אם יש רשת, האם גם צריכים קהילה?

דייוויד ורליק כותב שהוא הצטרף לכמה מהרשתות החברתיות שצמחו לאחרונה. הכוונה היא לקהילות ב-Ning המאפשר בניית "קהילות" בקלות רבה. הקהילות ב-Ning אינן שונות באופן מהותי, כמובן, ל-MySpace או ל-Facebook, אבל בכל זאת יש הבדל חשוב. במידה רבה, Ning מכוון את עצמו לקהל של מבוגרים, ומעודד בניית "קהילות" סביב נושאים מוגדרים. לכן, יש כבר (בין רבות אחרות) קהילות בשם School 2.0 ו-Library 2.0. עכשיו מבוגרים יכולים לטעום את טעם השייכות מבלי להרגיש שהם חודרים למרגש המשחקים של הילדים שלהם.

הבעיה היא, לפי ורליק, שכלל לא ברור שהוא זקוק לאותן "קהילות", או מה, בעצם, אמור להתרחש בהן. הוא מונה את שירותים השונים שהקהילה מגישה לו, ושואל אם יש בין ההיצע הזה משהו שלא היה לו באמצעות כלים אחרים. ורליק פוסק:

I don’t need someplace else to go to on the Internet. I need it to come to me, to my aggregator, or my mail box. I need it to be organic, infinitely shapeable, and to be a valuable conversation.

תוך זמן קצר המאמרון של ורליק זכה לדי הרבה תגובות, כאשר בערך חצי מאלו מזדהות עם התחושה של ורליק שכלל לא ברור שאנחנו זקוקים לכלי כזה. מספר מגיבים מציינים (נדמה לי שבמידה מסויימת של צדק) שהקהילות ב-Ning מיועדות לאנשים שעדיין לא אימצו את השימוש בכלים חברתיים אינטרנטיים. ריכוז האפשרויות השונות של פורום, בלוג, דף אישי, מאגר חומרים ועוד מקנה למי שחדש לסביבת ה-Web 2.0 כניסה קלה לתחום. אבל אפילו אם ההבהרה הזאת נכונה, נדמה לי שהקהילות ב-Ning מפספסות משהו חשוב.

אולי בשלב הזה עלי להודות שגם אני הצטרפתי לשתי קהילות ב-Ning – במידה רבה מתוך סקרנות (וגם מתוך תקווה שאגלה שקל להשתמש בעברית בהן, דבר שעדיין לא הספקתי לבדוק). אחת השאלות שבמיוחד סיקרנו אותי היתה האם בכלל יש לי זמן לזה. אם אני חבר בקהילה ומתנהל בה דיון מעניין, אני אחוש חובה להצטרף, אבל זה יהיה, כמובן על חשבון משהו אחר. בינתיים, אני מופיע ברשימת החברים, וחש אי-נוחות כאשר אינני עונה בחיוב על הבקשות להיות "חבר" של מישהו אחר.

אך למרות שהזמן הוא גורם משמעותי בהשתתפות בקהילות האלו, נדמה לי שהבעיה העיקרית נמצאת במקום אחר. ודווקא כאן, ורליק איננו מרחיק לכת מספיק עם הביקורת שלו. ורליק צודק שהוא איננו זקוק לעוד מקום נוסף באינטרנט, אבל מעבר לזה, "קהילה" איננה מה שכלי ה-Web 2.0 מאפשרים לנו. נדמה לי שסטיבן דאונס, יותר מפעם אחת, ציין את ההבדל בין קהילה לבין רשת. אנחנו מצטרפים לקהילה, ודרך ההצטרפות הזאת נבנית שייכות. לעומת זאת, אנחנו נעשים לחלק מרשת כאשר אנחנו מתייחסים אליה. איננו מחוייבים לחוש שייכות, אלא חופשיים לתרום, וגם לקחת, במידות שנראות לנו מתאימות להשקעה שאנחנו מוכנים להשקיע.

