקלות, לא נראה לי שהרבה השתנה.

וכמובן לא כל מי שמעתיק קונה עבודות, ובוודאי לא בבית הספר, להבדיל ממוסדות להשכלה גבוהה. הרי הרבה יותר פשוט לעסוק בהעתקה והדבקה, ואם עושים זאת באלגנטיות וטיפת שכל, המורים שלנו לא יידעו שלא רק לא כתבנו את מה שמגיע אליהם מודפס כל כך יפה, אלא שאפילו שאת הרוב לא קראנו.

אבל אז מה? האם המסקנה היא שמעולם המטרה של תלמידים בבית הספר היתה להגיע לחופשת הקיץ במינימום של מאמץ? אין זה צריך להפתיע אף אחד. וכדאי לזכור שרבים מאד מסוגלים לשחות שעות ארוכות בים הדעת ועוד לצאת יבשים. במאמר בקפטן אינטרנט מצביעים על כיוון אחד לפתרון לבעיה – לארגן את המטלות של התלמידים כך שסתם העתקה איננה נותנת מענה. מציעים לדרוש מהתלמידים להשוות בין מקורות, למזג את הידיעות, לבחור בין הצעות שונות. ללא ספק, הכיוון הזה של עבודות המכוונות ל-“הצעת פתרון לבעיה” היא כיוון חיובי. אבל אני מבקש להוסיף גורם לא כל כך קטן כאן.

לעתים קרובות אנחנו תופסים את עולם הבלוגים כעולם שבו כל מה שקורה הוא שמעבירים מידע ממקום למקום, מבלי להוסיף שום מרכיבים אישיים לתוך מה שאנחנו מעבירים. לצערי, אני בדרך כלל מסכים עם התיאור הזה. אבל בדרך כלל אומרים לנו שמאמר אקדמי טוב בנוי לפחות מ-80% של מקורות שאנחנו מצטטים, ואם כך, הבלוג איננו שונה כל כך. אולי איננו צריך לאלץ את התלמידים שלנו להוסיף דעה מקורית, דבר שקשה לא רק להם, אלא גם לרוב המבוגרים. כדאי לנו אולי לעודד אותם לאסוף מקורות בתחום מסויים, להעיר עליהם מבחינת הכדאיות והמהימנות שלהם, ולארגן אותם להמשך השימוש של אחרים. גם זה לא מעט, ואולי הרבה יותר מאשר סתם העתקה שמנסה להראות כאילו היא כתיבה מקורית.

לקראת שנת הלימודים החדשה

שנת לימודים חדשה מתחילה היום, וקשה שלא להתרגש טיפה. כהרגלי, למרות שאינני מלמד בבית ספר ולא משתתף באף טקס, לבשתי חולצה לבנה. כמו-כן, אני רוצה להביע את התקווה שבמהלך השנה הזאת כלים אינטרנטיים חדשים דוגמת בלוגים יזכו לבדיקה ובחינה בבתי ספר רבים. מהתצפית שלי אני יכול להעיד שיש מספר פרויקטים שעל הנייר, לפחות, עשויים להניב תוצאות מעניינות. אינני בטוח שהכלים שקיימים בעברית אכן יהיו מספיק קלים לשימוש, אבל אפשר לקוות להמשך הפיתוח כך שמורים ותלמידים יוכלו להתנסות, ושנוכל להסיק מסקנות להמשך העבודה. עד היום הבלוג הזה עסק באופן כמעט בלעדי בתגובות לאמירות של בלוגרים באנגלית שדיווחו על הפרויקטים שלהם. במשך השנה הזאת אשתדל להביא דיווחים על נסיונות שמתרחשים אצלנו, ולהעלות אותם לעיון ולדיון.

וברוח הזאת, אני רוצה להזמין קוראים (אם יש כאלה) לדווח על פרויקטים שבהם הם מעורבים כדי שאוכל להפיץ את הידיעה, ולאפשר לכולנו לבחון את הנעשה, לצבור נסיון, ואולי אפילו להסיק מסקנות להמשך השילוב של כלים אינטרנטיים בתהליכי למידה. שנה טובה לכולנו.

