קטגוריה: בלוגים

כתיבה מעבר לקורס

ליסה ליין שמחה לזנוח את Blackboard, שעדיין נחשב ל-CMS הנוץ ביותר בארה”ב. בשביל הקורסים בהיסטוריה שהיא מלמדת במכללה בקליפורניה היא עברה ל-Moodle. השוואה בין שתי המערכות האלו מובילה אותה להרהר על השימוש בבלוגים בהוראה באופן כללי, ועל זה היא כותבת במאמרון חדש בבלוג שלה.

ליין רואה הרבה חיוב בבלוגים אישיים, אבל לא ברור לחלוטין היכן הבלוגים האלה צריכים לשבת. היא נוטה לחשוב שעדיף בלוגים על תשתיות עצמאיות, מחוץ ל-CMS שבה היא מנהלת את הקורסים שלה. (נקודה זאת משמעותית היות ובעבר ליין כתבה על כך שעל אף העבודה שבאופן כללי היא איננה נמשכת למערכות CMS ומעדיפה כלים “פתוחים” יותר, יש בכל זאת משהו חיובי בסביבה ברורה ומוגדרת שאליה סטודנטים צריכים להגיע, כך שהפעילות הלימודית שלהם נבחנת מיתר הפעילות שלהם ברשת.) לדעתה חשוב לטפח את תחושת הבעלות של הסטודנטים על סביבת הבלוגים של עצמם. הבעלות הזאת באה לביטוי בניהול העצמאי של הסטודנט על בלוג, באפשרות של הסטודנט להגיב לקוראיו לפי ראות עיניו, ביצירת קשר עם קוראים מחוץ למסגרת הלימודים, ואולי חשוב מכל, באפשרות לשמור על התוכן של הבלוג, ולהמשיך לכתוב בו גם אחרי שהקורס מסתיים. ליין מרחיבה בנקודה הזאת:

This last, the perpetuity of their work, is important as a default. As a student, I used to save all my returned papers. But students in an online class lose all their work unless they’ve saved it themselves, and that only works for written stuff before there’s any feedback. Or they have to copy and paste everything. So a blog inside a CMS would defeat pretty much everything I’d want students using blogs for!
הגישה הזאת נוגעת בלב ליבה של החינוך. עבור ליין לא מדובר רק בהעברת מידע בתחום התוכן, אלא בפיתוח החשיבה והרפלקציה. אם אנחנו באמת חותרים ל-Life Long Learning, ורואים בו מטרה מרכזית של העבודה החינוכית שלנו, עלינו להתמקד בהקניית הכלים שמאפשרים את המשך הלמידה, ולא ברכישת “ידע” שבימינו ממילא נגיש די בקלות. אם נכונה הקביעה שהתקשוב מאפשר למידה “מכל מקום ובכל זמן”, לבלוג האישי, שהכתיבה בו איננו סתם עוד מטלה במסגרת של קורס אלא פעולה לימודית/חשיבתית בזכות עצמה, יש ערך מיוחד.

טעימות קטנות מהנעשה בכיתות

אינני מלמד בכיתה, ובזמן האחרון אינני מרבה לבקר בכיתות. במידה לא קטנה הניתוק הזה מבית הספר מקשה על מה שאני כותב כאן. קל מאד לעמוד מבחוץ ולתת עצות, קל מדי להשמיע ביקורת. ברור לי שקשה לעמוד מידי יום מול תלמידים ולנסות לעזור להם ללמוד, וגם שקל לשכוח את האמת הבסיסית הזאת. מנקודת תצפית מחוץ לכיתה קל לקטול פעילויות לימודיות כסתמיות או חסרות עניין לימודי. מי ששופט מבחוץ איננו רואה את הקשיים שאיתם מורה בכיתה צריך להתמודד; הוא איננו ער להקשר הלימודי הרחב שבתוכו המורה צריך לפעול. לא תמיד מתחשבים במציאות של כיתה גדולה מדי, של שונות רבה בין התלמידים, של הדרישה ללמד למבחן ועוד. לכן, לא פעם פעילויות לימודיות מתוקשבות שהמורה מתכנן תוך שיקול דעת על צרכי הכיתה שלו נראות לצופה מבחוץ כסתמיות וחסרות ערך. קל יותר לפסוק שפעילות מסויימת נכשלה מאשר לבחון אותה לעומק כדי להבין מה המורה ניסה להשיג.

ולמה כל ההרהורים האלה? שלשום מצאתי את עצמי מתנדנד בין התחושה שהיום כל מורה יכול, לבין המציאות בשטח שמעטים מדי בכל זאת עושים. חשתי צורך להביא דוגמאות משכנעות, דוגמאות יחסית פשוטות שמראות שאכן אפשר. ללא ספק זאת תעודת עניות של הבלוג הזה שכאשר אני מנסה להביא דוגמאות אני מחפש אותן בדיווחים מבלוגים של מורים בחו”ל, ולא מהנסיון של מורים בארץ. כמובן שבמידה מסויימת זה מפני שההכרות מקרוב מבליטה את הפגמים, ולכן קל יותר להתרשם מפעילויות שמתרחשות רחוק מאיתנו. אבל זה גם (כפי שכבר ציינתי) מפני שאינני מרבה לבקר בכיתות, ונכון להיום מעט מדי מורים בארץ מדווחים על הפעילויות המתוקשבות בכיתות שלהם.