כל מי שכותב לבלוג שלו על קשת מסויימת של נושאים (הבה נגיד, למשל, אינטרנט בחינוך) וקורא את הבלוגים של אחרים באותו נושא, הוא בעצם חלק מרשת בנושא הזה. כאשר בלוגרים יוצרים קישורים למאמרונים שונים בבלוגים אחרים, או משאירים תגובות למאמרונים האלה בבלוגים עצמם, הם נעשים לחלק מהרשת. מי שיוצר או משתמש בתגים בנושאים האלה בדלישס, ועוד, הם חלק מרשת. אפשר להגיד שדרך הפעולות האלו הם מקיימים את הרשת. אנחנו חלקים מהרשת הזאת מבלי להוציא כרטיס חבר, ולעמן האמת, אין צורך לעשות זאת.

תחילה התכוונתי לכתור את המאמרון הזה בכותרת "האם המטוטלת מתחילה לחזור?", מתוך התחושה שחוסר ההתלהבות מ-Ning מראה נסיגה מהדהירה לשימוש בכלי Web 2.0. אבל תוך כדי כתיבה אני מבין שהנקודה החשובה היא להבין את ההבדל בין קהילה לבין רשת בסביבה האינטרנטית. חס ושלום שאתנגד לקהילות. אני דווקא מאד מחייב אותן. אבל אני ממש חוגג מהפתיחות ומהחופש שרשת חברתית מאפשרת, ומההפריה ההדדית שהיא מצליחה להצמיח.

ליצור את התשתית ללמידה משמעותית עם הבלוג

השבוע, סטיב הרגדון, בבלוג The Infinite Thinking Machine פותח את המאמר שלו עם ציטטה מלפני שנה וחצי מויל ריצ'רדסון:

I've learned more in my four-plus years as a blogger than I have in all my years of formal education.

הרגדון בוחן את האמירה הזאת, ומנסה להסביר למה הוא נכון:

He's not talking about blogging as a teaching tool–he's talking about blogging as a personal and professional development tool. And he's saying that it's been a better learning tool than all his formal schooling. How could that be?

It's because, for Will and many others of us, to blog is to be engaged in really meaningful conversations about education. Indeed, the tools of Web 2.0 (or the "read/write Web") often trigger a personal learning renaissance.

מי אני לא להסכים?! אבל אם יורשה לי, אינני מסכים, וחשוב לי להסביר למה.

קודם כל, אמנם אינני יכול לקבוע עבור ויל ריצ'רדסון מתי וכמה הוא באמת לומד, אבל אני נוטה לחשוב שהקביעה שהוא למד יותר בארבע (היום כבר שש) שנים של כתיבה לבלוג מאשר הוא למד בכל שנות לימודיו הפורמאליים פשוט איננה נכונה. אין לי ספק שבמשך אותן ארבע שנים הוא חווה חוויית למידה אינטנסיבית ביותר, אבל אני בספק שהוא למד "יותר". מפני שהלמידה שהתרחשה אצלו בארבע השנים האלו היתה למידה מאד ממוקדת, והתמקדה בתהליך הלמידה עצמו, התחושה היא של בחינה מתמדת של תהליכים שפעם היו לכאורה מובנים מאליהם. אולי מה שריצ'רדסון התכוון להגיד (ואני מתנצל על היומרה לחשוב שאני יכול להגיד טוב יותר ממנו את מה שהוא רוצה להגיד) הוא שהשנים של כתיבה לבלוג היו מלאות בצלילה לתוך ים של נושאים שהלך והתפשט ותפח.

אבל אין לי סיבה להתווכח בנקודה הזאת. הרי, אפשר להתרגש מההתרגשות שלו, ולהצטרף לחגיגה – כותבים לבלוג, ומתחילים ללמוד!