בראוו!!!

זה קורה לעתים רחוקות מדי, אבל לפעמים זה קורה. בלוגר שעוסק בטכנולוגיות בחינוך כותב משהו שאינני מרים כלפיו גבה, שאינני שואל “האמנם?”, ושבעצם, איתו אני ממש מסכים. טרי פרידמן מתייחס לשאלה: מה חשוב יותר, הטכנולוגיה או הפדגוגיה?. התשובה כמובן, נמצאת בהבנה שהשאלה איננה שאלה לגיטימית. אנחנו מאמצים את הטכנולוגיה בדרכים שמאפשרות לנו לבטא נכון את הפדגוגיה שלנו. אבל בתקופה שבה ההתלהבות הטכנולוגית גדולה כל כך, זה לא תמיד ברור. פרידמן מתאר מפעל של כתיבת מכתבים שהוא השתתף בו עוד כאשר הוא היה בכיתות היסוד, ומציין:

I would contend that in many respects we were gaining the same benefits as people claim for blogging: it got us interested in writing, it was writing for a real audience, it was opening our minds to other lifestyles. It also provided an opportunity for reflection before writing, which in a sense is actually discouraged by the instant feedback online environment which prevails today.

חשוב להדגיש שפרידמן לא רק אומר שאפשר היה להשיג את אותן המטרות בעזרת כלים ישנים ופשוטים יותר. הוא גם מציין שהמשוב המיידי שהטכנולוגיה מאפשרת אינו תמיד דבר רצוי. הוא מהרהר שאולי השימוש בבלוג הופך את האינטראקציה ל-“קלה מדי”. (לאור זה יש טעם לציין שפרידמן איננו רק משמיע ביקורת. הוא העורך של חוברת מעניינת [Coming of Age – an introduction to the new world wide web] המכילה דיווחים על התנסויות חינוכיות רבות עם כלים אינטרנטיים חדישים.) בסיום המאמרון שלו פרידמן מזהיר שוב מהתלהבות יתר:

Perhaps school administrators should introduce a rule to the effect that a teacher cannot use any technology until they have proven that they can deliver the goods without it.

Don’t worry: I am being slightly (but only slightly) flippant. But the bottom line is that you can deliver a lot of so-called 21st century skills (eg ability to collaborate, research skills) without using 21st century technology. The technology makes it easier — but it also makes it easier to mistake any practice for good practice.

בימינו, כאשר הרצון לשלב את התקשוב בתהליכי למידה נמצא בסכנה להפוך לנהירה אחרי כל דבר חדש, מרענן מאד לקרוא מישהו שבסדר העדיפויות שלו הלמידה באמת קודמת לטכנולוגיה.

דעה לפני דעת?

במדור שלו בבלוגים של Technology Review, וייד ראוש מעלה הרהור בעייתי להתנהגות של המשתמשים באתר הסימניות החברתי Digg. הוא שואל Do Digg Users Read Past the Headlines. ראוש מציין שהוא מצא התייחסויות רבות למאמר קודם שלו ב-Technology Review בנושא MySpace. אבל חלק מאותן ההתייחסויות היו די תמוהות בעיניו. במאמר שלו הוא ציין שלהבדיל מאתרים רבים אחרים, נדמה היה לו שמנהלי MySpace לא עודדו את פיתוחם של יישומים שניזונים ממאגרי האתר. שם המאמר היה How MySpace is Antisocial.

במאמרון שלו בבלוג, ראוש ציין שבדיון שהתפתח ב-Digg היה נדמה שלפחות חלק מהמגיבים כלל וכלל לא קראו את המאמר:

The story’s headline — “How MySpace Is Antisocial” — was meant to be a play on the fact that MySpace is a leading social-networking site. I’m sorry I have to spell that out. But many of the folks who commented on the story, once it had been dugg, apparently took the headline more literally. They assumed — obviously, without reading the story — that it was about MySpace somehow making its users more antisocial.