בחרתי להביא כאן שתי דוגמאות שונות שבעיני מציגות “קצוות” של פעילות מתוקשבת. אחת די “בסיסית” ולכאורה צנועה. היא ממחישה כיצד בלוגים אישיים יכולים לקדם את מיומנויות הכתיבה של תלמידים. השנייה מתייחסת לרשת עצמה כמרחב למידה, ומראה כיצד התקשוב יכול להוות צוהר לעולם הרחב. בעיניי זאת דוגמה מאלפת, אבל אולי גם רגעית בלבד.

השבוע בריאן קרוסבי פרסם שוב מאמרון שלו מלפני שנה וחצי. במאמרון הזה הוא מתאר פעילות כתיבה באמצעות בלוגים בכיתה ה’. מדובר בתרגיל כתיבה מובנה:

to get my sixth graders re-focused on usage and paragraphing and a few other skills, along with researching and finding information and then reporting it out accurately, I started to design a lesson using “The Important Book” by Margaret Wise Brown.
קרוסבי מסביר שהספר הזה מנחה תלמידים בכתיבה לפי תבנית, כאשר עליהם להבליט את התכונה החשובה של הדבר שעליו הם כותבים. הוא מדגיש שתלמידיו (רבים מהם בני מהגרים שהוריהם לא סיימו בית ספר יסודי) אינם שולטים בכתיבה ולא בחיפוש מידע ברשת, ולכן הוא בנה תרגיל שמחבר בין שני אלה:
I melded the simple pattern from the book with doing research to come up with a way to practice both. I also took into account that students like mine that are lacking in schema often don’t get excited about many topics because they often lack the base understanding that makes things interesting and engaging.
אחרי שהתלמידים כותבים, לפי תבנית, פיסקאות קצרות על נושא שהם “חקרו” הם מעלים אותן לבלוגים שלהם.

נדמה לי שלקריאת התיאור הזה של קרוסבי קל מאד להרים גבה ולשאול “אז מה?”. נעים לגלות שהוא מצא דרך לעודד תלמידים חלשים לכתוב, אבל לא ברור שהתקשוב כאן ממלא תפקיד חשוב בתהליך הזה. עם זאת, קרוסבי מעיר הערה חשובה בנוגע לכך שהוא איננו מרבה לתקן את השגיאות של התלמידים:

Get students published, and they start to edit themselves and want to write more. Require everything to be perfect, and you stifle writing and the willingness to self edit.
אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, מה שמרשים בדוגמה הזאת הוא שמדובר בפרויקט מאד צנוע. בדיקה של הכתיבה של התלמידים מוכיחה שקרוסבי אכן צודק – כישורי השפה של תלמידיו חלשים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו משכנע בתוצרים, ובתחושת הגאווה של הכותבים שמבצבצת מהם.

שלי בלייק-פלוק כותב (גם השבוע) על פעילות שהוא ערך עם תלמידיו לגיאוגרפיה (כיתה ט’). הוא הציג להם מפה שמתארת את השכיחות של שמות שונים לגזוז בארה”ב. בלייק-פלוק מעיר:

Maps tell a story. And that’s what my Human Geography students and I talked about today. We talked about how you could lay a map of something as seemingly innocuous as how people describe soft drinks over the context of patterns of human habitation and find a telling correlation.
הסיפור שהמפה סיפרה לא היה במיוחד חשוב, אבל בכל זאת די מסקרן. אבל בשלב מסויים בשיעור תלמיד אחד שאל כיצד אפשר לדעת שהמידע במפה מהימן. הכיתה החליטה לערוך בדיקה. דרך Twitter הם שלחו בקשה לרשת – שקוראים ישיבו היכן הם גרים ובאיזו מילה הם משתמשים. תוך זמן קצר הגיעו עשרות תשובות, והתברר שהתשובות תאמו את המפה. אני מניח שהמידע שתלמידיו של בלייק-פלוק רכשו בפעילות הזאת לא עזר להם לענות על שאלות במבחן, אבל לעומת זאת סביר מאד להניח שהדרך שבה הם חקרו את הנושא תרמה להם משהו שילווה אותם עוד זמן רב כלומדים בעולם המתוקשב.

שוב, בדרך כלל אינני מדווח כאן על פעילויות לימודיות בכיתה. (אולי היתה זאת פתיחת שנת הלימודים שדרבנה אותי לשנות טיפה את המוקד הרעיוני ה-“רגיל” של הבלוג הזה.) אבל נדמה לי ששתי הדוגמאות שהבאתי כאן ממחישות שהשימוש ה-“נכון” בתקשוב בכיתה איננו שימוש ראוותני, שיעור לדוגמה שמכינים בקפידה לקראת ביקור של המפקח, אלא שימוש יום-יומי ו-“פשוט”. המטרה הרי היא שהתקשוב יהפוך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שלא נרגיש צורך להביא דוגמאות.