ובדיוק כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא בעייתית ודורשת התייחסות. בעקבות ריצ'רדסון, הרגדון קובע שהבלוג הוא כלי טוב יותר ללמידה מאשר הלימוד הפורמאלי. ומה הבעיה בקביעה כזאת? אולי בקביעה עצמה, לא כלום, אבל במה שלא נכתב, המון. ריצ'רדסון, הרגדון, ובלוגרים חינוכיים רבים אחרים בוודאי לומדים הרבה מההרפתקה של כתיבה בבלוג (ואני גם עד לכך). אבל הלמידה הזאת לא נובעת מהבלוג, אלא מהשילוב של השימוש בבלוג עם תובנות על כיצד אנחנו לומדים, עם יכולות רפלקטיביות מפותחות, ועם תשתית נרחבת קיימת של ידע.

מה שריצ'רדסון והרגדון כותבים כלל לא היה מפריע לי לו הם לא הסיקו, פעם אחר פעם, שהכוח נמצא בכלי עצמו, ולכן צריכים לשים את הכלי בידיהם של תלמידים, כדי שגם הם יוכלו ללמוד בדרך דומה מאד. עם כל הרצון להאמין, זה פשוט לא עובד כך.

הרבה יותר מאשר צריכים להנחות תלמידים בצדדים הטכניים של הכתיבה לבלוג, צריכים לעורר בהם התעניינות בעולם, להכשיר אותם בשאילת שאלות המובילות לגילוי, לרצון לדעת. צריכים לאמן אותם בתהליכים רפלקטיביים שדרכם הם יכולים להיות מודעים ללמידה של עצמם. בלי אלה, הבלוג הנוצץ ביותר עדיין יהיה חסר ערך מבחינת הלמידה (העצמית) של התלמיד.

אין שום חדש במשפטים האלה, ואולי אין בכלל סיבה לכתוב אותן שוב. אבל בהמשך המאמר של הרגדון הוא ממליץ שאנחנו נכוון את התלמידים שלנו לכלי חדש של social networking (הכוונה הפעם היא ל-Ning). הוא מסביר שהוא הכיר כלים דומים אחרים, אבל אלה לא אפשרו התפתחות של רב-שיח בין משתתפים בצורה מספיק טובה. עכשיו הוא מסביר, זה אפשרי, ולכן כל מה שצריכים לעשות הוא לפתוח קהילה עבור הכיתה.

ושוב, אנחנו פוגשים את אותה הגישה שפגשנו עם הבלוג – הטכנולוגיה תעשה את העבודה בשבילנו. אבל הצטרפות תלמידים לתוך קהילה של "רשת חברתית" לא הופכת אותם לשותפים ללמידה קבוצתית. דרושה הדרכה והנחייה, והרבה בחינה של הסביבה ושל עצמנו כדי להבין מה ניתן להרוויח מההצטרפות הזאת. בלי זה, הקהילה לא תהיה שונה מ-MySpace, סביבה שבעיני הרגדון איננה מתאימה לחינוך. אני בטוח שהרגדון יודע את זה, אבל כאשר הוא לא כותב את הדברים, הוא מכין את התשתית ל-"רשתות חברתיות" רבות מאד, אבל ריקות מערך חינוכי, שיכסו את הנוף החינוכי, וחבל.

בלוג? זאת אומרת האתר שבו כותבים סיפורים?

במרחב הבלוגי החינוכי מספר נושאים עולים לתודעת הכותבים בתדירות יחסית גבוהה. בין היתר, זה קורה מפני ששאלות מסויימות נמצאות ממש בלב השימוש בבלוגים בחינוך, ולכן דנים בהן לעתים קרובות. אבל זה קורה גם בגלל האופי הרשתי של בלוגים. התייחסות של בלוגר אחד לנושא כלשהו עשויה לעורר התייחסויות נוספות אצל בלוגרים אחרים, וכותבים רבים מצטרפים לדיון – כל אחד עם התרומה הקטנה שלו, כל אחד מזווית ראייה טיפה (או יותר מטיפה) שונה.