ראוש נזהר מלהאשים את כל משתמשים Digg כאילו הם אינם קוראים את הדברים שעליהם הם “מגיבים”, אבל הוא מציין תופעה די מדאיגה. ונדמה לי שהתופעה מדאיגה במרחב החינוכי עוד יותר. כאשר אנחנו מעודדים את התלמידים שלנו להביע את מחשבותיהם ואת דעותיהם בבלוגים, אנחנו מניחים, כהנחת יסוד, שעצם החשיפה ברבים יגרום להם להקפיד על כללים של דיוק, של בהירות, של אמינות. לא ברור לי למה עלינו לחשוב כך. גם תלמידים (כמו מבוגרים) מוכנים מאד להביע דעה ללא ביסוס, ומעדיפים להביע את הדעות שלהם מבלי לבדוק את העובדות. יש טעם רב בהכנסת בלוגים לתוך מערכת החינוך, אבל אין סיבה לחשוב שהבלוג לבדו ייצור אדם חושב.

קורא אחד של ראוש מגיב (כמובן בקריצה) :

All of you have missed the point. My opinion is more important than my understanding.

מתן בלוגים בידי תלמידים, ללא הכשרה אמיתית בשימוש בכלי, ובמיומנויות למידה נוספות, וודאי יחזק דעה כזאת.

מחוברים תמיד

אין זה מדוייק להגיד שנתקלתי במאמר הזה במקרה, אבל קשה להגיד שהגעתי אליו באופן מסודר. קישור בבלוג שאני קורא הביא אותי לבלוג אחר, ושם היה קישור לרשימה של מאמרים, ושם מצאתי …. בעצם, אם יש לנו הזמן, הסקרנות, וכן, גם המיומנות לרדת לעומקם של קישורים, מדובר במסלול די הגיוני ואפילו צפוי. חשוב גם לא להמעיט בחשיבות של הכרות עם כלים חדשים, והמיומנויות הדרושות כדי לתפעל אותם, שבלעדיהם נדמה לי שלא הייתי מוצא את המאמר. (מעניין לציין כאן שהמאמר הוא מלפני יותר מחודש, והוא דווקא מסוג הדברים שאפשר לצפות שהייתי מוצא מוקדם יותר, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

במאמר: Someone to Watch Over Me – On a Google Map (מהניו יורק טיימס, לא פחות), צעירה בשנות ה-20 לחייה מתארת את החיים המתוקשבים שלה. החיים המאוד מתוקשבים:

I’m 24 years old, have a good job, friends. But like many of my generation, I consistently trade actual human contact for the more reliable emotional high of smiles on MySpace, winks on Match.com and pokes on Facebook. I live for Friendster views, profile comments and the Dodgeball messages that clog my cellphone every night.

יש מי שיראה בתיאורים במאמר חיים שהם משועבדים לרשת. אפשר לראות את הדברים כך, ולבכות על כך ששעות ארוכות כל כך של היום הכותבת עסוקה במה שנהוג לכנות “וירטואליות”. אבל מתוך התיאור הזה אפשר לזהות תקשורת של ממש, וחיים המשלבים את האינטרנט לתוך כל מה שהיא עושה. כבר אין הבחנה בין “חיים אמיתיים” לבין “חיים אינטרנטיים”, אלא לחיים האמיתיים יש מרכיב אינטרנטי (חברתי) משמעותי ביותר.