פנימי וחיצוני – גם וגם

סיימתי את המאמרון הקודם כאן עם ציטטה מסטיבן ג’ונסון שציין שרבים מהחידושים הטכנולוגיים והמדעיים של האלף הקודם היו תוצאה של הקשרים שנוצרו מהדף המודפס ומשיתוף הפעולה שהתאפשר מהזמינות של אותו דף מודפס. תוך כדי כתיבת המשפטים האחרונים של אותו מאמרון היה לי ברור שהמחשבה הזאת מובילה אותי למאמרון נוסף שיתייחס לכתיבה, ולדרך שבה הכתיבה היא בעת ובעונה אחת אישית וציבורית. כמובן שכבר כתבתי כאן דברים דומים, אבל מספר מאמרונים של אחרים העלו, וחידדו שוב, את הנושא.

בבלוג האישי שלו ג’ונסון המשיך לפתח את הרעיונות שהוא העלה בכתבה שלו ב-New York Times. והוא לא רק פיתח את הרעיונות, אלא גם (איך לא?) בדק את תהליך התפתחותם:

The other point to make here is a slightly meta-one: this specific response to Nick’s book didn’t fully crystallize in my head until I’d written most of the essay (and well after I’d read the book.) Most of us will recognize the phenomena: actually sitting down to write out a response to something makes you see it in a new way, often with greater complexity.
לפני בערך שבוע אואן סמפל, בהתייחסות לכתיבה לבלוג, תיאר תחושה מאד דומה:
Once you have a blog you notice more, you start to think “I might write about this on my blog” “What do I want to say?” “What will people’s reaction be?”. Over time you get better at noticing and the better at noticing you get the more noticed you get! You end up in the wonderful collective web of “Oooh that’s interesting” which I now wouldn’t ever want to be without.
ג’ונסון כותב על העוצמה של הכתיבה עצמה – כיצד הנסיון לבטא משהו בכתיבה מחדד את הראייה שלנו ומאפשר לנו להבין טוב יותר את מה שאנחנו מבקשים לתאר. סמפל כותב משהו דומה, אבל הוא מוסיף מרכיב חברתי – תוך כדי הכתיבה השאלה של כיצד אחרים יגיבו הופכת לחלק אינטגראלי מהחשיבה שלנו. כבלוגר, דבריו של סמפל מיד צלצלו אצלי. שלחתי אותם לעצמי כדי לשמור אותם, ושלחתי אותם גם לאחי. והצלצול אצל אחי הדהד לתוך זכרונות נוספים, ודרבן אותו להשאיר תגובה בבלוג של סמפל:
Many years ago, our father would tell us that you don’t truly have a thought until you have been able to write it down. And, then, if you look at writing as an act of self-creation from a historical perspective, it may be only those cultures about which we truly know (that could even be said to exist) are those that have created written documents.

And, as our father would sign his long discursive letters to us…

`//rite On!

המאמרון של סמפל נפתח עם מחווה לדייוויד ויינברגר. הוא כותב שלפני מספר שנים ויינברגר תיאר את מלאכת הכתיבה לבלוג כ:
writing ourselves into existence
בגלל זה די הגיוני שוייברגר מתייחס לדבריו של סמפל. הוא מציין, בצדק, שהתחדדות הרפלקטיביות קשורה לא רק לבלוגים, אלא לכתיבה באופן כללי. עם זאת:
for those of us who write personal blogs, the anticipated reading of your blog by people you don’t know creates drafts of experience — which ultimately become the experience — that are more written than told, more public than social, more composed than expressed.
אבל בשלב הזה אפשר לשאול “אז מה?”. גם אם יש טעם לחזור להדגיש (שוב) את הערך הרפלקטיבי שבכתיבה, ואת הערך המוסף של “הכתיבה הציבורית” הבלוגית, אני בטוח שאני רק משכנע כאן את המשוכנעים (ואת עצמי). אבל בגלל זה יש טעם לחזור לג’ונסון שמוסיף לתמונה מרכיב חברתי חשוב. במאמרון שלו ג’ונסון מרחיב על התגובה שלו לדברים שכתב ניקולס קאר. כזכור, הוא תיאר כיצד הכתיבה חידד את מחשבותיו. אבל הרעיון שג’ונסון מבקש לבטא חשוב לפחות באותה מידה כמו תהליך התגבשות המחשבות שהוא מתאר. ג’ונסון טוען שהכתיבה, והפצתה ברבים, היו האמצעי להתפתחות תרבותית וטכנולוגית:
There’s no real way to prove it, but I think there’s a very strong case to be made that the information storage-and-retrieval advances made possible by the book were more important to the Enlightenment and the modern age than the contemplative mode of the literary mind.
ואם זה נכון, הכתיבה לבלוג באמת משרתת את הפרט ואת הציבור בעת ובעונה אחת.

באיחור של חודש … שלום, ובתקווה להתראות

לא צריכים לשכנע אותי שקשה להתמיד בכתיבת בלוג. במידה לא קטנה אני מקפיד לכתוב בקביעות כאן מפני שאני חושש שאם אכתוב לעתים רחוקות יותר הכתיבה לא תהיה הרגל, ואפסיק לכתוב לחלוטין. בהשתלמויות, כאשר אני מתבקש ללמד כלים, אני בדרך כלל מסרב להנחות פתיחת בלוג, וזה משום שאינני מוצא טעם להתחיל במשהו שכמעט בוודאות יישכח מיד אחרי ההשתלמות (אם לא הרבה לפני-כן). אין זה אומר שאינני מברך על פתיחת בלוגים חדשים – עבורי כל בלוג חדש בעברית שעוסק בחינוך, ובמיוחד בתקשוב בחינוך, מהווה סיבה לחגיגה. אני מכניס כל בלוג שמושך אותי לתוך קורא ה-RSS שלי, ועוקב אחר התפתחותו בהתעניינות ובעידוד שקט. כמעט תמיד אני גם לומד ממנו. וכמובן שמול אותה שמחה שאני חש כלפי בלוג חדש, עצוב לי כאשר בלוג מפסיק להופיע.