לפני שבועיים כתבתי כאן על הקריאה בבלוגים של תלמידים אחרים כמרכיב חשוב ביצירת אווירה לשימוש לימודי בבלוגים בכיתה. התייחסתי אז למאמרון בבלוג של דוג נון. לפני מספר ימים, בלוגר אחר, קונרד גלוגאוסקי, בבלוג בעל השם הנהדר Blog of Proximal Development כתב (במסגרת דיווח על התפתחויות בכתיבה התיזה לדוקטורט שלו) משהו דומה:

It quickly became clear that an online blogosphere that I created with my students for the purposes of my study is a place where writing and reading are closely intertwined. In fact, the study shows that reading leads to better writing (more expressive, narrative, and personal) and, gradually, to an increasing sense of belonging and community. My students created their own networks by interacting with their peers, by reading and commenting on their work. The ones who benefited most from being part of the class blogosphere were the ones whose posts were based on reading – on specific texts (online articles, own research, other blogs, other comments).

גלוגאוסקי ממשיך לתאר את האווירה שנוצרת בכיתה שלו, והוא מסיק מסקנה חשובה בנוגע לכיתות שכותבות לבלוגים:

When we think of blogging, we think primarily of writing. That’s why I am sure that there are now many classrooms all over the world where student blogs are reduced to mere writing journals.

ההערה הזאת מובילה את גלוגאוסקי להתייחס למאמר בבלוג techlearning שנכתב על ידי ג'ף אוטכט. וכמובן, ברוח הפתיחה של המאמרון הזה, סימנתי לעצמי את הכתבה של אוטכט לפני שבוע בכוונה לכתוב עליו כאן, אבל תחת הלחץ של משימות רבות מדי, כמעט שכחתי ממנו. למזלי, גלוגאוסקי הצליח להזכיר לי את הכתבה החשובה הזאת. שם המאמרון של אוטכט הוא A Problem with Blogs, והוא מסביר:

If we look at blogs as nothing more than an electronic journal and it only replaces the written journal, than I can understand why educators do not get how blogs work. Blogs as journals do not engage students any more in the learning process than a regular journal would. A journal is simple; a student writes, the teacher reads. An online journal is much the same. The students write on their blogs and the teacher and the world reads.

לעומת הגישה שרואה בבלוגים לא יותר מאשר כלי יעיל להעביר אל המורה את מה שהתלמיד כותב, אוטכט רואה בבלוגים משהו הרבה יותר משמעותי:

The word ‘blog’ might be short for Web Log, but the power of blogs is not in the writing, it is in the thoughts, the comments, and the conversation that they can start, sustain, and take into a million different directions.

וכמובן שאפילו אם זה נכתב כאן כבר יותר מדי פעמים, יש טעם להדגיש שבישראל של היום, אפילו אם נמצא את המורים שמוכנים לצאת להרפתקה הלימודית שהשימוש בבלוגים מציע, עדיין חסרות לנו תשתיות מתאימות שעליהן נוכל להתנסות. במהרה בימינו? אפשר לפחות לקוות.

אם אינך כותב … האם אתה בכלל קיים?

מה אוכל להגיד! במשך כמעט שבועיים שלמים … דממה. הבלוג הזה קיים בערך שנה, אבל הוא פעיל במשך שמונה חודשים. ונדמה לי שבמשך שמונה החודשים האלה לא נקלעתי למצב שבו עברו שבועיים מבלי לכתוב. יש לי, כמובן, לא מעט תירוצים/הסברים. היו לי מספר מטלות יחסית דחופות בעבודה; היו לי התחייבויות משפחתיות (אני מקווה שעוד עספיק לכתוב על עבודה מידעני – פחות או יותר – שבני הגדול הגיש היום); והיו אפילו כמה תקלות במחשב. כל אלה חברו יחדיו להוריד את הכתיבה לבלוג מראש סדר העדיפויות שלי.

והיתה גם, כמובן, סיבה שעולה לעתים די קרובות. מפני שנתקלתי בכל כך הרבה נושאים שעליהם היה כדאי לכתוב, היה קשה להתיישב ולארגן את המחשבות, להתמקד, במספר קטן מהם. יש כאן, כמובן, סתירה, אבל נדמה לי שהיא סתירה די הגיונית. כמו שאני מדווח מדי פעם, ערימה של מאמרונים בבלוגים שאני רוצה (אולי אני צריך לכתוב "מרגיש מחוייב") לקרוא מחכה לי כל בקר. כל יום אני קורא חלק, וכל יום, למרות הקריאה, הגבעה גדלה עד שהיא נעשית להר. בשלב מסויים כמעט מגיעים למסקנה שאין ברירה מאשר לשכוח מכל הדברים המעניינים הישנים ולהתחיל מחדש.