לכאורה אין כאן קשר ברור לחינוך, אך בעצם, ההשתמעויות החינוכיות של המציאות החדשה הזאת, מציאות של “מתוקשב תדיר”, עצומות. מערכת החינוך חייבת להכיר בעובדה בעולמם של דור התלמידים הנוכחי, הקשר הרצוף והתמידי לאינטרנט הוא מרכיב מרכזי. כבר עברו הימים שבהם אנחנו “מלמדים” מיומנויות אינטרנטיות. כמובן שאנחנו צריכים עוד לכוון, אולי אפילו יותר מאשר בעבר. אם התלמידים שלנו משתמשים בכלים האלה יום-יום, שעה-שעה, כבר אין צורך ללמד איך להשתמש בהם. אבל אין זה אומר שהם יודעים כיצד להפוך את הכלים האלה להיות חלק יעיל ושימושי מתהליך הלמידה. ועוד יותר חשוב, עלינו לעזור להם ללמוד לשלב את הכלים האינטרנטיים כך שהם ישרתו את החיים שלנו במקום לשלוט עליהם.

שיפור בציונים – פחות או יותר בעזרת הבלוג

אין ספק שמצדדי שילוב הבלוגים במערכת החינוך (ואני ביניהם) נמצאים במלכוד. מצד אחד, אנחנו משוכנעים שהשימוש בבלוג צריך להיות חלק משינוי כולל בתהליכי הלמידה בבית הספר. אבל מצד שני, אנחנו יודעים שרק כאשר נצליח להראות שהשימוש בבלוגים, ובכלים דומים, יכול להביא לתוצאות חיוביות לפי אמות המידה המסורתיות – שיפור בתוצאות במבחנים, למשל – המערכת תהיה מוכנה לאמץ את הכלים האלה.

והנה, איאן מקינטוש מביא עדות לכך שהכתיבה לבלוג מביא לשיפור בציונים. מקינטוש מצטט מבלוג של תלמידה הכותבת על כך שהיא פנתה למורה לשעבר שהציעה לכתוב לבלוג באופן יום-יומי:

She decided that since an hour session every week would probably make very little difference to our grades, we should make a blog and post just a paragraph of a story every night if possible. The plan was that we would build up our story night upon night with Mrs McIntosh giving us guidance and pointers on where we were going wrong and how to improve. My writing began to improve and I started to gain confidence again.

In my standard grade english exam this year I achieved not only an overall 1, but straight 1s in every element of english and it’s all thanks to Mrs McIntosh and her fantastic blog idea.

אישית, מאד שמחתי לקרוא שאותה תלמידה קיבלה ציונים מצויינים. ואין לי שום התנגדות לזקוף את ההישג הזה לשימוש בבלוג. עם זאת, נדמה לי שצריכים להתייחס לכמה אלמנטים אחרים בתוך כל הסיפור הזה. קודם כל, מדובר בתלמידה שביקשה לשפר את הציון שלה, והיתה מוכנה לעבוד, מחוץ לשעות בית הספר, כדי לעשות זאת. אם היא היתה נפגשת פנים אל פנים עם אותה מורה, במקום להעלות את הכתיבה שלה לבלוג, סביר להניח שהתוצאה היתה דומה.

ממה שאני יכול לבדוק, זאת איננה דעתו של מקינטוש. הוא רואה ערך אמיתי בבלוג עצמו:

Here, the modest audience providing advice but above all the impetus to write that comes from that small and demanding audience have helped make a girl do more work and reflection than she would have done otherwise.

אכן, מדובר בקהל מצומצם – אפילו מצומצם מאד. אינני מכיר את הנפשות הפועלות, אבל מלבד התגובות בבלוג שהגיעו כתוצאה של הפרסום של מקינטוש, נדמה לי שבנוסף למורה המגיבה היו רק עוד שני קוראים/מגיבים.

אינני בטוח שיש חשיבות לעובדה שהמורה שקראה את כתיבתה של התלמידה, ושהמליצה לכתוב לבלוג, היא האמא של מקינטוש עצמו. לעומת זאת, קשה לא להתייחס לעובדה שמבחינה סטטיסטית, העדות המעודדת הזאת על שיפור בציונים איננה משמעותית – מדובר בתלמידה אחת.

כזכור, גם אני רוצה להאמין (למען האמת, אני בטוח שזה יכול לעזור). ובכל זאת, מעודד ככל שיהיה, המקרה הזה לא כל כך משכנעת.