לפני קצת יותר מחודש חני גורן פרסמה מאמרון מסכם בבלוג שלה. הבלוג שלה נפתח במסגרת לימודיה לתואר שני במגמה לטכנולוגיות ידע בחינוך במרכז ללימודים אקדמיים, ובמשך שנה היא פרסמה בו מעל 40 מאמרונים. זה הספק מכובד, אבל לא מדובר רק בהספק. תוכן הבלוג היה מעניין ומגוון. בפוסט האחרון חני סוקרת אל מה שהכתיבה לבלוג “הובילה” אותה:

לקרוא, לנבור, לחפש, להתעניין, לחשוב, לכתוב, לנסח, לנתח, לסכם, להעיר ולהאיר, לשתף ולהשתתף, לחלוק ולהתחלק, להגיב, להגיע לתובנות, לקטלג, לשים תוויות, לאפיין, לתת כותרת, להמשיג, להסתכל אחרת על דברים, לפקוח עיניים, לעצום עיניים, לקבל, לדחות, לחוש תחושת סיפוק, להתרגש.
אין ספק, זאת רשימה מרשימה. מעניין שעל אף העובדה שלכאורה כתיבת בלוג פונה החוצה, אל קהל הקוראים (ולחני היה קהל קוראים “מן המוכן” מקרב עמיתיה ללימודים), הפעולות שהיא מונה הן בראש ובראשונה פנימיות – הן מתרחשות אצלה, לא אצל הקוראים. אפשר להגיד שהכתיבה לבלוג הובילה אותה … אל עצמה.

אינני יודע כמה קוראים היו לחני מעבר לחברים שלה לספסל הלימודים. אותם עמיתים הגיבו בעניין ובחיוב לרבים מהמאמרונים שהיא פרסמה, וכאחד שצפה מבחוץ אני יכול להעיד שהם עשו זאת בצדק. הציר המרכזי של הבלוג שלה היה חינוך, אבל נושאים משיקים רבים התחברו לציר הזה ויצרו עולם מלא של התייחסויות. בזכות זה הבלוג של חני תמיד הצליח לעורר עניין.

על פי רוב בלוגים אינם מכריזים על סגירתם. הם פשוט מפסיקים להופיע. אחרי מספר שבועות הקורא שם לב שהבלוג איננו מתחדש, ואחרי מספר חודשים הוא מבין שבעל הבלוג עבר הלאה וכבר איננו מעדכן אותו. אי אפשר להתלונן. גם עם מדובר בפרידה, זה תהליך טבעי. אבל טבעי או לא, חני בכל זאת משאיר פתח לתקווה. היא מסכמת שהיא:

מקווה שעוד לא תמה לה הדרך גם אם הסתיים פרויקט הגמר. וכאן אני קוראת לחבריי ללימודים, בואו נמשיך לכתוב ולהגיב זה לזה.
אני כמובן שותף לתקווה הזאת. הקריאה של חני מכוונת לחבריה ללימודים, ואני בסך הכל צופה מן הצד ומבחוץ, אבל גם אני מצטרף אליה. מטבעו של הבלוג שהוא מעשיר לא רק את חוג האנשים שאליהם הוא מכוון באופן רשמי, אלא שהוא ממשיך להדהד מעבר לחוג הפנימי, אצל אנשים שנתקלו בו פחות או יותר במקרה. מובן לי שסיום של קורס יכול להביא לסיום של בלוג שנפתח כפרויקט, אבל זה איננו חייב להיות. מבחינתי האישית, ההתעניינות שלי בבלוג של חני לא היה קשור לקורס. לו לא ציינה זאת, לא הייתי יודע. ולכן, מבחינתי הבלוג יכול להמשיך להתקיים, ואני מקווה שכך יהיה.

חוזרים על עצמנו – לטוב ולרע

לטוב או לרע, כאשר כותבים לבלוג בתדירות גבוהה הנושאים והגישות נוטים לחזור על עצמם. גם אם התחום שעליו כותבים משתנה ומתפתח, וגם עם ההבנה שלנו כלפיו גם מתחדדת ו/או מתעדנת, כמעט בלתי אפשרי לא לחזור על עצמנו. כאשר זה קורה הקוראים יכולים לזנוח את הבלוג מפני שהוא איננו מאתגר אותם, או אולי להמשיך לקרוא – לא מפני שהוא מחדש עבורם, אלא מפני שהוא מחזק את מה שהם כבר חושבים.