ובכל זאת, אינני רוצה לעשות את זה, ואני ממשיך לסמן לעצמי כתבות הראויות להתייחסות. לו ידעתי לכתוב יותר בקצרה אולי הייתי מצליח להדביק את הקצב, אבל התמצות לא באה לי בקלות. דווקא ממש עכשיו אני מנסה לכתוב משהו (במסגרת אחרת) שמנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג יכולה לעזור לתלמידים לארגן את המרחב המידעי בו הם מוצאים את עצמם. ואם אני יכול לכתוב את זה לגבי תלמידים, רצוי שגם אני אעשה קצת סדר. אבל לעת עתה הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לפחות להכריז – לעצמי הרבה יותר מאשר לקוראים – שאני עדיין כאן.

דרך הפורטפוליו אל הבלוג

דוג נון (Doug Noon), שאליו הגעתי (איך לא?) דרך סטיבן דאונס, מהרהר על הנושא של פורטפוליו דיגיטלי. הקטליזאטורים למאמרון של נון הם מחקר על הנושא שהתפרסם בגליון האחרון של ה-Journal of Adolescent and Adult Literacy (שנגיש רק דרך מנוי, ואפילו דרך Proquest בספריות אקדמאיות רק בעוד שנה) ומהנסיון האישי שלו כמורה. נון כותב:

There is a tension, I see from this reading, between portfolios as showcases for mastery, and as tools for inquiry.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שנון יוצר כאן הקבלה בין הפורטפוליו לבין הבלוגים שהוא פותח עבור התלמידים שלו – הקבלה שהיא בעצם די הגיונית. ואם כך, נדמה לי שהשאלה שנון מעלה היא שאלה מרכזית מאד – לשם מה הבלוג? האם הוא משמש במה ייצוגית, או האם הוא משקף את תהליך הלמידה, תהליך שבאופן טבעי איננה נקייה ומסודרת. אם מדובר במה להצגת תוצרי למידה, משהו כגון לוח השהם של הכיתה המתוקשבת, אז צריכים להקפיד שעבודות התלמידים נקיים משגיאות כתיב, ועוד. לעומת זאת, אם מדובר בכלי של התלמיד עצמו, כלי שהמורה, וגם תלמידים אחרים ואפילו מבוגרים, מורשים להציץ בו, אי-אפשר לצפות שהתלמיד יעשה סדר לפני כל ביקור. לעתים קרובות מדי המבוגרים שמבקרים בבלוגים של תלמידים מצפים לראות את התוצר המוגמר, ואילו התלמיד עצמו "מציג" (הרי אולי זה פומבי, אבל לא ברור שהבלוג קיים כדי להיות פומבי) דברים שעוד בתהליך של התהוות. (וחשוב אולי להוסיף שעבודות מסויימות יכולות להיות "בהתהוות" אפילו אם התלמיד עוזב אותם ועובר לעסוק בעניינים אחרים.)

נון מוסיף הערה נוספת שבעיני חשובה ומעניינת ביותר. בכיתה שלו הוא מקדיש זמן יום-יום לכתיבה, אבל:

I’ve been treating my students’ blogs as largely informal writing spaces, giving students about 30 minutes a day to work in them. Practically speaking, though, they don’t have a lot of time to read each others’ writing on the website, which limits its impact for them.

במילים אחרות, כתיבה אישית, בלי קריאה של מה שתלמידים אחרים כותבים, מאבדת חלק ממשמעותה. גם עבור תלמידים, לא רק הבלוג האישי מהווה סביבה להתייחסות, אלא המרחב הבלוגי בכללותה, הבלוגוספירה. אפילו אם רק ברובד הכיתתי, תלמידים צריכים ללמוד להתייחס לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לכתיבה של עמיתיהם.