היה צפוי, נכון?: הצדקה מדעית לשיטות הישנות

במהדורה הנוכחית של eSchool-News יש דיווח על מחקר חדש שביקש לבדוק היבטים שונים של “למידה” בתנאים של multitasking. נכון לכתיבת המאמרון הזה, יש לי גישה רק לתקציר המאמר על המחקר, ולא למאמר המלא, לכן נצטרך להסתפק במה שאפשר ללמוד עליו דרך eSchool News:

New brain research suggests that distractions that divide students’ attention–such as surfing the web or sending instant messages–can affect the way they learn, making the knowledge they gain harder to use later on. The study could have important implications for today’s students, many of whom are accustomed to multitasking while completing homework or listening in class.

ה-multitasking הוא מרכיב מרכזי בחיים המתוקשבים שלנו. ובבית הספר כמו בחיים. מאחורי שילוב הבלוג בתהליך הלמידה נמצאת תפיסה של התלמיד כאדם שנמצא בתהליך מתמיד של חיפוש מידע, בדיקתו, והעברתו לאחרים כדי שגם הם יוכלו להעזר בו. מחקר מהסוג הזה עשוי לשכנע מפקחים ומנהלים שכדי שהתלמידים שלהם ילמדו לא כדאי לרדוף אחרי טכנולוגיות חדישות, אלא פשוט להתרכז בשיטות הישנות.

סטיבן דונז כנראה חש את זה בהתייחסות שלו לפרסום המחקר:

It’s a tiny study (14 students) using dubious measurments (brain imaging) and employing very artificial conditions (I mean, who tries to count high pitched tones while studying?) but that of course won’t stop the headline from being splashed across the front page of the newspaper – or in this case, eSchool News.

קשה לא להסכים. אינני מטיל ספק במקצועיות של החוקרים (ואני מודה שאינני מבין בשיטות ההדמייה שלהם שנשמעות לי די מרתקות). עם זאת, קשה להבין שניתן להסיק מכל זה שיכולת הלמידה של תלמידים (או היבט כלשהו של היכולת הזאת) יורדת ככל שהם עוסקים במספר פעולות.

ובכל זאת, לא נראה לי שיש להסיק את ההפך. עצם השימוש בכלי כמו בלוג איננו מבטיח למידה. במקרים רבים מדי התוצר נוצץ, אבל איננו עומד בבחינה מדוקדקת יותר. אחד מהקוראים של דונז מגיב ברוח הזאת. אולי הוא מגזים, אבל יש משהו במה שהוא כותב:

These researchers, however slipshod their methodology, may one day prove to have been right in spite of themselves. Those of us who took our degrees before “multitasking” was a concept, can scarcely deny that our thinking, and the written expression of our thoughts and ideas, was rather less muddleheaded back then. To follow a single thread of inquiry to its logical, aesthetic, or practical conclusion is what scholars, scientists and artists do. Or did. Now it’s more likely to be a blog entry (ironic, eh?) in the first two cases, and a “mashup” in the third.

כמובן שהרבה כתיבה – גם של תלמידים וגם של מבוגרים – היתה מבולבלת ולא ממוקדת עוד הרבה לפני הבלוג. גם לפני ה-multitasking קשה להגיד שהלמידה של תלמידים היתה המוצלחת ביותר. מהבחינה הזאת, יש טעם לאמץ שיטות וטכנולוגיות חדישות – יותר גרוע ממה שאנחנו מכירים לא יהיה. ובכל זאת, לאמץ את הבלוג רק מפני שהוא חדש איננה סיבה מספקת.

ואיך כל זה צריך להשפיע על התלמידים שלנו?