לפני קצת יותר מחודשיים טרי פרידמן חידש את הבלוג שלו. הוא עבר לשרת אחר, עיצב את הבלוג מחדש, והכניס מספר שכלולים שמיועדים להקל על הקורא למצוא את מה שהוא מחפש. ובמסגרת החידושים האלה הוא החליט גם לפרסם מחדש כמה מהמאמרונים הישנים שלו שנראים לו רלוונטיים, או פשוט מעניינים, גם היום. פרידמן מסביר ש:

… looking at articles from a few years ago (or sometimes even more recent than that) is quite revealing of either issues going on at the time or one’s attitudes towards them — or both.
אין לי ספק שפרידמן צודק. בהחלט מרתק אותי לחזור לכמה מהסוגיות שהעסיקו את התקשוב החינוכי לפני מספר שנים … ולגלות שמעט מאד השתנה. אבל נדמה לי שמבלי להתכוון לכך פרידמן גם מחזק את הדעה שאני משמיע כאן פעמים רבות – שיותר מאשר הבלוג משרת את קהל הקוראים, הוא משרת את מי שכותב אותו. אחרי כמעט ארבע שנים של הבלוג הזה, ומעל 600 מאמרונים, אני מודע היטב לכך שלא קשה לנחש מה אני אכתוב על נושא תקשובי זה או אחר. אני מקווה שהדברים מעניינים, אבל ספק אם הם מפתיעים.

כך גם לגבי הבלוג של פרידמן. אפשר למצוא הרבה שמאד שמעניין בו, ואני קורא אותו מפני שלעתים קרובות הוא מאיר היבטים של התקשוב החינוכי שאליהם אחרים אינם מתייחסים (אם כי אני מניח שיש בלוגרים אחרים שאינני מכיר שכן עושים זאת). אבל כמעט ואין הפתעות. ודווקא מפעל פרסום המאמרונים מן העבר של פרידמן רק מחזק את העובדה הזאת, גם אם פרידמן מבטיח לנו שכל מה שהוא מפרסם נבדק, וזוכה לפרסום רק אם לדעתו הוא עדיין רלוונטי. וכמובן שאין זה אומר שאין ערך בפרסום מחדש, או בחזרה לדברים שנכתבו בעבר. החזרה הזאת מאפשרת לנו לעקוב אחר התפתחות המחשבה של עצמנו – ואם איננו עושים זאת, הדברים החדשים שנכתוב אינם ניזונים מהנסיון המצטבר, וערכם פחות – גם לעצמנו, וגם לקוראינו.

גם וגם, אבל לא לגמרי

בריאן קלי הוא בלוגר בריטי שמתמקד בשימושים של כלי Web 2.0, וחוקר את הנושא הזה במכון מחקר בו הוא עובד באוניברסיטה בעיר באת. מידי פעם הוא מוסיף כלים לבלוג שלו ובוחן אם וכיצד אלה משפיעים על ההתעניינות בבלוג ובהפצתו. השבוע קלי כותב על מונה קטן שהוא הוסיף לבלוג שלו – כלי שמדווח על מספר הפעמים שציוצים שלו זוכים להפצה חוזרת (retweet) במשך השבוע. קלי מדגיש שהוא דוגל בשימוש ב-RSS כדי להפיץ מאמרונים חדשים, אבל הוא מודע לכך שאנשים רבים אינם מסתגלים לשימוש ב-RSS, ולכן הוא בודק שיטות אחרות – כמו עדכון דרך הדואר. לאחרונה הוא שם לב שה-retweet נעשה לאמצעי נפוץ להעברת מידע, ולכן הוא ממליץ עליו. הוא כותב:
My question, therefore, is for a blog which has an important dissemination role, can the blog survive without Twitter? Or if the word ’survive’ is felt to be too strong, perhaps I should ask ‘Can your blog thrive without considering how Twitter can help to enhance the traffic to your content?’
על פניו התשובה היא שאכן יש הגיון בניצול כוח ההפצה של Twitter. סטיבן דאונס מקשר למאמרון של קלי ומציין שעבורו, מונה כמו זה שקלי התקין לא היה ממלא תפקיד חשוב – בין היתר מפני שאין דרך אחת בה הוא מפרסם את הידיעות ב-OL Daily שלו. אבל יש סיבה נוספת שבגללה הרעיון לא כל כך נראה לו:
Because, for me, it’s not about amassing an audience but rather forming connections. … People who focus on size of audience … are working with an old-media paradigm, which is about broadcast rather that network. They see their influence as measured by echo or repetition – things like retweets, for example – rather than through participation in things that are genuinely larger (and more important) than themselves.
בתגובה לידיעה של דאונס קלי מביא נתונים שמראים שכניסות רבות לבלוג שלו מגיעים דרך Twitter, ולכן היום חשוב להשתמש בכלי הזה. לזה דאונס משיב:
Interesting observation. It now puts to test my longstanding claim that I blog for my own purposes, and not to create and drive an audience.
אני מניח שלקוראים המעטים של הבלוג הזה ברור היכן אני נמצא בוויכוח הזה. אבל אני גם מודע לכך שבמידה רבה מדובר בוויכוח סרק. אפילו אם אני דבק בגישה הטוענת שהערך הגדול ביותר של בלוג נמצא ביכולתו לאפשר לכותב הבלוג להבהיר דברים לעצמו (ולגלות, אם זה לא היה מובן לפני-כן, שדעותיו אינן עקביות אלא נמצאות בהשתנות מתמדת), עצם העובדה שאני מפרסם ברבים מעיד על כך שאני מעוניין בקהל קוראים. ואם כך, אין סיבה לא לאמץ אמצעיי הפצה חדשים ויעילים. אבל נדמה לי שיש מתח בלתי-נמנע בין ההבהרה העצמית לבין הרצון לזכות בהכרה, וריבוי הכלים והתוספות לבלוגים שמיועדים להגדלת ההפצה מסכן את האיזון שקיים בין השניים. היום נדמה לי שהמטוטלת נעה חזק לצד ההפצה לשם הפרסום, עד שהחשיבה לעומק, וההתמודדות הקשה עם “מה אני באמת חושב על זה”, נבלע.