כדאי מאד לקרוא את כל המאמרון של דוג. הוא מעלה נקודות חשובות מאד לכתיבה בבלוגים מהיבטים רבים. ובכל זאת, יש טעם להביא את הסיכום שלו, סיכום שמצביע על כך שלמרות כל ההבדלים שקיימים בין הכתיבה הבלובית של תלמידים ולבין זה של מבוגרים, יש ביניהם גם דמיון רב:

I think my biggest struggle, aside from the time spent, is deciding where to draw the line between my authority and the students’ autonomy. They all like having a space to write about whatever is on their minds – even when they don’t have anything to say.

Come to think of it, that isn’t much different than this blog. We all have our days, I suppose.

ולעניות דעתי, יש במשפטים הקצרים האלה כדי להסביר (שוב?) למה חשוב שמורים יפתחו בלוגים.

מה עושים דבר ראשון על הבקר?

מתאספת אצלי רשימה די ארוכה של נושאים שעליהם נראים לי שמאד כדאי לכתוב. אבל כתבה נהדרת בבלוג של צעירה בסלובניה שאליה הגעתי דרך סטיבן דאונס איכשהו דחקה את כולם הצידה, וממש דרשה שדווקא עליה אכתוב. (כהערת אגב, יש טעם לציין שסטיבן דאונס הוא, ללא ספק, תופעה מדהימה – מקור חשוב ביותר למקורות. אינני תמיד מסכים איתו [אם כי נדמה לי שההסכמות עולות על אי-ההסכמות] ונדמה לי שהוא תמיד מוכן מדי לקטול דעות, אבל כמות המקורות המעניינים שמגיים אליו, ושהוא מוסר עליהם הלאה, פשוט עצומה. דאונס מספק לכל מי שמתעניין בתחום של טכנולוגיות בלמידה שעות על גבי שעות של קריאה. אין לי מושג איך הוא מספיק לעבור על הכל, אבל אני בכל זאת מודה לו.)

אבל לא התכוונתי לכתוב כאן על סטיבן דאונס, אלא על אותה בלוגרית צעירה בסלובניה שמתארת את היום שלה:

My typical day starts with a cup of coffee and a click on my browser icon. It's strange now that I think about it, but the first thing I do in the morning (no matter what I have to do during a particular day) is to start my browser – Safari. I don't stop to think – oh, I need my browser now! – I just do it.

הנושא של ילידים לעומת מהגרים דיגיטליים (כידוע) מעסיק אותי בזמן האחרון. במקרה הזה מדובר בצעירה בת 22, אבל נדמה לי שההתנהגות שהיא מתארת איננה של דור זה או אחר, אלה פשוט של אלה מאיתנו המשלבים את הקריאה הכמעט אובססיבית הזאת לתוך החיים שלנו. היא ממשיכה:

… but it doesn't just stop at reading and clicking links. Fact is that whenever I find an interesting post or link I immediately feel the need to share it. A few years ago I'd perhaps email or IM the link to family or friends, but now it's just much more. I feel the need to share it with the world – I don't want just friends and colleagues to read this link, I want to give everyone in the world that might be interested in a certain topic a chance to read it!

נדמה לי שכל מי שמתנסה בכתיבה בבלוג מכיר היטב את התחושה הזאת. קוראים יסלחו לי אם אני מרשה לעצמי לצטט ממנו עוד פעם אחת (אפילו אם קשה לבחור בדיוק איזה קטע לצטט – המאמרון כולו מאד כדאי לקריאה). יש כאן תיאור נהדר של מה שאולי אפשר לכנות כנקודת הארכימדס שהבלוג יכול להוות בחיים הלימודיים שלנו:

Keeping a blog makes me an active seeker of content that will be interesting and relevant for you: the readers of my blog. I am now the editor of my personal channel and for this reason I feel a big responsibility for the "life" of my blog – it is up to me to keep it interesting, current and worth reading. And all this also makes my primary work as a researcher more engaging, and even more valuable and meaningful to me. I feel that I can do much more than just the task in front of me. I am constantly learning, collecting experiences and thinking about how they could be shared for others to read.