ויל ריצ’רדסון כותב על המבוכה שהוא חש כאשר הוא גילה שאתר אחר קיבץ את המאמרונים שלו, ושל אחרים, לתוך בלוג שמנסה (כנראה) להרוויח קצת כסף באמצעות פרסומות. באותו בלוג אין התייחסות למאמרונים. הוא פשוט מאגד את עדכוני ה-RSS של מספר בלוגים העוסקים בטכנולוגיה וחינוך. תחילה, ריצ’רדסון שאל האם עצם קיומו של בלוג שמאגד את הכתיבה שלו (ושל אחרים) צריך להפריע לו. אותו מאמרון עורר כ-25 תגובות. כמה ימים מאוחר יותר, ריצ’רדסון צולל עמוק יותר לתוך הסוגיה. הוא כותב:

So, what to do? Certainly, there is a central ethic that is involved here, that of owning your own work and attributing the work of others. Putting your name on someone else’s stuff is theft, plain and simple, and should not be tolerated. But as the article points out, much of the problem is simple sloppy work in terms of sourcing and attribution. And the bigger problem is that it is being tolerated.

סוגיית הגניבה של נכסים רוחניים מעסיקה אותי כבר שנים. (כפי שציינתי לא פעם בעבר, אני מאמין גדול ב-“בשם אומרו”.) לא מדובר רק בהעתקה מילה במילה, אלה גם באימוץ של רעיונות המועלים לציבור בפורומים. לפני עשור, כאשר קבוצות דיון היו עבורנו דבר חדש, חברים בקהילת למדע (למשל) נרתעו מלהשתתף בפורומים בגלל החשש שמישהו יגנוב את הרעיונות שלהם, או לפחות יאמץ אותם כשל עצמם. עברו מספר שנים עד שהאתוס של “חשיבה בקול רם” בפורומים חדר לתודעה שלנו, עד שהבנו שאנחנו ניזונים מהזירה הציבורית של הפורומים לפחות באותה מידה שאנחנו (באופן פרטני) מזינים אותה. מדובר בתפיסה כללית, ואנחנו נאחזים בה, גם כאשר לקוחים מאיתנו באופן מופרז. משהו ברוח הזאת אפשר למצוא בתגובה של סטיבן דונז למאמרון של ריצ’רדסון:

… life is too short to be bothered by such things. The sites out there that flagrantly violate my license are very obvious to my reader and others. They reveal through their own actions that they are not to be trusted ….

אז מה? בצדק, ריצ’רדסון מציין שהסוגיה הזאת קשורה לחינוך, לדרך שבה אנחנו, המחנכים, משתמשים בחומרים של אחרים, ולדך שבה אנחנו מסבירים את הנושא לתלמידים שלנו. אך נדמה לי שהוא איננו מקשר מספיק בין הטכנולוגיה המאפשרת העתקה לבין מערכת חינוכית שמעודדת אותה.

מעטים הם המורים שיגידו שהם מעודדים העתקה, אבל רוב מטלות הכתיבה שתלמידים מקבלים בבית הספר (כולל ה-“מידעניות” שביניהן) אינן דורשות הרבה מעבר להעתקה של מאמר (בשביל מה יש אנציקלופדיות?) והגשתו למורה. לכאורה הבלוג, שנחשב כאמצעי לביטוי אישי, אמור לשנות את המצב הזה. הרי אנחנו מצפים שבבלוג שלו התלמיד יכתוב את המחשבות שלו, ואלה, כמובן, אישיים. אבל אותה טכנולוגיה גם מאפשרת (אולי אפילו מעודדת) את העברתו של מידע ממקום למקום, מבלי שהוא יעבור שום מסננים אישיים, מבלי שהתלמיד יהרהר על משמעותו, או על כיצד הוא משתלב במה שהוא “חוקר”.

המשימה החינוכית המשמעותית שלנו היא לעזור לתלמידים שלנו לראות את עצמם לא רק כצינורות שמעבירים מידע מכאן לשם, אלה כתחנות באותו מסלול של המידע, תחנות שבהן המידע נבדק ומנותב לפי הצרכים הלימודיים שלהם.