אבל כזכור, אחד איננו שולל את השני. לפני יומיים סטיבן דאונס הוסיף טיפת קוד שמפיץ ידיעות על פרסומים ב-OL Daily שלו דרך Twitter.

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות “better writers” יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם “טובה” או “טובה מאד”, לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:

Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people’s writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי “better writers”, כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת “better writers”, שהם אכן “כותבים יותר טובים”, אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה “טבעית” לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל “מעניין” היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ”ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:

Does it damage literacy? Our research results are conclusive – the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

הקשר הרשתי

אני קורא את סטיבן דאונס כבר מספר שנים. מהכתיבה שלו אפשר להתרשם שהוא דעתן חריף שאיננו מהסס לתקוף דעות וגישות שנראות לו מופרכות (ויש הרבה כאלו). אבל זכיתי גם לפגוש אותו פנים אל פנים, ומפגישה כזאת הרושם שמתקבל שונה מאד. הוא אמנם בעל ידע רב בתחומים רבים, והוא איננו מהסס לגייס את הידע הזה לטובת ויכוחים שהוא מנהל עם אלה שאיתם הוא איננו מסכים (אני מניח שלא מעטים מעדיפים לא להכנס איתו לוויכוח). אבל פנים אל פנים הוא אדם נעים הליכות, ואף צנוע ומופנם. העובדה שהוא בעל דעות מוצקות איננו אומר שהוא איננו פתוח לרעיונות שונים משלו, וחלק גדול מהפעילות האינטרנטית שלו מוקדש לנסיון לחשוף אחרים למידע הרב, ולגישות השונות, אודות הלמידה שקיימים ברשת. הוא רואה בתקשוב כלי שמאפשר לנו להרחיב את הדיון הציבורי, ולא כלי שדרכו הוא יכול להשליט את דעתו על אחרים. דברים שהוא כתב אתמול מהווים דוגמה טובה לכך.

ד’ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, ביקש מקוראיו דרך הבלוג שלו לענות על שאלה פשוטה: כיצד הם מתקשרים במקוון (How do YOU connect online?). בינתיים נורמן קיבל מעט מאד תשובות. באופן די צפוי (נורמן הרי פונה לאנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך) התשובות האלו כללו רשימות של כלים. דאונס השיב בדרך אחרת – לא כתגובה בבלוג של נורמן, אלא במסגרת אזכור של הבקשה של נורמן ברשימת הקישורים היומית שלו שהוא מפיץ כבר שמונה שנים. דאונס משיב ישר ולעניין, ובצורה מאד אופיינית לו:

And the answer is: like this! By working, writing and thinking in my own space, and making it available to anyone who is interested to watch and follow.
על פניו אפשר לחשוב שיש משהו לא הגיוני ב-“תשובה” הזאת של דאונס. הרי נורמן שאל כיצד אנשים יוצרים קשר, ואילו בתשובה שלו דאונס איננו מתייחס ליצירת קשר אלא לפעילות אישית. כמעט אפשר להגיד שבתשובה שלו הוא מפגין אדישות כלפי הקשרים שעליהם נורמן שואל. דאונס הרי כותב שהוא פועל (הפעילות הזאת כוללת גם כתיבה וגם “חשיבה”) במרחב שלו, ויצירת הקשר נעשה בסך הכל על ידי כך שהוא מאפשר לכל מי שמעניין לצפות בו ולעקוב אחריו. אפשר אולי להגיד לא רק שזה איננו הגיוני, אלא שמה שדאונס מתאר הוא ההפך מ-“קשר”.

אבל לא כך. התשובה של דאונס היא, לדעתי, הנכונה ביותר שיכולה להיות. דאונס דוגל ברשתיות, והוא רואה ברשת מבוזרת את התשתית המתאימה ביותר ללמידה. להבדיל מ-“קהילה” שמתגבשת סביב אנשים בעלי דעות או גישות דומות, דאונס דוגל ברב-גוניות של רשת הניזונה מאנשים בעלי גישות שונות. זאת ועוד: הקשרים שדאונס יוצר הם קשרים שנוצרים מהכתיבה והחשיבה של קשת רחבה של אנשים במרחבים האישיים שלהם, אנשים שפותחים את הכתיבה ואת החשיבה הזאת, לרוב דרך RSS, לאחרים. הוא איננו מנתק את עצמו מאחרים, אלא מאפשר לאחרים לבחור להתקשר אליו. ועבור דאונס הדבר החשוב איננו זהותו של המדבר, אלא התוכן של דבריו. דרך ה-OLDaily שלו הוא מביא רעיונות רבים לידיעת קוראיו, ללא קשר לעובדה שמי שכותב אותם נחשב חשוב או מוכר בתחום בו הוא עוסק.