ואם כבר מדובר בכיצד הבלוגים והחיים שלנו משתלבים, אולי זה המקום להצביע על מספר מאמרים שהתפרסמו בזמן האחרון שמתארים את הנוף המתוקשר הזה. לאחרונה אספתי לא מעטים כאלה (ואולי אפילו כתבתי עליהם כן) אבל יש טעם לרכז כמה שהרשימו במיוחד. הם גם נמצאים בחשבון הדלישס שלי, אבל לא יזיק שהם יופיעו גם כאן.

אין לי ספק שמדובר במציאות מתוקשבת חדשה המעוררת שאלות לימודיות חשובות ביותר.

רוצה לכתוב בלוג? עור עבה לא מזיק

בתגובה למאמרון האחרון שהתפרסם כאן, ביילע מציינת, ובצדק, ש-"כאשר חושבים יותר מדי אז לא עושים כלום". אכן, בלוגר שיבחן, הלוך ובוחן, כיצד יגיבו למה שהוא כותב, בסופו של דבר לא יפרסם כלום. או אולי עוד יותר גרוע, יכתוב דברים תפלים שאף אחד לא יתעניין לקרוא. רק טבעי הוא שאנחנו נרצה שיסכימו עם מה שאנחנו כותבים, אבל אם אנחנו מכוונים את הכתיבה שלנו ל-"טעם הקהל", סביר להניח שה-"קהל" יאבד עניין.

עבור הדור שלי, הבעיה הזאת היא אכן בעיה. אפילו כתוצר של שנות השישים בארה"ב, החשיפה האינטרנטית איננה באה כל כך בקלות. אבל יתכן שעבור בלוגרים צעירים, החשיפה, ואדישות כלפי ההשתמעויות של אותה חשיפה, הן כבר מצב "טבעי". במאמר מרתק מלפני שבוע בשבועון "ניו יורק" (Kids, The Internet, and the End of Privacy), אמילי נוסבאום מפגישה את הקורא עם מספר צעירים שאינם מתרגשים מהחשיפה הזאת, צעירים שגדלים לתוך עולם שבו ממילא כמעט בלתי-אפשרי לשמור סוד. נוסבאום כותבת:

And after all, there is another way to look at this shift. Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.

שוב, עבור בני הדור שלי, אפילו אם שכלית אפשר להבין את המצב הזה, קשה להפנים אותו. ובכל זאת, כדאי שמי שיבחר לכתוב בלוג ישלים עם העובדה שלא פעם הוא יפול על הפנים בפרהסיה. יהיו אנשים שיחכו שיפול כדי לצחוק עליו בציבור. אבל אפילו אם המעידות שלנו נשמרות לעד, לרוב הגדול ממש לא איכפת. יש, כנראה, יום-יום מספיק אנשים שנופלים כדי שהמעידות שלנו די מהר נעשות להיסטוריה. והמצב ההפוך, זהירות מוגזמת שמונע מאיתנו לנקוט עמדה, שעוצרת אותנו מלהסתכן, הוא עוד יותר גרוע.

חדשות רעות וחדשות טובות אודות הבלוג

הנרי ג'נקינס הוא אחד החוקים הבולטים, אם לא הבולט ביותר, בין חוקרי ספרות המעריצים (fan fiction). השבוע, בבלוג שלו השבוע, הוא מתייחס לשני מאמרים שבוחנים את התופעה, אחד ממבט אוהד, האחר ממבט מזלזל. מהמאמר הראשון (The Fan Fiction Phenomena) הוא מצטט:

So is the growth of Internet-based fan fiction a cultural development to be wholeheartedly applauded? Not quite. The good news about the Internet is that, in a world without gatekeepers, anyone can get published. The bad news, of course, is the same.