מעבר לפרסום לעיני כל העולם

אני מודה שאני שוב ושוב מוצא את עצמי מגרד בראש בחוסר-הבנה. וכי למה? פעם אחר פעם אני קורא את ההצהרות המתלהבות של מורים הנחשפים לראשונה לבלוגים. ופעם אחר פעם ההצהרות האלה מהללות את הפוטנציאל הלימודי האדיר הטמון בתופעה. כמעט תמיד המורים נרגשים מכך שדרך הבלוג, יהיה לתלמידים שלהם קהל כלל. נדמה לי שיש כאן בעיה רצינית ביותר, ושאנחנו זקוקים לתרגיל חשיבתי זעיר כדי להמחיש אותה.

יום-יום, בהמוני בתי ספר ברחבי העולם, תלמידים כותבים “עבודות” קצרות. לפני עידן הבלוג, רק המורה קרא את מה שהתלמידים כתבו. במקרה הטוב, ההורים, וכמה מהתלמידים האחרים בכיתה, גם עיינו במה שנכתב. היום, מספר מורים, חוד החנית של החדרת הבלוגים למערכת החינוך, דואגים לפרסם את הכתיבה של תלמידיהם לעולם. ובמקרה הטוב, מספר קטן של מורים אחרים, שגם הם מחוייבים לרעיון, קוראים את מה שמתפרסם. נוצר מצב שבו המורים האלה צריכים לקרוא גם את מה שתלמידיהם כותבים, וגם את מה שהתלמידים של מורים אחרים כותבים. כבר היום אין זמן לקרוא את כל זה וגם להתייחס אליו ברצינות. ומחר, אם התופעה עוד תתרחב? אין שום סיכוי שהכתיבה הזאת תגיע לעיניהם של אנשים שרוצים, ואף יכולים, להתייחס, לעודד, לעזור. ייווצר מצב שבו במשך בערך שבוע תלמידים יציצו בבלוגים שלהם כדי לראות אם מישהו מתייחס, אם מישהו השאיר תגובה, ואחר שהם ייווכחו לדעת שאין התייחסות, הם יתעייפו מכל העסק הזה.

כתוצאה מסדנה שהוא העביר לאחרונה, דיוויד וורליק פתח דף ויקי בו מופיעים קישורים לבלוגים החדשים של המורים שהשתתפו בסדנה. קשה להיות ביקורתי כלפי המורים שזה עתה התחילו לכתוב, ומביעים את ההתלהבות שלהם (ואני מביא כאן רק דוגמה אחת, שהיא דומה מאד לכל יתר הכתיבה, וגם לתגובות, שנכתבו על פי רוב על ידי יתר המשתתפים בסדנה):

Blogging is a great tool for writing and publishing in any subject area. Blogging will allow students to post their work for the world to read instead of just for a teacher to grade. What a great tool for students! Why would we want to do it any other way.

בעצם, ההתלהבות הזאת רק מחדדת את הבעיה. אין טעם (וגם אין הצדקה) לבקר את ההתלהבות הזאת. יד על הלב, היא די מעודדת. אבל נדמה לי שאנחנו זקוקים למשהו קצת אחר. במקום כתיבה כללית למדי שאיננה מעוררת רצון להמשיך לקרוא את אותו הדבר שוב ושוב (דבר שקורה גם בכתיבה של התלמידים וגם של המורים), צריכה לקום מערכת של הפניות. (נדמה לי ש-RSS או שיטה אחרת של תיגוי יכולים לתת מענה). מורים שהכיתות שלהם לומדים נושא מסויים צריכים מנגנון שבעזרתו הם יוכלו למצוא ו/או ליצור קשר עם מורים שכיתותיהם לומדים את אותו הנושא, כדי שהתלמידים יוכלו לשתף אחרים בלמידות שלהם. אם בכיתה מסויימת התלמידים כותבים על בעלי חיים, אותה כיתה צריכה להיות מסוגלת למצוא כיתות אחרות שכותבות על בעלי חיים. בדרך הזאת יש סיכוי (ובעצם, רק סיכוי) שהכתיבה של תלמידים בבלוגים תגיע לקהל שבאמת מעוניין בה, שיכול לעשות איתה משהו.