בלוגים רבים מגיעים אלי דרך קורא ה-RSS שלי (ועוד יותר דרך הקישורים שאני מוצא בבלוגים האלה). בין אלה יש שדנים ברעיונות, ויש שמדווחים על הנסיון שלהם בכיתה; יש שמזמינים דיון ויש שמסתפקים ב-“חשיבה בקול רם” ואינם מרגישים צורך לעודד תגובות בבלוג עצמו (אני מכיר די מקרוב אחד מאלה). בנוסף, יש אנשים שאני פוגש רק דרך חשבונות הדלישס שלהם, או בקבוצות דיון, או דרך העדכונים שהם מעלים ל-Twitter. בזמן האחרון יש אדם אחד שאיתו אני “יוצר קשר” דרך הקטעים שהוא מסמן לשיתוף ב-Google Reader שלו. (וכן, יש אנשים רבים שאיתם אני בקשר טלפוני, ואפילו במפגשים פנים אל פנים, אבל זה נושא קצת אחר.) מה שמשותף לכל ההתקשרויות האלו הוא שאינני מכתיב לאף אחד כיצד עליו ליצור קשר, והם אינם מכתיבים לי. כולנו עוסקים ב-“כתיבה וחשיבה” במרחבים שבחרנו כמתאימים לנו, ואנחנו פותחים את המרחבים האלה לכל מי שמעוניין לעקוב אחרינו. סטיבן דאונס בהחלט צודק – בעידן ה-Web 2.0 הדרך הטובה ביותר ליצור קשר הוא פשוט לעסוק בצורה גלויה בעניינים של עצמנו.

כבה את האור – אני כותב!

כתבה באתר האינטרנט של עיתון יומי במדינת וירג’יניה, ה- Daily Press, מספרת על מנהל חטיבת ביניים במדינה עם שיטה מקורית לעודד את מורי בית הספר לכתוב. המנהל הזמין את המורים לצפות בסרט בבית קולנוע והנחה אותם לחבר הודעות Twitter בטלפונים הסלולאריים שלהם (עם ציון מוסכם להודעות). הודעות ה-Twitter הוקרנו על מסך בקיר של בית הקולנוע. נוצר מצב שבו המורים לא רק צפו בסרט, אלא תוך כדי הצפייה גם ניהלו דיון אודותיו באמצעות Twitter. המנהל בחר בהקרנה של הסרט Julie and Julia מפני שאחת מגיבורות הסרט כותבת על הנסיונות שלה ללמוד לבשל בבלוג שהיא מנהלת.

בכתבה אנחנו לומדים שיעד חינוכי מרכזי של מנהל בית הספר הוא קידום הכתיבה אצל תלמידי בית הספר. אמנם לא כתוב שהוא מנסה לקדם את הכתיבה של המורים, אבל ברור מאד שהוא סבור שקשה לעודד את התלמידים לכתוב אם המורים לא יעשו זאת. וזאת הסיבה לפעילות ב-Twitter בזמן הסרט – המורים גם ראו דוגמה לכתיבה רפלקטיבית שסייע ללמידה, וגם תרגלו את זה על עצמם. (תגובה אחת לכתבה מציינת שהודעת Twitter שונה מאד ממאמרון לבלוג – דבר שאמנם נכון, אבל לא משמעותי למטרת הפעילות הייחודית הזאת.)

אפשר היה לצפות שמצב מלאכותי כמו זה שנוצר בקולנוע יגרום לאי נוחות, ואכן כנראה שבהתחלה כך היה. אבל בהמשך הדברים השתנו:

As Rogers (המנהל) ended his remarks, the lights dimmed and a series of coming attraction trailers began showing on the big screen. The group sounded like any theater audience, with the rustle of popcorn bags — the concession stand was open — and outbursts of laughter during comic moments. But teachers’ eyes darted from the screen to their cell phones as they tapped in their messages.

During the early minutes the tweets included comments on a character’s cat or the food. But as the movie progressed, tweets focused on the conversations between characters and obstacles and reversals they experienced. They talked of the importance of encouragement, support, toughness and resilience.

כאשר קראתי את הקטע הזה הרהרתי שהכתיבה באמת מסוגלת לעורר מחשבה וליצור תחושת שייכות. הרי לא קשה לנחש שבין המורים שצפו בסרט היו כאלה שחשבו שמדובר בפעילות די מגוחכת. ובכל זאת, המורים התגברו על המבוכה ושיתפו פעולה. הם כתבו על כך שהכתיבה מאפשרת לכותב להבין אירועים שונים בחייו, והדגישו שבסרט הכתיבה לבלוג שירתה את הכותב יותר מאשר היא שירתה את הקוראים.

הכתבה מצטטת את המנהל שמסביר שהוא רוצה שהתלמידים, וגם המורים, יבינו שהכתיבה איננה נחלתה של שיעורי לשון בלבד:

That’s why we’re here in this building. … I want students to realize, I don’t only write in English. I write in science, in art, in P.E. There’s a connection with writing across all disciplines.
אני מניח שמעטים מאיתנו רואים בבית קולנוע מקום הגיוני או טבעי לכתיבה, אבל בדיוק בגלל זה התרגיל הזה ממחיש את הקשר של הכתיבה לתחומים רבים ושונים. במהלך השנה כל מורי בית הספר אמורים לפתוח בלוגים לעצמם, ועליהם גם לתת מטלות כתיבה רבות לתלמידים. מורה אחת מכריזה שהבלוג היא דרך טובה ליצור קשר עם תלמידים, וזה בוודאי נכון, אבל עוד יותר חשוב, זאת דרך טובה למורים להיות בקשר עם עצמם.