קשה לא למצוא הקבלה כאן לעולם הבלוגים. רצוי לעודד בני אדם (גם תלמידים וגם מבוגרים) להתנסות בכתיבת בלוגים – לספר על חייהם, לדווח על התחומים שבהם הם מבינים, להשתמש בכלי כדי לבחון את העולם שסובב אותם. אבל חייבים להודות שלעתים קרובות מדי התוצאות דלות ומאכזבות. לא לכולנו יש סגנון כתיבה שעושה את הקריאה בבלוג כדאיות, מספקת ומהנה (והבלוג הזה הוא לעתים קרובות ראייה לכך).

אבל האם זה אומר, כמו במאמר השני שג'נקינס מצטט, שרצוי להשאיר את מלאכת הכתיבה לאלה שבאמת יודעים לקרוא? המאמר הזה נכתב על ידי אנדרו קין שכתב את הספר "The Cult of the Amateur" בו הוא טוען שבימינו ההמון זוכה להרבה יותר מדי פרגון. הוא כותב:

I would rather focus on the value of expertise and the wisdom of people who are trained.

והנה, לפנינו שני מאמרים, אחד שמנסה להתייחס בחיוב לספרות המעריצים, והאחר שקוטל אותו. ושניהם מאשרים שרמת האיכות בכתיבה של אנשים שאינם "מקצוענים" די ירודה.

ג'נקינס מנסה לנתח למה, למרות שהוא מודע לבעיית האיכות, הוא בכל זאת מחייב את הכתיבה של "ההמון". הוא מביא מספר סיבות. נדמה לי שהסיבה הראשונה שלו קשורה מאד לסוגיה של בלוגים בחינוך:

We should not reduce the value of participatory culture to its products rather than its process. Consider, for a moment, all of the arts and creative writing classes being offered at schools around the world. Consider, for example, all of the school children being taught to produce pots. We don't do this because we anticipate that very many of them are going to grow up to be professional potters. In fact, most of them are going to produce pots that look like lopsided lumps of clay only a mother could love …. We do so because we see a value in the process of creating something, of learning to work with clay as a material, or what have you. There is a value in creating, in other words, quite apart from the value attached to what we create. And from that perspective, the expansion of who gets to create and share what they create with others is important even if none of us produces anything beyond the literary equivalent of a lopsided lump of clay that will be cherished by the intended recipient (whether Mom or the fan community) and nobody else.

האם זה אומר שלדעת ג'נקינס לא האיכות חשובה, אלא ההתנסות? כנראה שכן (אם כי, לא רק – הוא מביא טיעונים אחרים בהמשך המאמר שלו). אם נעתיק את הרעיון הזה לעולם הבלוגים, הטענה היא בעצם שלמרות שאין לנו ציפיה שהתלמידים שלנו יכתבו משהו על רמה, עצם זה שהם כותבים, ושאנשים אחרים אולי קוראים את מה שהם כותבים, עושה את ההתנסות לכדאית.

אני מבין את הטענה הזאת, ועד מידה מסויימת אפילו מקבל אותה. אבל אני מקווה שזה לא הכל. יש הבדל משמעותי בין החומר שאיתו תלמידים מפסלים אגרטלים בלתי-מאוזנים, לבין המילים שבעזרתם הם מגבשים את המחשבות שלהם, או המשפטים שדרכם הם מצליחים לבטא רעיונות. האגרטל יישב, בסופו של דבר, על מדף, גמור. המילים והמשפטים, לעומתו, יכולות לזכות לשימוש חוזר. דרכם התלמידים מגבשים את יכולת החשיבה והביטוי שלהם, ובמקום להשתמש בהם פעם אחת ואחרי-כן לשמור עליהם במגירה סגורה, הם נשארים זמינים להמשך החשיבה. זאת ועוד, השימוש הזה מקשר אותם לקהילה של לומדים אחרים ומאפשר להם לתרום מרעיונותיהם.

אני יודע שזה נשמע קצת מוגזם ויומרני, אבל יש יסוד טוב לחשוב שמהכתיבה הצולעת של היום עוד תצמח הכתיבה והמחקר המוצלחים של מחר.