לא מובן לי למה, בתוך כל המאמרונים שנכתבים בנושא הבלוג בתהליך הלמידה, מקדישים כל כך הרבה מילים להיבט של פרסום לעיני כל העולם (כגורם מעודד), וכל כך מעט לצורך האמיתי של מציאת קהל שעשוי להיות מעוניין במה שכותבים.

בין “שטוח” לשטחיות

היה זה דרך סטיבן דונז שהגעתי למאמרון (ממש קצר) של אנדרו פס (אכן, ברור שאני מאמין גדול ב-“בשם אומרו”). פס התייחס לכתבה בבלוג של דיוויד סירוטה בנוגע למומחיותו של תומס פרידמן, מחבר “העולם שטוח”, שהוזכר כאן רק אתמול. הכתבה של סירוטה מעניינת מאד, וכדאי לקרוא אותה, אבל מבחינת מה שמעסיק אותי, אפשר לצטט רק חלק קצר:

Now, in a little-noticed interview, Friedman actually went on record admitting he advocates for specific trade deals without knowing anything about what’s in the trade deals he is writing about.

סירוטה עוסק בנושאים הקשורים לסחר חופשי, ומבחינתו הודעתו של פרידמן, שרכש לעצמו שם כמומחה בתחום, הינה הוכחה שבעצם, הוא איננו יודע על מה הוא שח. הסחר החופשי איננו מעסיק את פס, אבל המשמעות החינוכית של מומחה שבעצם לא יודע הרבה כן מעסיק אותו:

David Sirota reports on Tom Friedman’s shocking admission that he often writes about trade policy proposals that he knows nothing about. Sirota writes, “… what’s truly astonishing is that Tom Friedman, the person who the media most relies on to interpret trade policy, now publicly runs around admitting he actually knows nothing at all about the trade pacts he pushes in his New York Times column.” After reading this article, I can’t help but wonder how often we, as teachers, teach something that we know very little about beyond superficialities.

נדמה לי שפס צודק בהרהורים שלו. אבל לעתים קרובות אנחנו, המורים, איננו מומחים בנושאים אותם אנחנו אמורים ללמד. האם היום, כאשר אנחנו מתבקשים פחות “ללמד” ויותר לכוון את התלמידים, להראות להם את הדרך (או את הדרכים), להביא אותם למקורות ולעזור להם לקבל החלטות, זה כל כך משנה? פס חש שיש כאן פגם, וקשה לא להסכים איתו. אבל אולי אותה מומחיות כבר איננה חשובה.

אולי. אפשר לטעון, במידות גדולות של צדק, לשני הצדדים. מה שמעסיק אותי בכל הסיפור הזה הוא משהו אחר. חלק גדול מההתייחסות החינוכית המתלהבת כלפי בלוגים הוא העידוד שלנו, המחנכים, לתלמידים להביע את דעותיהם בכתב. לא פעם אנחנו קוראים שכאשר תלמידים מפרסמים את דעותיהם לעולם, הכתיבה שלהם משתפר. אני חושש שעל פי רוב, גישה כזאת מבטיחה התייחסות שטחית ביותר. יש בנו תקווה עיוורת שכאשר התלמידים שלנו יכתבו משהו שמתפרסם ברבים, הם גם יבינו שהם צריכים להביא איתם את הסימוכין לאותה כתיבה, הם יבססו את הכתיבה שלהם על חקר מעמיק ורציני. והנה, אחד מגיבורי העולם החדש המתהווה, ההוא מהעולם השטוח המתאר לנו כיצד ייראה העולם החדש הזה, איננו עושה את זה. זאת ועוד – ברור שהוא לא היחיד.

אין ספק, אנחנו כן צריכים לעודד את השימוש בכלים חדשים כמו בלוגים, ובדרך הזאת לעודד את התלמידים שלנו לכתוב ולהביע את עצמם. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נזכור שההבעה העצמית הזאת היא רק חלק, וחלק קטן, מהלמידה שאמורה להתרחש בבית הספר.