המחברת של היום

ג’ף אוטכט מדווח שעם פתיחת שנת הלימודים (הוא מלמד השנה ב-International School בבנגקוק) בית הספר שלו פתח בלוגים עבור 691 תלמידים ועבור 151 מורים. לא פלא שהוא כותב שהשנה הזאת תיחשב בבית הספר כ-“שנת הבלוג”.

אוטכט מסביר שמפני שלכל תלמיד חשבון בתוך מאגר מידע של בית הספר, תהליך פתיחת הבלוגים די פשוט, ואחרי 45 דקות של הדרכה התלמידים כבר מסוגלים להעלות מאמרונים לבלוגים שלהם. הוא כותב:

It’s not the blogging we feel is important of course, it’s the power that publishing to a wider audience that in 2010 will surpass 2 Billion Internet connected people. Not only is there engagement power in publishing to this audience but also authentic power as students realize they are writing for someone larger than their teacher. That an assignment is not just an assignment but an idea to be shared with others.
אני מודה שאינני בטוח כיצד צריכים להתייחס לטענה הזאת. העובדה שבקרוב שליש מתושבי כדור הארץ יהיו מחוברים לאינטרנט איננה נראית לי כדרבון משמעותי, או חשוב, לכתיבה. הצצתי בכמה מהבלוגים שנפתחו וכפי שציפיתי, לצד קומץ דוגמאות פחות או יותר מרשימות מצאתי מאמרונים רבים של משפט אחד, או של הגיגים סתמיים. התרשמתי שרוב התלמידים אינם מבינים את המשמעות של לכתוב עבור מישהו מעבר למורה. אני מניח שיש בבלוגים האלה ניצנים של השיתוף שעליו כותב אוטכט, אבל רק באופן מצומצם ביותר. לא הרגשתי שהבלוגים מהווים אמצעי שדרכו התלמידים דנים ביניהם על רעיון זה או אחר.

מהבחינה הזאת אין חדש. במשך השנים האחרונות הזדמן לי להציץ בלא מעט בלוגים של תלמידים, ואני מודה שלא התרשמתי במיוחד. כמובן שאינני מכיר את הרקע לכתיבה של התלמידים, ולכן אין זה הוגן לשפוט את התוצרים. הערך של מאמרונים של שני משפטים שנכתבו על ידי תלמידים בכיתה ב’ הוא כמובן שונה מאד מערכו של אותה כתיבה אצל תלמידים בכיתה י’. כמו-כן, איכות הכתיבה בהתחלת שנת הלימודים עשויה להיות שונה מאד מאיכות הכתיבה בסיום השנה. ואולי חשוב יותר, יכולתי להציץ בבלוגים האלה מפני שהם בלוגים. אינני יוכל לעיין במחברות של תלמידים שנשמרות בתוך המגירות שלהם. לו יכולתי, אני מניח שלא הייתי מוצא הבדלים גדולים באיכות הכתיבה.

וכאן, בעצם, הנקודה שהופכת את הביקורת הזאת למילה טובה. במשך כל שנות הלימודים של הבנים שלי ציידתי אותם במחברות שהיו אמורות להכיל את הכתיבה שלהם בשיעוריהם השונים. עם השנים גיליתי שאין צורך במחברות חדשות – פשוט יכולתי לתלוש את הדפים המעטים שעליהם הם כתבו, ולהחזיר להם את המחברות הקצת יותר רזות כדי להתחיל מחדש. הבלוג הוא המחברת של היום, וגם אם הוא נשאר ריק, או אם הוא מכיל כתיבה שאיננה נראית לי כמתאימה לפרסום לקהל רחב, הוא בכל זאת הכלי שרצוי שיימצא בידי התלמידים.

נכון, לפני מספר שנים הציפייה היתה אחרת. חשבנו אז שהפרסום והחשיפה לקהל רחב ידרבנו את הכתיבה ואף ישביחו אותה. ופה ושם זה באמת קרה. אבל יש משהו לא נכון בציפייה הזאת – הבלוג איננו כלי לשיפור הכתיבה, אלא פשוט, לטוב ולרע, המחברת של העידן הדיגיטאלי. לכן, אינני מבקר את אוטכט ואת בית הספר שלו על כך שהבלוגים של התלמידים שלהם מכילים כתיבה סתמית. אני מברך על כך שהתלמידים מצויידים עם כלי כתיבה חשוב. וזה אומר שאינני מצפה שעכשיו יקדישו שיעורים לכתיבה נכונה לבלוג, אלא שפשוט יעסקו בכתיבה.

—

רצוי להוסיף שאוטכט כותב שהוא גילה שליותר מחצי מתלמידי כיתה ה’ בבית הספר שלו יש חשבונות בפייסבוק – סימן שעם או בלי בית הספר הילדים נחשפים לעולם האינטרנט. אוטכט מדגיש שבית הספר צריך לפעול לפיתוח הרגלי גלישה ושימוש בטוחים ונאותים אצל תלמידיו. הוא רואה את השימוש בבלוגים, ודרך הבלוגים הכרות רחבה יותר עם הסביבה האינטרנטית, אמצעי לפיתוח ההרגלים האלה. בזה הוא בוודאי צודק.